ריצת המרחקים הנשית נמצאת בתקופה האחרונה בשיא כל הזמנים. את ההוכחה האחרונה לכך קיבלנו בתחילת השבוע בוולנסיה עם שיא העולם הכפול של אגנס נגטיץ' הקנייתית ב-10 ק"מ כביש (28:46 דקות) ותוך כדי הריצה גם ב-5 ק"מ (14:13 דקות).
לכתבות נוספות בנושא:
120 מיליון משתמשים קבעו: אלו נעלי הריצה הכי פופולריות ב-2023
שיא עולם מטורף ב-10 ק"מ לנשים בוולנסיה, שיא ישראלי לטדסה גטהון
מרתון הבכורה המהיר אי פעם: רצת ה-800 שהדהימה ונכנסה לטופ העולמי
הפתיחה המסחררת ל-2024 היא למעשה המשך ישיר לשנה שקדמה לה. ב-2023, נקבעו שלושה שיאי עולם בריצות ארוכות ועוד שניים בריצות הבינוניות, כאשר הבולט מכולם הוא כמובן שיא העולם במרתון שקבעה טיגיסט אספה האתיופית במרתון ברלין, עם 2:11:53 שעות, שיפור כמעט דמיוני של 2:11 דקות בבת אחת לשיא הקודם של בריגיד קוסגיי. כל זה, כששיאי העולם בריצות הקצרות, 100 עד 800 מטר, כולם עתיקים משנות ה-80 ומעליהם חשדות כבדים לכשירותם.
אגנס נגטיץ' | צילום: 10K Valencia Ibercaja
ואלו לא רק השיאים עצמם. זהו העומק שמרשים לא פחות. מתוך 14 תוצאות המרתון המהירות בהיסטוריה לנשים, 12 הושגו בשנת 2023 או ברבעון האחרון של 2022. מדובר בנתון מטורף. למעשה, עד לפני 4 שנים כשבריגיד קוסגיי שברה את שיא העולם שהיה נראה אז חלומי בפני עצמו עם 2:14:04 שעות, הייתה רק רצה אחת בהיסטוריה שהצליחה לרדת מ-2:17 שעות, פולה רדקליף האגדית. מאז, עשו זאת 10 רצות שונות, מרביתן בשנה האחרונה.
מהנעליים ועד שיטות האימון
ניסינו להבין את התופעה ואת ההתקדמות האדירה בתחום, ולשם כך פנינו למומחים. ראשון לסייע לנו היה מולי אפשטיין, פיזיולוג מאמץ והמנהל המדעי של הוועד האולימפי בישראל. אחד הדברים החשובים בתחום כיום הוא ההתקדמות הטכנולוגיה, וכששאלנו את אפשטיין מה המקום שלה בהתקדמות העולמית הוא ענה בלי להסס: "מקום משמעותי מאוד!"
בהמשך פירט: "מאז הופעת ה-Super Shoes בשלהי העשור הקודם, בואכה העשור הנוכחי, אנו מבחינים בשיפורים משמעותיים בריצות הכביש ובריצות המסלול – הן בשיאים והן בעומק של ההישגים. זו לא רק רפידת הפחמן אלא גם החומר המוקצף ממנו עשויה הסוליה והמשקל הזעום של נעלי התחרות. הרבה מאוד מדע מושקע בתכנון נעלי הריצה ובשיפור היעילות המכנית והיעילות הפיזיולוגית של הרץ. כנראה שהנעליים מהדור החדש מאפשרות גם התאוששות טובה יותר בשל אימפקט נמוך יותר, ובעקבותיו כנראה גם הפחתת נזק והפחתה במידת העייפות".
נעלי קרבון נייקי Vaporfly חתוכות באמצע – הקו האפור הכהה הוא פלטת סיבי הפחמן | צילום: Seth James DeMoor, Wikimedia
ומה לגבי השינויים בשיטות האימון?
"ייתכן ששנות הקורונה והיעדר תחרויות גרמו לאתלטים רבים לשפר דרמטית את מרכיבי הסבולת שלהם באמצעות אימוני נפח רבים יותר מחד, והפחתה באימונים עצימים מאוד/תחרויות מאידך. ייתכן שחלק מהמאמנים ומהרצים אימצו עקרונות אלה בתוכניות אימון משופרות. רבות ניתן ללמוד מהשיטה הנורווגית שמדגישה את השילוב בין אימונים בעצימות נמוכה לבין גירויים עצימים תוך בקרה וניטור פיזיולוגי. צריך להוסיף את עניין ה-Pacing, שנשים נהנות ממנו בריצות מעורבות".
אנחנו רואים יותר ויותר רצות אצטדיון של מרחקים בינוניים עוברות לכביש, איך אתה מסביר את זה?
"זו בדרך כלל התנהלות טבעית של התפתחות קריירה, התחלה על המסלול ואז בהדרגה מחפשים אתגרים נוספים בריצות הכביש. זה קרה בעבר וקורה גם כיום. יש כמובן חריגים וחריגות, שמתחילים ישר בריצות הכביש, זה אופייני יותר למדינות אפריקה ופחות למדינות אתלטיקה מסורתיות באירופה, ארה"ב ובאסיה. לעיתים קיים דחף לכסף גדול בגיל צעיר אבל לא פעם הדבר מסתיים בנצנוץ אפיזודי ובשקיעה מהירה. קחו את מרבית הרצות ומרבית הרצים המעולים מהשנים האחרונות ובדקו את התפתחות הקריירה שלהם. במרבית המקרים רואים תהליך הדרגתי ומובנה".
"יש כמובן יוצאי ויוצאו דופן, אתלטיות בראשית שנות ה-20 שפורצות לשיא עולם בקפיצה נחשונית ולא תמיד מוסברת – ראו שיא העולם ב-10 ק"מ כביש לנשים השבוע. בשנה האחרונה אנו עדים לאתלטיות (בעיקר) ולאתלטים שמנסים לג'נגל בין המסלול לכביש באותה העונה – ראו סיפאן חסן ולטסנבט גידיי. קיים פיתוי גדול מאוד בכביש – ריבוי מרוצים, הכרה בשיאי עולם החל מ-5 ק"מ, פרסי כסף גדולים מאוד".
סיפאן חסן. מג'נגלת בין המסלול לכביש | צילום: Erik van Leeuwen, Wikimedia
האם הגענו כבר לפיק מסויים או שאנחנו צפויים לראות בשנים הקרובות עוד שיפורים בתוצאות?
"קשה לנבא כי הדבר תלוי בחידושים אפשריים נוספים (דוגמת נעלי הריצה שגרמו למהפך), בין אם טכנולוגיים, בין אם שינוי תפיסה וניפוץ תקרות זכוכית – ברגע שנפרץ מחסום פתאום עוד אתלטיות ועוד אתלטים מבינים ומאמינים שזה אפשרי ואז התוצאות משתפרות. אני מקווה מאוד שהשיפור הגדול הוא לא כתוצאה משחקנים נוספים כמו אמצעי סימום חדשים ובלתי ניתנים לגילוי".
גם הכמות קובעת
שאלנו בנושא גם את איתי מגידי, שיאן ישראל והמנהל ההישגי של איגוד האתלטיקה, ומי שמרכז את תחום הריצות הארוכות באיגוד, והוא הוסיף נתון מעניין: "קודם כל, יש יותר נשים שעוסקות בספורט, מגדירות אותו כמקצוע ומתוגמלות בהתאם. זה בא לידי ביטוי בספונסרים, תקצובים וכו'. עצם זה שהכמות גדולה יותר והמקצועיות גדולה יותר בפני עצמם מביאים לשיפור ולעומק".
"גם הפן הפיזיולוגי משחק תפקיד, הנושא של עבודת כוח, שבעבר נשים ובכלל ורצות ארוכות בפרט היו נמנעות ממנו, והיום בספורט המקצועני זה חובה. לכך ניתן להוסיף את הנושא של הגעה לרמות טסטוסטרון גבוליות בצד הנשי, זה משהו שקורה לא מעט וכמו שאנחנו רואים, לפעמים זה אף מעבר לגבול".
כמי שרץ ומושך רצות בעצמו, עד כמה הפייסינג משמעותי בנושא הזה?
"כל הנושא של משיכה על ידי גברים הוא משמעותי מאוד. המשיכה הזאת באה לידי ביטוי גם בחסימה של הרוח וגם בעצם העובדה שניתן לקבל ליווי לאורך כל הדרך בצורה חוקית, ולא רק בחלק מהמרוץ. אצל הגברים זה לא ממש אפשרי, לא ניתן למצוא מישהו שירוץ עם קיפטום או קיפצ'וגה ויוביל אותם כל הדרך. העובדה היא שכשעשו את זה בצורה לא חוקית, עם לייזרים ומשיכה מתחלפת, קיבלנו סאב-2 במרתון".
הפייסינג משמעותי. טיגיסט אספה במרתון ברלין | צילום: IgorCalzone1, Wikimedia
עד כמה רואים את המגמה הזאת גם בישראל?
ברמה המקומית יש לנו שיפור בעיקר בדרג השני, נשים כמו נועה ברקמן, הלן וולפסון, אירנה קונובלוב ועוד, משתפרות גם בגיל מתקדם יותר, בין היתר בזכות ההבנה שאפשר לרוץ מהר גם אחרי לידה, משהו שפעם לא היה קיים ולא דיברו עליו בכלל. היום נשים ממשיכות, ואפילו יש מחקרים שמראים שאחרי הריון, כוח הסבל אצל האישה הוא הרבה יותר גדול, דבר שראינו גם אצל שיאנית העולם לשעבר פולה רדקליף".
נושא הנעליים הוא כמובן מהותי, איך זה בעצם משפיע בכל נושא ההתאוששות?
"כשאתה נכנס לעייפות בחלק המתקדם של התחרות, אז הזווית של הקרבון דוחפת אותך קדימה קצת יותר מנעליים מהדור הקודם, אז המשמעות היא גם בתוך הריצה עצמה. בנוסף, בנעליים הללו יש שיכוך רך יותר (מהחלק שעוטף את הקרבון הקשיח, שנקרא FOAM), ששומר על הרגליים יחסית ל"מכות" שאתה מקבל עם הנעליים של פעם. בזכות זה, אתלטים עושים יותר אימונים ותחרויות, כי זמן המנוחה בין לבין מתקצר".
