על ספסל בשדרות נורדאו בתל אביב, יושבת בחורה צנומה למראה שמתנשאת לגובה של 160 ס"מ ושום דבר מהכתפיים שלה לא מסגיר את העובדה שהיא לא פחות מאשר אלופת העולם לשעבר בשחיית מים פתוחים. בראיון לשוונג מספרת אווה פביאן בת ה-28 על החוויה שלה בישראל, על פוליטיקה וגם נותנת כמה טיפים כדי לשפר את השחייה שלנו.
נתחיל מההתחלה הישראלית שלך. איך זה נולד?
"לישראל הגעתי מארה"ב לפני 4 וחצי שנים ובשנתיים הראשונות גרתי במכון וינגייט. היום אני כבר גרה בתל אביב ומכירה הרבה אנשים בארץ, אבל עדיין מתאמנת בוינגייט".
אווה פביאן אלופת ישראל 2018 בשחייה ל-5 ק"מ | צילום ויקיפדיה: By BAswim – Own work, CC BY 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=66089983
יוצא לחשוב לפעמים בבוקר כשאת קמה "היי, אני אלופת עולם"?
"זה היה במשחה לא אולימפי של 5,000 מ' מ-2010 ברוברוול, כשהייתי בת 17. יחסית לשחייני מים פתוחים, אפשר לומר שאני סוג של ספרינטרית. המשחה ל-5 ק"מ שונה מהמשחה ל-10 ק"מ ול-25 ק"מ בזה שאין בו תחנות האכלה ויש קצת פחות אסטרטגיה בכללי. מצד שני, ה-25 ק"מ הוא לא באמת בלתי אפשרי כמו שהמון אנשים חושבים אלא שהוא בעיקר מנטלי. הבעיה הכי קשה בלשחות את המרחק הזה, שאורך באזור ה-6 שעות היא לשמור על ריכוז ולהישאר במשחק כל הזמן. החלק הטוב בלשחות 25 ק"מ שהוא נותן פרופורציה – מה זה לשחות 10 ק"מ אחרי ששחית 25? באיזשהו שלב בתחילת הקריירה התחלתי להתאהב גם ב-25 ק"מ ובאליפות העולם בברצלונה ב-2013 אפילו סיימתי שלישית". שני מקומות אחריה סיימה מרסלה קוניה הברזילאית שהיתה האלופה האולימפית בטוקיו.
"שלא תבין לא נכון, גם ה-10 קשה, כן? אבל ברגע שעשיתי את ה-25 ק"מ ה-10 ק"מ זה שטויות. ה-10 ק"מ הוא כמו מרתון בריצה – אתה צריך כל הזמן לשחות מהר וזה עובר הרבה יותר מהר משעתיים של ריצה לדעתי. אני ממליצה בחום לכולם לנסות את ה-10 ק"מ רק אחרי שמתאמנים כמו שצריך לפני. אם אתם שוחים לכיף עם חברים ועם מקדמי ביטחון ואתם רוצים להתחרות – תתחילו בהדרגה. אין משהו שיגרום לכם לשנוא את ה-10 ק"מ 'הארורים' האלה בלי הכנה ראויה.
"ב-2007, הייתי באליפות ארה"ב שהיוותה גם את המבחנים האמריקאים לאליפות העולם. באותה תחרות הבנתי שאני טובה גם ב-10 ק"מ וכדאי לי להשקיע. לפני זה שחיתי רק 4 ק"מ בתחרויות, ולא קלטתי ש-10 ק"מ הם בעצם עשר פעמים אלף מטר. תוך כדי המשחה התפללתי שתהיה סופה ושכולנו נפסיק לשחות, בגלל חוסר הכנה. תלמדו מהטעויות שלי חברים".
"אני מקווה לשחות כל החיים שלי", אווה פביאן במשחה פורט2פורט | צילום: ניר עמוס
לקראת המשחקים האולימפיים של טוקיו היית רחוקה שני מקומות וכמה שניות בלבד מלהעפיל בתחרות "ההזדמנות האחרונה". איך קיבלת את זה?
"הגעתי למבחנים האולימפיים לראשונה בחיים שלי ולצערי פספסתי. שחיתי עם חליפה ואני לא מתה על זה, לא שזה תירוץ. מאוד נהניתי האמת מהחוויה הכוללת, היו אנשים מכל העולם שנלחמו על הכרטיס לאולימפיאדה. זו לא היתה התוצאה שרציתי ואכן הייתי מאוכזבת מזה שלא הגעתי לטוקיו. כל פעם שאתה לא משיג איזושהי תוצאה אחרי שנתת את הלב והנשמה, אתה מתאכזב. נתתי הכול – אוכל, אימונים, מה שאתה רוצה. גם בתחרות הזאת, נתתי את ההופעה הכי טובה שלי אז באיזשהו מקום גם היתה לי תחושת סיפוק. לא בכיתי או משהו, חשבתי לעצמי 'טוב, קורה'. הייתי שמחה מאוד בשביל מתן רודיטי. כמובן שהוא כן השיג את הכרטיס בתחרות הזו והוא עובד כל קשה וכל כך חכם. הוא ידע מה הוא היה צריך לעשות באימונים ותמיד היה לו ידע מקצועי".
את מתכננת לעשות תיקונים לפני פריס 2024?
"לאט לאט. המציאות החדשה עם הקורונה זה שאנחנו מתחרים כשאפשר והם ישנו מיקומים וצריך להישאר עם גמישות מחשבתית. אנסה להשיג קודם כל את הקריטריון לאליפות העולם בקיץ ומשם נראה מה מצבנו. להסתכל רק על האולימפיאדה זה בעצם לפספס את המטרה. אין טעם לכוון כל כך רחוק ועדיף לחשוב על התחרות הבאה. אני יותר חושבת ואומרת: 'איך אני משתפרת בלי לפגוע בגוף שלי?'. שחייני מים פתוחים לפעמים מגיעים לשיא בגיל 35 (כמו קוניה הברזילאית, ד.מ). אני חושבת שזה קורה בגלל המרחק – גם לטווח הארוך אפשר לסחוב יותר וגם הניסיון הוא מאוד קריטי, איך לדעת מה לשפר. זה חשוב להסתכל על מטרות קרובות, כי אתה צריך אמנם להסתכל על התמונה הגדולה, אבל חייבים להסתכל על המטרות הקטנות בדרך".
מחוץ לים או לבריכה, מה התכניות שלך?
"אני מקווה לשחות כל החיים שלי, כי זה הספורט הכי בריא. אני גם מאוד מתרגשת מהיום שאחרי הפרישה, כי יש לי המון תכניות. אימנתי קצת אחרי שסיימתי ללמוד בייל ולשחות בקבוצת השחייה של האוניברסיטה ובטוח שאאמן שחייה. לגבי קריירה, יש לי תואר במוזיקה ואני נגנית כינור ובימים אלה אני מסיימת תואר שני באוניברסיטת תל אביב בביטחון ודיפלומטיה. כנראה שאשאר בישראל, אני אמנם כמה שנים כאן, אבל רק בתור ספורטאית אז אני לא יודעת מה זה להיות ישראלית מן השורה. אפילו העברית שלי משתפרת. בתור ספורטאית, מאוד קשה ללמוד באולפן עם כל האימונים ואנסה בעתיד להנגיש את האולפן לאתלטים שעשו עלייה. אני כרגע לומדת לבד והכל קשה יותר ככה ושיפור העברית שלי בהחלט נמצא גבוה ברשימת התכניות שלי.
בין ספורט לחברה יש קשר מאוד הדוק, שמרגיש שרק הולך ומתחזק. גם את נוטה להתבטא בעניינים שלא קשורים לספורט גרידא?
"אז תראה, יש לי חוויה בארה"ב וחוויה בישראל. בכל הנוגע למשל לזכויות להט"בים, יש הכרה רק מהעשור האחרון. לשחייה לקח קצת זמן ביחס ל-WNBA שקידמה ערכים חברתיים כבר שנים (צדק גזעי למשל). השחייה משתפרת במובן הזה וכשהייתי צעירה שמעתי המון הערות שגרמו לי להרגיש מאוד לא נעים. בייל זה מאוד קל כי הם מאוד פרוגרסיביים מטבעם ובייחוד ביחס לנבחרת ארה"ב הכללית. בישראל, בגלל שאני בתל אביב, הייתי קצת בבועה וזה רק מה שאני יכולה להגיד. שחייה בכללי מרגישה שהיא מאוד 'סטרייטית' וזה משתנה ואני חושבת שזה נהדר בגלל שחיינים שיצאו מהארון לפניי".
אם היית יכולה לומר משהו לאווה בת ה-18, מה היא היית אומרת?
"משהו שספורטאיות מקצועניות אמרו לי בעבר – את תקבלי יחס יחס שונה בתור אישה ולכן את חייבת לסמוך על עצמך ועל הידע שלך ולעמוד בשלך. יהיו אנשים שינסו להקטין אותך, ואם את לא תהיי שם בשבילך, אף אחד לא יהיה. זה רלוונטי גם לגברים, אבל ספורט זה עדיין מקום שנשלט על ידי גברים באופן כמעט אבסולוטי".
יש לך טיפים לשחיינים המתחילים שרוצים להתחיל לשחות מים פתוחים?
"אל תעשו שום דבר בבת אחת. מתכננים לשחות 3 ק"מ בתחרות? מצוין, אבל קודם תשחו 3 ק"מ 'שבור' בבריכה – 3 פעמים 1,000, 6 פעם 500. עם כפות, עם פולי ועם סנפירים אם צריך. אותו רעיון גם ל-5 ק"מ וגם ל-10 ק"מ, כדי שהגוף והמוח שלכם יתרגלו לשחות את המרחקים האלה".
