כמה אנשים אתם מכירים שמאתגרים את עצמם, מוציאים את עצמם מאזור הנוחות ושמים להם למטרה להשתתף באירוע של "חצי איש ברזל"? כמה כאלו אתם מכירים שהתחילו במשקל של 133 ק"ג? אז הנה סיפור של מישהי כזאת שהתחילה מסע כזה… והוא רק החל…
אז… | צילום: באדיבות רותם ינקלביץ
והיום… | צילום: שרון לוין
עוד סיפורי ספורטאים בשוונג
בדרך לחצי המרתון, הסרטן תקף שוב
התעוור לגמרי והמשיך להתאמן ולהתחרות בטריאתלון
"כך הפכתי מבטטת כורסה לספורטאית"
לפני כשש שנים הגעתי למשקל שיא של 133 ק"ג. לאחר אירוע מכונן (עליו כנראה אספר בפוסט נפרד) החלטתי לעשות "סטופ" ולהתחיל לחיות חיים בריאים יותר. המסע שלי התחיל מול תזונאי שלא נבהל מעודף המשקל הניכר ומאחוזי השומן הגבוהים (מעל 50%) ולימד אותי לסגל לעצמי הרגלים נכונים בכלל והתנהלות אכילה נכונה בפרט.
ההתמודדות היומיומית במסגרת תהליך זה היא קשה.
הכל מתחיל בצעד אחד קטן
לאחר שנה שבמהלכה ירדתי קרוב ל-20 ק"ג, עדיין הייתי אישה שמנה מאד. מהר מאוד הבנתי שרק דרך אכילה נכונה לא אגיע רחוק, ולכן אהיה חייבת לשלב פעילות גופנית. תהליך זה התחיל בהקפת הבית באיטיות, לאחר מכן צעדה קשה עד סוף הרחוב, ובסופו של דבר הליכה רווית סבל לסופר השכונתי בלי לעצור בישיבה על כל ספסל. קשה לתאר בעבור אנשים "לא שמנים" את תחושת הקושי, העצבות, המלחמה הפנימית והעלבון הקשורים בדברים כה פשוטים, כמו הליכה מסביב לבניין.
מדובר בעבודת נפש וגוף קשים של ״עקב בצד אגודל״ והמון רגעים מאתגרים של רצון חזק ומאידך רגעים של מוכנות לוותר. היות שכל חיי נכשלתי בדיאטות כאלו ואחרות ולא הצלחתי להתמיד בשום הדרכה תזונתית, פחדתי מכישלון נוסף.
בבוקרו של יום אביב אחד התעוררתי בשעה מוקדמת, החלטתי לאתגר את עצמי ולרוץ 5 ק"מ. מרוב פחד, בושה מכישלון ואי ידיעת הקורות בעתיד, לא סיפרתי על כך לאף לא אחד. הורדתי אפליקציה והבלתי יאומן אכן קרה – התחלתי לאמן את עצמי בריצה. לאחר 12 שבועות קשים ומאתגרים הצלחתי להביא את עצמי לרוץ 5 ק"מ. הקטע המעניין בכל השבועות הללו היה שלא הזמן ולא הקצב היו חשובים, אלא היכולת להתחיל לרוץ 5 ק"מ בלי לעצור – לאורך החודשים הפכו ל-10 ק"מ ואז ל-15 ובסופו של דבר לחצי מרתון.
הרכב הפך לשטח החלפה ותחנת תזונה | צילום: באדיבות רותם ינקלביץ
בשלב הזה שקלתי כבר קרוב ל-100 קילו. כל ההוויה היומית שלי השתנתה כי הבנתי שהכול אפשרי, וכמובן, צורת האכילה, הבילוי וההוויה היומית עברו גם שינוי מסיבי. בערב שקט אחד, אחרי ריצת חצי מרתון ועייפות בשל היום הארוך והאינטנסיבי, החלטתי שרק לרוץ זה לא מספיק מעניין. ברגע הזה הבנתי ששלב "המלחמה" לבד הסתיים, ושעליי למצוא מאמן מקצועי שילווה, שידריך ושילמד אותי להתאמן נכון. התמזל מזלי והצלחתי במשימה די מהר. בהמלצת התזונאי מצאתי מאמן כזה. לאחר שיחה ארוכה איתו הודעתי לו שבכוונתי להתאמן לקראת "איש ברזל" (4 ק"מ שחיה, 180 ק"מ רכיבה על אופניים ולסיום ריצת מרתון 42.2 ק"מ) התחלנו לעבוד ביחד, וכך החלה תקופה חדשה לא פחות קשה ומאתגרת, אבל מאוד מתגמלת.
ההחלטה לעשות חצי איש ברזל
אלו מאיתנו שנמצאים במסלולים דומים יודעים שאימונים ל"איש ברזל" דורשים שנים של תכנון ועבודה מאומצת – במהלך התקופה הזאת משתתפים באירועי ריצה שונים, אירועי רכיבה, וכמובן טריאתלונים קצרים יותר. תכנית העבודה לקראת אירוע "איש ברזל" כוללת קימה מוקדמת לפנות בוקר במשך חודשים רבים (וזה בנוסף לעבודה הרגילה שלנו), השתתפות במרתונים ובדיקה רצינית שבועית של היכולת לנהל תחרות ארוכה לאורך שעות רבות.
באפריל 2019 השתתפתי במרתון הראשון שלי בהמבורג גרמניה. לאחר החזרה לארץ נעשה אבחון של כל נתוני הריצה ובהתייעצות עם המאמן שלי, החלטנו להמשיך להתפתח לעומק ולהתחיל להתאמן למרתון שני. לאחר אימונים רבים הגיע היום הגדול. בנובמבר לפני שנה סיימתי את המרתון השני שלי בפירנצה. אם מדברים על משברים בדרך לתהילה, זה אולי היה המשבר הקשה מכולם. משהו אחרי 32 ק״מ גרם לי לעצור. את עשרת הקילומטרים האחרונים סיימתי… אבל בקושי רב. הייתי מרוסקת מנטלית. חזרתי לארץ, ניסיתי ללא הצלחה למחוק את ההרגשה (לא עזרו תגובות החברים שאמרו, אבל היי סיימת). אני כמורה למתמטיקה מאמינה שהדרך הרבה יותר חשובה מהתוצאה הסופית.
החלטתי שהפתרון הוא לעבוד במרץ ולהתרכז באתגר הבא. משהו מאוד מעניין קרה לי באותם ימים. אני, שבנקודת הזמן הזו כבר הייתי אחרי שני מרתונים וטריאתלוני ספרינט (טריאתלון קצר שכולל 750 מטר שחיה, 20 ק״מ רכיבה ו-5 ק"מ ריצה), פתאום הבנתי שהכול לטובה וההתרסקות בפירנצה רק הכינה אותי לימים טובים ומחוזקים יותר. החלטתי להתחיל להתאמן ל"חצי איש ברזל" (טריאתלון חצי ארוך שכולל 1.9 ק"מ שחיה, 90 ק"מ רכיבה וריצת חצי מרתון של 21.1 ק"מ).
ואז פרצה הקורונה
באפריל 2020 כארבעה חודשים אחרי פירנצה, הייתי אמורה להשתתף בתחרות "חצי איש ברזל" ביוון. הייתי חייבת לעצמי חוויה חיובית שתמחק במקצת את התחושה הצורבת מאז פירנצה. ואז הגיעה הקורונה…
שבועיים לפני האירוע, אחרי שסיימתי כמעט את כל תכנית האימונים, מצאתי את עצמי נאלצת לשנות את כל התוכניות. רגע לפני ה"טייפר" התקבלה ההודעה שהתחרות נדחתה לחודש אוקטובר, אם לדייק נדחתה ל-25 באוקטובר 2020. הקורונה, כמו הקורונה, מביאה איתה אינסוף הזדמנויות, מאלצת גמישות מחשבתית רבה, אורח רוח ומצליחה להוציא ממני גם לא מעט קיטורים… אבל… אין ברירה. חישבתי מסלול מחדש והתחלתי את התכנון מחדש לאוקטובר.
בארץ נכנסנו לסגר הראשון, נסגרו הבריכות ובהמשך גם חופי הים. תכנית השחייה הוקפאה ובמקומה הותאמו אימוני כוח. מצאתי את עצמי בהתחלה רצה קילומטרים רבים ברדיוס של 100 מטר עוד עם מסיכה ורכבתי שעות על גבי שעות על הטריינר בבית. בהמשך, רכשתי גם מסילת ריצה, מה שאפשר לי לשלב אימונים משולבים (בלי להיות תלויה במזג האוויר) ודילגתי בין הרכיבה לריצה וחוזר חלילה. החיים החדשים שלי לימדו אותי – כשיש תכנית, נצמדים אליה ועושים פשוט מה שכתוב.
ואז שוב… כמעט בסוף תכנית האימונים הגיעה ההודעה שלא יתקיים אירוע באוקטובר. הפעם האירוע בוטל על ידי חברת Ironman עצמה ואפילו לא הודיעו על דחייה. במקביל להודעה הזו הוחלט בארץ על סגר שני. הבנתי שהגשמת החלום הלכה והתרחקה… מזלי היה שבסגר הזה הותר ספורט יחידני. במקביל לריצה ולרכיבה – מצאתי את עצמי צועדת הרבה לים ומקיימת גם אימוני שחיה. למעשה, הפעם החלטתי שאם אין אירועים רשמיים, אעשה זאת לבד כפי שעשיתי בתחילתו של המסע האישי שלי.
כפי שכולנו יודעים וחווים מהעולם סביבנו, אנשים נוטים לבטא את פחדיהם וחששותיהם דרך העצות שאותם הם נותנים… לדוגמה, התגובה הראשונה שקיבלתי היתה לפתוח את הטלוויזיה ולהבין שיש סגר. לא עזרו ולא השפיעו הרינונים והאזהרות, הייתי נחושה לסיים את התהליך. בדרכי שלי ובשקט שלי החלטתי שלא אחכה לדברים שיקרו אלא אגרום להם לקרות.
סימולציה לתחרות
החלטתי לערוך סימולציה לתחרות "חצי איש ברזל". במשך שבועות בעזרת חברים ומשפחה – הופק אירוע בוטיק עם קו זינוק, קו סיום ונשלחה הזמנה רשמית. נפתחה קבוצת ווטסאפ לעדכונים, גויס צוות לוגיסטיקה שלם, כשכל אחד מהחברים קיבל ערכת מלווה, שכללה הנחיות מפורטות לתפקידו ביום המיוחד הזה. ויצאנו לדרך…
ביום שבת ה-24 באוקטובר התעוררתי בשעה ארבע וחצי בבוקר ובשעה חמש כבר הגעתי לחוף תל ברוך. כאשר הרכב שלי שימש כשטח החלפה ותחנת הזנה. הגעתי לחניון ולאחר שפרקתי את הציוד, גיליתי שאחד ממחזיקי הבקבוקים שלי נשבר. מצאתי את עצמי מוציאה את ערכת החירום ובעזרת אזיקונים מאלתרת מחזיק בקבוקים. טינה חברה טובה שהיתה אחראית על כל המתרחש עד לרגע היציאה לרכיבה, הגיעה מוקדם. היא שמרה על הציוד, דאגה לצלם אותי, השמיעה מוזיקה איכותית ובעיקר דאגה לשמירת מורל גבוה.
מזנקים
בשעה שש ותשע-עשרה דקות, לאחר חימום ריצה קצר, כשעדיין היה חושך מוחלט, נכנסתי לשחות בלי חליפה, בלי דרפטינג רק אני והים. השחייה זו המדיטציה שלי, אני מחוברת למים, אני מחוברת לים. הייתי מאד מפוקסת. ידעתי שאני אמורה לשחות 950 מטר צפונה (תודה לאורות ממרינה הרצליה שהאירו את הדרך) להסתובב ולחזור 950 מטר. בפועל, לאחר כ-100 מטר (כשלא ראיתי כמעט כלום מסביבי) תוך כדי שחייה נלכדתי ברשת דייגים. לאחר שהשתחררתי התפללתי שלא אתקל בטעות באחת מהמדוזות שראיתי באימוני השחייה בימים האחרונים. לאחר ששחיתי 2,070 מטר ב-45 דקות, יצאתי רעננה מהמים מוכנה לחלק השני של האירוע.
"השחייה היא המדיטציה שלי" | צילום: באדיבות רותם ינקלביץ
קטע הרכיבה
על חלק הרכיבה ניצחו שרון, ענבל והחיפושית האדומה. מהרגע שעליתי על האופניים ועד הרגע שירדתי מהם, הן דאגו לי לכול. היות שזו לא היתה תחרות רשמית עם מסלול סטרילי – היתה תנועה ערה בכבישים, וזו גם היתה שבת ראשונה אחרי שהסתיים ההסגר. זה היה אתגר לא פשוט…
אנרגיה גבוהה | צילום: באדיבות רותם ינקלביץ
יצאנו לכיוון יקום. כשהגענו ליעד, התכנון היה לעשות שתי הקפות לכיוון בני ציון ולחזור בחזרה לתל אביב. באמצע ההקפה הראשונה מצאנו את עצמנו בתוך ענן של ערפל שלא אפשר לנו לראות מטר קדימה. עצרנו בצד להתייעצות ושיקול רציני של תהיות בעניין שינוי המסלול. לבסוף הוחלט להמשיך בתכנון המקורי, בתקווה שהערפל יתפזר בסיבוב השני – ואכן כך היה. החזרה דרומה לכיוון תל אביב עברה ללא בעיות. היתה רכיבה מושלמת. הרגשתי בטוחה עם אנרגיה גבוהה ועם מצב רוח מצוין.
ואז הגיעה הריצה – תכניות לחוד ומציאות לחוד
לחלק זה גויסה גליה שהיתה אמורה לרכוב על אופניים לאורך המסלול. תיאמנו בינינו באופן מדויק היכן תמתין לי כל פעם עם אוכל ושתיה. התכנון המקורי היה לחלק את הריצה לשלושה חלקים כשכל חלק היה בדיוק 7 ק"מ. בפועל, באותו בוקר בשעה 11:30 בתל אביב היה מזג אוויר מאד קשוח עם טמפרטורות גבוהות ולחות רבה, מזג אוויר שיצר מצב בלתי נסבל בעבור ריצת חצי מרתון. לאחר שסיימתי 7 ק״מ בתנאים לא פשוטים, עשיתי חישוב מסלול מחדש והחלטתי שאני נשארת קרובה לרכב. תכננתי לרוץ הלוך חזור כל פעם 3 ק"מ ובכל הקפה כזה, גליה תחכה לי עם שני בקבוקי מים, האחד להרטיב ולקרר את הגוף והשני לשתייה.
התחזקה מנטלית | צילום: באדיבות רותם ינקלביץ
בדיעבד ההחלטה התבררה כהחלטה טובה, ומהקפה להקפה הרגשתי יותר ויותר טוב. לרגע לא חשבתי לעצור, לא חשבתי שלא אסיים ובעיקר למדתי על עצמי שהתקרית בפירנצה היתה חד פעמית ונתנה לי הזדמנות מדהימה להבין שהתחזקתי מאוד מנטלית. למרות הקושי לרוץ כל כך הרבה פעמים הלוך חזור הבנתי שהתמזל מזלי, זכיתי בכל כך הרבה מלווים, כולל אימא אלופה שרצה איתי קצת לאות סולידריות, משפחה וחברים שהגיעו. הם ויתרו על השבת שלהם כדי לראות אותי בפעולה, ופשוט לא יכולתי לאכזב אותם. שעתיים וחצי מאוחר יותר, גם החצי מרתון הסתיים.
אני מתמטיקאית אז הכול אצלי בסוף מסתכם במספרים:
1.9 ק״מ שחייה
90 ק״מ רכיבה
21.1 ק״מ ריצה
בסך הכול: 7:41 שע'
וכל זה במשקל של 66 ק"ג
זו רק ההתחלה, הקורונה תעבור ויחזרו האירועים, אשתתף בהרבה תחרויות רשמיות ואגשים חלום אחרי חלום.
מרגש ביותר! כבוד היה לי להיות חלק !!!
נהניתי לקרוא, את השראה עבורי, שיהיה בהצלחה בהמשך הדרך
אלופה אמיתית!!
אין מילים, ריגשת.
רותם תותחית! שאפו על הדרך ועל הביצוע.
כל הכבוד !!! נצחון הרוח
איזה יופי. כל הכבוד לך שלא ויתרת לעצמך. את בהחלט השראה!!
רותם.כל הכבוד. את סמל לדבקות במשימה לאור המטרה
מלכה !
על סף ייאוש נתת לי תקווה. אני מצדיעה לך.