תרוצו לאט: מדוע יש אובססיית שיפור מהירות אצל רצים חובבים בישראל?

חשבתם פעם מדוע בקרב קהילת הרצים החובבים בישראל ישנה סגידה אחר שיפור זמן הריצה, יהיה המרחק אשר יהיה?
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

לאתלטים המתפרנסים מריצה יש תכלית אחת ויחידה, והיא לרוץ כמה שיותר מהר, להיות במאמץ מתמיד לשפר את התוצאה שלהם. ולאור עובדה זו נשאלת השאלה, מדוע בישראל, בקרב קהילת הרצים החובבנים, גם כן יש סגידה אחר שיפור זמן הריצה, יהיה המרחק אשר יהיה? בשורות הבאות אנסה לענות על שאלה זו, ואף להציע אלטרנטיבה.

אין עוררין על יתרונותיה הבריאותיים של הריצה | צילום: פלאש 90

עוד כתבות ריצה בשוונג
20 מיתוסים בריצה שחייבים לדעת
10 מסלולי הריצה היפים והנכונים בישראל
מאמן או מדריך ריצה – זה באמת מה שחשוב?

איפה נולדה האובססיה?

אין עוררין על יתרונותיה הבריאותיים של הריצה. מקצת מהיתרונות הם חיזוק העצמות והשרירים, שיפור פעילות הלב, וכמובן התרומה לתחושת הרווחה הנפשית. אולם, כאשר מגבירים את מהירות הריצה, כלומר מותחים את הגוף אל הקצוות, מופיעים לא מעט חסרונות. מרב הפציעות של הרצים החובבים מתרחשות בשני מצבים, הראשון הוא הגדלה לא הדרגתית של מרחקי הריצה, והשני הוא בריצות המהירות, כלומר ריצות בקצבים שהם הרבה מעל סף חומצת החלב. כדי לשפר את מהירות הריצה יש לבצע אימונים מהירים ועצימים (כדוגמת אימוני אינטרוולים). אולם, ידוע הדבר שככל שרצים מהר יותר כך העומס על העצמות והמפרקים גדל, ואיתו הסיכוי להיפצע. כמו כן, מחקרים מדעיים הראו כי בעקבות אימון מהיר ועצים ישנה היחלשות של המערכת החיסונית למספר שעות (לעומת אימונים מתונים). לכך יש להוסיף את תחושת ההנאה שנפגמת אצל חלק ניכר מהרצים בעקבות ריצות מהירות ועצימות (כן, ברור שאצל חלק מסוים מהרצים התחושה היא הפוכה).

אז מדוע בכל זאת לכל כך הרבה רצים חובבים יש אובססיה בדבר שיפור מהירות ריצתם, מלבד האתגר האישי הטמון בכך? מדוע בקבוצות ריצה רבות התכלית המרכזית היא שיפור מהירות הריצה?

מדובר בעניין חברתי ותרבותי עמוק | צילום: מארק נומדר

כמובן שאין תשובה אחת, אבל לדעתי, מדובר בעניין חברתי ותרבותי עמוק, המושרש בנו הישראלים. החטא מתחיל בבתי הספר, שם מקדשים מורי הספורט את הריצה המהירה, ומעניקים ציון גבוה יותר ככל שהתלמיד או התלמידה רצים מהר יותר. החטא ממשיך בבר-אור הצה"לי, אשר מדרג את איכותם הגופנית של החיילים בעיקר על פי מהירות ריצתם. לדעתי, יש קשר בין תרבות המערב, זו המקדשת את החיפוש המתמיד אחר משכורת גבוהה יותר, מכונית ובית גדולים יותר, לבין המרדף אחר תוצאה מהירה יותר בריצת 10 ק"מ או 42 ק"מ. המאצ'ואיזם הישראלי להוכיח למי יש יותר גדול, מתבטא גם ברצון להוכיח שאני רץ מהר יותר. ואולי בכלל פני הריצה כפני החברה, וכמו שהישראליות הישנה חגגה פעם את קצבה האיטי והקבוע של פריחת הפרי והיום חוגגת את קצבו המהיר של הג'יפ הנוצץ, כך גם המרדף הבלתי נגמר אחר שיפור מהירות הריצה.

לבגדי לחץ בשוונג-שופ לחצו כאן

הפתרון? לרוץ כדי לרוץ

אל מול אווירה זו, אני בא ומציע מודל ריצה אחר. לרוץ כדי לרוץ, ולא כדי לשפר את מהירות הריצה. להביט תוך כדי הריצה פחות פעמים בשעון המשוכלל שצועק לנו את קצב הריצה ולנסות להתחבר לתחושות שלנו, לנסות לרוץ בקצב שנעים לנו, יהיה הקצב אשר יהיה. לרוץ ריצות בקצב נוח, כאלה המאפשרות לנו לשוחח עם הרצים לידינו. ריצות בקצב מתון אשר מקטינות משמעותית את הסיכוי להיפצע ואף מחזקות את גופינו. אפשר, ואף רצוי, לשלב ריצות בקצבים מהירים, אבל לא כתכלית הסיבה לנעול את נעלי הריצה. להתמקד בהנאה שבריצה ולא להיגרר לאובססיה של שיפור תמידי במהירות הריצה.

מרוץ שוהם חבל מודיעין 2016

אנשים מאמצים הרגלים שמעניקים להם הנאה ולא סבל | צילום: צלמי שוונג

אין שום בעיה שתכנית אימונים לריצת 10 ק"מ, 21 ק"מ ואף מרתון לא תכלול אימונים לשיפור המהירות, לא ריצות אינטרוולים ולא ריצות שינויי קצב (פארטלק). רבים ממתאמניי צלחו ריצות מרתון עם תכניות אימון ברוח הזו, ואף העידו כי נהנו יותר לעומת תכניות האימון בהן נדרשו לאימונים מהירים ועצימים. הם עשו זאת גם אם לא שיפרו את שיאם האישי, אז מה, למה זה כה משנה?

ידוע הדבר שאנשים מאמצים הרגלים שמעניקים להם הנאה ולא סבל, וידוע הדבר שרוב האנשים נהנים פחות בריצות מהירות ועצימות. אין לי ספק שבאווירה בה רוב הריצות נעשות בקצב נעים ונוח, יצטרפו יותר אנשים לקהילת הרצים, ויותר מכך, יותר רצים יתמידו בהרגל הכה בריא וחשוב של ריצות כחלק מאורח החיים.



ניר אבישי כהן | מאמן ריצה



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

  • טריאתלט הגיב:

    מסכים . זו גישה ישראלית בעייתית
    אבל בכז יש משמעות לשיפור זמן הריצה. עד גבול מסוים

    1. מ. פ הגיב:

      נקודת מבט נכונה, בהחלט מסכים , חומר למחשבה , לקיים גם מופעי , ריצה ללא מדידת זמנים.

  • חובב הגיב:

    ובברזיל יש אובססיה לרוץ לאט?
    כל רץ חובב רוצה להגיע להישגים, כפי שכל שחקן כדורגל חובב רוצה להבקיע גולים.
    פסיכולוגיה בגרוש.

  • חובב הגיב:

    ועוד משהו.
    הנסיון למצב את השאיפה להישגים כדבר שלילי עם שמות גנאי כמו "סגידה", "אובססיה" ו"מאצ'ואיזם" זה סתם מטופש.
    כשאתה משתמש ב"ישראלי" כשם גנאי, זה כבר מעצבן וחסר כבוד.

    1. ג.ב הגיב:

      ממש צודק, כתבה גרועה

    2. ניר אבישי כהן הגיב:

      אין הכוונה בכתבה שלי בכדי להעליב אף אחד, ובטח שלא להשתמש ב"ישראלי" כשם גנאי. אני ישראלי גאה. אולם, לאור העובדה שבחמש עשרה השנים האחרונות רצתי בעשרות מדינות בעולם, אני בהחלט מזהה בישראל ייחודיות בעובדה שהשיח כאן, בקרב רבים מהרצים החובבים, הוא בעיקר על שיפור מהירות הריצה. להבדיל מהשיח הרווח במדינות רבות בהן רצתי. אני מבין את הרצון לשפר את מהירות הריצה, אבל אני טוען כי אין זו צריכה להיות התכלית שבגללה אני יוצא לרוץ.

  • רונן הגיב:

    תפסיקו להשוות… תפסיקו להתחרות נגד… תתחילו להתחרות בעד. בעד עצמכם בעד ההנאה. בעד הריצה. ובעיקר תחיו בעד ולא נגד. ואת ניר אני אוהב גם בזכות הגישה שלו כמו גם בזכות האישיות.

  • העורכת המשתרכת הגיב:

    הדבר נכון כמעט לכל ענפי הספורט החובבני… גם בבריכה המוני שחיינים משפריצים בלי סוף ונקרעים באינטרוולים, שוחים נגד השעון ולא עם המים, שוכחים ליהנות. הכל שופוני ותחרויות פרימטים. ואגב, שוונג, למה לא תשקיעו קצת בעריכת לשון? העילגות מצליחה להגחיך גם את הכתבות הטובות שלכם. למשל, סגידה ל, לא "סגידה אחר". וגם אובססיה ל, ולא "אובססיה בדבר".

  • רועי הגיב:

    הסיבה הפשוטה היא מתיחת גבולות היכולת ותחושת ההישגיות שנלווית לכך. ברור לכל רץ חובבן שהוא לא יהיה מו פראח והוא כנראה לא ייקח פודיום.

  • ניצן הגיב:

    כתבה צרה שמתעלמת ממניעים שונים לריצה שיש לאנשים שונים. לא כולם רצים בשביל הבריאות וההנאה ולא את כולם זה מעניין. לא כולם משתפים או מתרברבים בתוצאות שלהם. יש אנשים שנהנים להיות על הקצה וזו זכותם כל עוד הם לא פוגעים באחרים.
    יש אנשים שאוהבים לטפס על הרים גבוהים, יש כאלה שאוהבים לטוס למקומות רחוקים, יש כאלה שנהנים מפיקניק ביער ויש כאלה שנהנים מאינטרוואלים מהירים. למה זה לא בסדר?

  • דן הגיב:

    להציב לעצמך אתגרים ויעדים ולנסות לעמוד בהם, כמו לרדת את ה 40 ב 10 או את ה3 שעות במרתון. מה רע בזה?

  • יואב לוי הגיב:

    משב רוח מרענן בהמלצות הריצה בארץ, גישה בה אני נוקט מזה למעלה משלושים שנה, והביאה גם תוצאות.
    אפשר להוסיף: 1. ריצה אירובית נינוחה) היא המשמעותית ביותר לשיפור היכולת האירובית, שהיא החשובה ביותר להגעה להישגים בריצות ארוכות. 2. כדאי להפריד לחלוטין בין האימונים לבין ריצות מבחן/מירוצים, ותופתעו מהשיפור ביכולות (ללא הגזמה בריצות במבחן)

  • י. הגיב:

    רצתי שני מרתונים שלא על מנת להשיג תוצאה (מתוך 10). הראשון היה ריצת אימון לקראת מרתון אחר, ובמתכוון הלכתי חלק מהמרחק. ההרגשה היתה נפלאה. לעומת זאת בשני (שידעתי מראש שלא אוכל להתכונן אליו בצורה שתביא אותי לכושר שיא) הרגשתי נורא – גופנית. כשהאמביציה לא מגייסת את הגוף המרחק הזה הופך להיות סיוט, כמה פרדוכסלי, יותר מאשר כאשר אני רץ "ונותן את הנשמה". קשה להסביר זאת למי שלא חווה על בשרו.
    מסקנה? אין. המסקנה היא שאין כאן שחור ולבן וזה משתנה בין רץ לרץ ובין ריצה לריצה.

  • לא רץ בלי שעון הגיב:

    מת על זה שבא בן אדם אחר ומתחיל להסביר שאני רץ מהסיבות הלא נכונות, אבל הוא בניגוד אלי יודע מה הסיבות הנכונות לרוץ, ואני איכשהו צריך להתאים עצמי ולשנות את הסיבה שבגללה אני רץ.

    אתה רוצה לרוץ כדי להרגיש נעים? תהנה. אני רץ כדי להתעלות על סף הסיבולת שלי, פיסית ומנטלית, וזה דורש לסבול מידי פעם, פיסית ומנטלית. אלה המוטיבציות שלי, הריצה היא המתודה, רק בגלל שאני ואתה מממשים מוטיבציות שונות במתודה זהה, לא אומר שאני יכול (או צריך) לשנות את המוטיבציה שלי.

    1. laluka הגיב:

      אתה תקוע בתוך עצמך, אני הבנתי משהו אחר לחלוטין.
      ברור שאתה רץ "כדי להתעלות על סף הסבולת"
      אבל אתה ושכמותך מעצם התבטאותך בתגובה, מאידך גם "מושכים" אחרים
      שזאת לא המוטיבציה שלהם.
      ואין ספק גם אם תכחיש, אתה גם סובל מפציעות יותר ממישהו שרץ בניחוחות.

      1. לא רץ בלי שעון הגיב:

        איך אני מושך אחרים? מעצם קיומי? מה אני אמור לעשות, להפסיק לנסות לשפר זמנים כדי שאחרים לא ירגישו לא בנוח?
        בחיים לא אמרתי למישהו "אתה צריך לרוץ ככה וככה". מה זה ענייני?

        אני הולך פעמיים בשבוע לחדר כושר, מסביבי הרבה מאוד אנשים בערך פי 3 יותר גדולים ממני ופי 10 יותר חזקים ממני. האם זה מושך אותי לפתח גוף? שמח להגיד שלא. להם יש את המטרה שלהם (אסתטיקה / כוח פיסי) – ולי את שלי (בריאות כללית של הגוף, מניעת פציעות, וכו'), במקרה אנחנו נפגשים באותה נקודה ומשתמשים בכלים דומים. לרגע בחיים לא ברגשתי משיכה לנפח שרירים בגלל מפגש כזה.

        ואני בטוח סובל מפציעות יותר ממשהו שרץ בנינוחות – אבל איך לעזעזל זה קשור?

  • עידו הגיב:

    בשבילי לרוץ בלי לנסות להשתפר זה לא מעניין. אני רץ כל יום ומתוך הריצות האלה 2-3 בשבוע הן ריצות קשות (טמפו, אינטרוואלים, פארטלייק), השאר איזי ראן. בריצות איזי, אני רץ ״בשביל הכיף״, אבל אני גם נהנה מהאימונים הקשים. ואני כל הזמן אוהב לבדוק דברים ולנסות להשתפר (בזמנים, בטכניקה) אחרת זה פשוט לא מעניין אותי ולא נותן לי מוטיבציה. וזה לפעמים גם כיף לרוץ מהר כשאתה מדמיין את עצמך כמו איזשהו רץ עלית. ויש הרבה פעמים שאני לא מצליח לשפר זמנים, אבל בגדול יש גרף שיפור וככה גם אתה לומד להתמודד עם כישלון ולקום ולנסות עוד פעם. אין שום פסול בהצבת יעד וניסיון להשיג אותו. ואני אוהב לרוץ לבד, לא בקבוצה ולא בתחרויות. הכל לבד ואישי. לרוץ לאט והמון זמן כמו רצי האוטלרא זה דווקא משהו שאני לא מבין ולא מתחבר אליו. הייתי מעדיף כבר ללכת ולהנות מהנוף.

  • חיים הגיב:

    ״מצואיזם״? לא יותר מהתנשאות

    למתאמן בקביעות בעל יכולות סבירות, עם השיפור בכושר יבוא התיאבון באופן ׳נורמלי׳

    היכולת להמשיך ולרוץ בקצבים איטיים, בריאים לכאורה (שהרי הדבר אינדבידואלי לגמרי, ורבים ימצאו דווקא את הקצב הנמוך כמעמיס על שרירי הקרסול ותומכי הברכיים) מתגלה כבעייתית והקצב מצגבר בהדרגה ומוצאם לרמות כושר ויכולת משתפרות

  • גלית הגיב:

    הבעיה במאמר הזה היא שהכותב מנסה לקדם את האג'נדה והמוצר שלו (להזכירכם, הוא מאמן) ע"י זלזול ולעג למי שחושב אחרת. לא לעניין.

  • יהונתן פירר הגיב:

    חלק מהדרייב להמשיך לרוץ זה הצבת יעדים. בהתחלה זה לרוב עניין של מרחק. עשר, חצי ומרתון. אם ״רצים בשביל לרוץ״, אז למה בכלל להגיע למרחקים האלה? ברור שעדיף לעצור הרבה לפני המרתון בשביל הבריאות נטו. אם אתה מאמן אנשים לרוץ מרתון, כנראה גם זה לא ״לרוץ בשביל לרוץ״.
    בדרך כלל, אחרי שמשיגים את יעדי המרחק מחפשים יעדים חדשים. חייב להודות, אחרי המרתון הראשון היה לי קשה מאוד לחזור לרוץ. אז חלק מהיעדים יכולים להיות מגוונים כגון – מעבר לטריאתלון, מרוצים ייחודיים ועוד, אבל למי שנשאר בריצה נטו, הדרייב יגיע מיעד של זמן. הדרגתי, לא משתולל, אבל זמן.

  • חובבן הגיב:

    קראתי את הכתבה 4.5 שנים מאוחר מדי. מסכים על מילה. בשנה האחרונה התחלתי לרוץ לאט. ממש לאט. ממש ממש לאט. התוצאה היא שכיום – ובניגוד לעבר – אני נהנה מכל שניה של ריצה, התחלתי להגיע למרחקים משמעותיים מבחינתי (30 ק"מ וצפונה), הקילומטראז' החודשי שלי עלה בצורה משמעותית, לא נפצעתי בכלל במהלך השנה האחרונה, והכי חשוב – אני מתמיד. תוצאה עקיפה ופחות חשובה עבורי – אני שובר את כל השיאים האישיים שלי. הלאט הזה הפך אותי למהיר (באופן יחסית).

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"נשמו פנימה את העוצמות, נשמו החוצה את החולשות", איימי קראג (הייסטינגס), מרתונסיטית אולימפית..


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג