"כשלון בתחרות הוא את החפירה של מטרה ארוכת טווח בענף הסבולת"

עבר יותר משבוע מאז ה"ארוע" ועם רון בלב ואת ביד כפי שכתב יצחק שנהר ב"כך הולכים השותלים", אריאל אגרון מסכם את מה שעברו אנשי ונשות הברזל באליפות המזרח התיכון הראשונה בטבריה ומקבל כמה שיעורים משמעותיים מאוד. כתבת פריצת דרך
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
"אירוע שמכניס סדר מחדש בחיים" | צילום: בני רוזן

כשלון, אם מנוהל ומתוחקר נכון על ידי הספורטאי ומאמנו – מכין את הקרקע להצלחה שיום אחד תגיע. זאת התובנה הכי חשובה שהגעתי אליה בעזרת מאמני ועשרות הברזלנים מנוסי הקרבות של הענף בשבוע האחרון.

אי אפשר בלי ימים רעים בענף הסבולת

אי אפשר בלי אימונים שלא מתחברים ואי אפשר בלי תחרויות שלא מתחברות – בעיקר לאלה שנמצאים בשנים הראשונות של דרך הארוכה הזאת. אי אפשר גם לקחת סיכומי תחרות שנרשמו מהר מדי חזרה. הם כבר נשלחו לחלל החיצון, לאי שם, אחורה בזמן…

כן אפשר לא להפסיק לצמוח

כי אירוע גדול, מסתבר, לא מסתיים כאשר עוברים מתחת לשער הסיום, או כשהמוזיקה נפסקת. הוא ממשיך עוד ימים אחרי… האמת, הוא גם קצת משנה חיים. מנקה ועושה סוג של ריסטרט, שם מחדש דברים בפרופורציות, מעניק מתנות קטנות בצורת תובנות של מה אנחנו באמת רוצים ועושה לנו טוב, מבהיר מחדש סדר עדיפויות.

"מיהרתי לכעוס על עצמי על אי עמידה רחוקה כל כך בציפיות" | צילום: שירלי שמעוני

קחו למשל את אייל אלסטר, חברי ל-500 וואט. בטקס הסיום כאשר הקריאו את זוכי הסלוט לאליפות העולם ושאלו אותם אחד אחרי השני ואחת אחרי השנייה האם הם מעוניינים לעלות לבמה לקבל את הכרטיס, בין אם לפינלנד (משתתפי החצי), בין אם להוואי וניס (משתתפי המלא) – הוא לא נכח, למרות שידע שזכה. הוא פספס את הסלוט והסלוט שלו עבר למתחרה שהגיע אחריו.

אייל בדקות האלה כבר היה בבית, עם בנו בן הארבע על ברכיו, נשפו יחד על ארבע נרות שעל עוגת יומולדת. יומיים אחרי, אייל כתב שהוא התרגש רק מההבנה איפה היה לו הרבה יותר חשוב להיות בדקות הללו. זה מה שאירוע גדול עושה. מכניס סדר מחדש בחיים, מה באמת חשוב.

אל תמהרו להסיק מסקנות

כתבתי את סיכום התחרות הקודם שלי יום אחרי התחרות בהמון רגשות מעורבים, כאשר אני עוד עמוק בתוך להט הרגע, הכל היה עדיין טרי, ואם להודות באמת, טרי מדי. האבק טרם שקע, מסלולי הרכיבה והריצה בטבריה בקושי התייבשו עדיין, חלק מהתיקים אפילו עוד לא נפרקו.

מיהרתי לכעוס על עצמי על אי עמידה רחוקה כל כך בציפיות, כעסתי על המאמן ואפילו כתבתי את זה, זה כמה היחסים שלי איתו פתוחים ועמוקים. אבל הוא כבר מכיר אותי. הוא ידע לא להגיב ולתת לי כמה ימים… ידע שאני אתקרר תיכף
ואבין.

אבין שלא קרה שום דבר רע בעצם! הפוך, שקרה מה שהיה צריך לקרות כי זו דרך ארוכה והיא נבנית אך ורק מתוך כישלונות, התפרקויות והפקת לקחים מהם להבא. דרך של למידה. לוקח שנים להבין איך מחברים תחרות נכון…

להרכיב יחד את כל עשרות ומאות הפקטורים והחלקים הקטנים, מה עובד ומה לא, מה יעמוד איתן גם בשעה השמינית, התשיעית ומה יתפרק כבר ברביעית. סוג של בניית רומא אישית.

"למדתי שצריך להכניס לשבוע יותר אימוני חיזוק" | צילום: שירלי שמעוני

התובנות שהופקו בניסיון הזה

– למדתי שצריך להישאר בפעילות מינימלית יומיים לפני וגם יום לפני בוקר הזינוק, כדי לשמור על הטונוס בשרירים.

– למדתי להישאר בחליפת טריאתלון מההתחלה עד הסוף כי זמני החילוף שלי היו הזויים. כן אנסה בפעם הבאה לשים ביב וחולצת רכיבה על החליפה בT1 ולהוריד בT2. אולי יעבוד, אולי לא, אנסה. זה חלק מהדרך הזאת.

– למדתי שעניין הפיפי, צריך לקרות תוך כדי האופניים (כן, כן. כמו המקצוענים) ולא לעצור ארבע פעמים על מסלול הרכיבה כי זה פוגע מדי בפלואו ובזמן הרכיבה ברוטו.

– למדתי להכניס יותר פחמימה בתזונה של השגרה כדי שהגוף יהיה מורגל לשרוף אותה בשעות העמוקות של היום. נמנעתי מדי מפחמימות. כי פחמימה, למדתי שלשום מהתזונאית תמר אמירי-אשלגי, אם טובה ובמידה – היא לא אויב.

– למדתי שצריך להכניס לשבוע יותר אימוני חיזוק. כדברי ליאור זך-מאור, מה שמתפרק בדרך כלל זו השלדה, לא המנוע.

– למדתי עוד קצת, כמה שביום ארוך כזה חשוב הריסון העצמי. אתה אולי מרגיש טרי ועם כוחות מחודשים כי סוף-סוף סיימת את הרכיבה ויצאת לריצה – אבל זה יום של רכבת הרים – שמור את הכוחות האלה לכאשר הקרון יירד למטה.

– למדתי שאני מוקף באהבה לא פרופורציונלית ואני בהודיה חסרת גבולות על העידוד והחיבוק שקיבלתי השבוע, הכמות היממה אותי. אני באמת שלא ראוי. קיבלתי גם ביקורת בונה ואני מודה עליה כפליים.

איך להתייחס לתחושות שעולות יום אחרי?

יש מידה של צדק במה שכמה רשמו, איך אפשר לבכות על 11 שעות כאשר יש אנשים שבשבילם לרוץ עשרה קילומטרים זו מטרת-על. אבל חשוב גם לזכור, שכל אחד ומטרותיו. ואחרי שאותה אחת תרוץ את העשרה קיי ותדע שגופה מסוגל, כיצור חי ונושם מסוג בן-אנוש אשר שואף בדרך כלל לשיפור היא תציב מטרה חדשה של להוריד 5 דק' מהמרחק הזה.

זה טבעי, הכל יחסי ואנחנו מציבים מטרות בהתאם לנקודה שאנחנו עומדים בה כרגע.
אז זה בסדר טיפה להתעצב על מטרה שלא הושגה גם אם לאחרים זה יכל היה להיות הישג, כל אחד לפי יכולותיו.
צדקתם אבל – במידתיות של העצב. הייתי יכול להיות עדין יותר עם עצמי ועם היד הכותבת שלי.
עדינות תמיד, אבל תמיד, מנצחת בסוף.

גיבורי המסלול

אייל רייסמן, גיבור אישי שלי, בנה את הרומא שלו והגיע לקו הסיום 15 דק' לפני הקאט-אוף – 16:44 שעות והוא מאושר מזה. חיבר תחרות לפי הספר, ע"פ המטרות והיכולות שלו. הוא איש ברזל בעיניי בדיוק כמו דן אלתרמן שהגיע ראשון בין הישראלים בזמן של 8:54 שע'.

ובדיוק כמו ענר שרמן שהגיע שלישי כללי בקטגוריות הגיל, 9:07 וראשון בין הישראלים של הקטגוריות וכתב לי מילות ניחום ועידוד בוקר שאחרי, שאל מה קרה, למרות שאנחנו לא הכי מכירים. שלושתם עם כל מה שעשו, על המסלול ומחוצה לו – זה להיות הטייטל הזה.

הגיע לקו הסיום 15 דק' לפני הקאט-אוף. אייל רייסמן | צילום: סמדר גרונדלנד

איש ברזל – מהות

הרי מה זה תכלס להיות איש ברזל,
זה לא רק לסיים איזו תחרות של יום שלם.
זה אורח חיים. זה איך שאתה מתייחס לעצמך ולאחרים.
זו בחירה יום-יומית לשמור על סוג חיים, על הגוף ועל המשפחה הקרובה במקסימום האפשרי.
זה לדאוג לבריאות כל הזמן ולהיות מדויק בתזונה,
זה לדעת לנהל זמנים כמו שצריך,
זה תמיד להציב מטרה ולהיות עם מבט קדימה,
זה להיות מוקף באנשים איכותיים יוצאי דופן, שהרבה מהם מצליחנים גם בתחומים אחרים בחיים וחוט עובר בין הנחישות שלהם בספורט לבין הקריירות שלהם.
אני גם רק מתאר לעצמי את הדרך שבה הם מגדלים ומחנכים את הילדים שלהם, איזו דוגמא אישית הם מביאים.

אנשים מברזל, אבל לבבות מזהב. סיפור אמיתי שקרה – ענף הטריאתלון

מהותו של איש ברזל זה גם מעבר לבניית הגוף והמיינד. בניסיון שלי זה גם להיות אנשים טובי לב (כנראה חיזוק שריר הלב גם מרחיב אותו), לדוגמא סיפור אמיתי שקרה החודש ולא סיפרתי עד עכשיו – פחות משבוע לפני קו הזינוק בטבריה התחילה לרוץ שמועה בקבוצות השונות של הענף על משפחה קשת יום עם שתי ילדות קטנות שהייתה רגע לפני ניתוק מחברת החשמל בגלל חוב לא קטן.

תוך בוקר אחד, למרות שהמשפחה הנ"ל לא קשורה בכלל לספורט, הענף התגייס וסגר להם את החוב כולו במסגרת "תרבות של סולידריות". לאה טוניק, מייסדת העמותה, כתבה לי בסוף היום שהיא בהלם, בחיים לא קרה כזה דבר. העמותה סוגרת חובות למקרים קשים כבר שנתיים מאז הקורונה ומעולם לא נסגר חוב מהר כל-כך, כמעט כולו מקהילה אחת, שהתגייסה בכמה שעות ספורות.

היא כתבה אחרי זה הודעת תודה מרוגשת עד דמעות לכל ענף הטריאתלון וביקשה ממני להעביר אותו לכולם עם תודה מהלב על מה שעשו באותו יום. הנה אני כותב אותו לכולם עכשיו עם תודה גם מהמשפחה שהחשמל בביתה נשאר דלוק… בעיקר סינדי ברושור וקבוצת טריהארד וגם קבוצות נוספות. כמו נחיל של פיות ומלאכים הייתם. היינו.

צמיחה

אני גאה ללבוש את הטייטל הזה, איש ברזל, בגלל הדרך שהיא דורשת ממני ללכת בה והופכת אותי להיות. אני שמח, בעצם, על התוצאה של יום שישי. כי קודם כל זו פעם שניה שהצלחתי להגיע לקו הסיום, אפילו שבהליכה. וזו זכות לעבור מתחת לשער הסיום הזה.

שנית זה רק הפך אותי לרעב יותר, להמשיך להשתפר ולשאוף, להמשיך ללכת בדרך הזאת (טוב, בתקווה שלרוץ אותה בפעם הבאה), להרכיב מתישהו את הפאזל הזה שנקרא איש מלא. זה פשוט לוקח זמן, אז הכל בסדר. אנחנו בתחום הסבולת, לא?

ואנחנו גם לא לבד, למשל יובל גולדשטיין שבקו הסיום אחרי ש-20 דק' לפני אספה אותי כאשר ראתה אותי הולך ודחפה אותי לעבור לריצה והחזיקה אותי ככה איזה חצי ק"מ. יש רגעים שאתה תוקיר תודה לאדם לנצח. איש ברזל מלא רביעי שלה.

כנס המאמנים שהתקיים לקראת הישראמן | צילום: מארק נומדר, שוונג

בתמונה שכאן אני מוקף במנהלי ומאמני קבוצות הטריאתלון של ישראל בכנס שאירגנה שוונג לקראת הישראמן הקרוב. סביבי בתמונה יותר מ-150 שנים מצטברות של ניסיון – כלומר של כישלונות, התפרקויות, ניסוי ותהייה אבל עם הבנה שהכל קורה איך שצריך לקרות, אז המבט תמיד קדימה, עם חיוך.

אז הכל פאקינג מעולה!
כי תמיד יש הזדמנות שניה, קוראים לזה "מחר".
וכרגע המחר, זה הישראמן הקרוב…



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג