אם היינו חוזרים בסך הכל ארבע שנים וחצי לאחור, ומספרים לכל חובב אתלטיקה ממוצע שהשיא הישראלי במרתון יעמוד בפברואר 2023 על מתחת ל-2:06 שעות. הוא בוודאי היה חושב שהשתגענו. השיא אז, שהיה שייך להיילה סטאין ועמד על 2:14:21 שעות, היה נראה ממומסר ללוח השיאים. הוא החזיק מעמד כמעט 15 שנה, ובפרק הזמן הזה לא היה נראה שיש סיכוי ממשי לפריצת דרך.
אלא שאז, משהו השתנה. הכל התחיל באליפות אירופה בברלין ב-2018. מארו טפרי, שכבר הראה טעימה מיכולתו באותה שנה עם שני שיאים ישראליים בחצי מרתון, התפוצץ לראשונה. הוא קבע 2:13:00 שעות ושיפר את השיא הוותיק של סטאין בדקה ו-12 שניות. "חשבתי על השיא הישראלי", סיפר אז טפרי בסיום הריצה, "אבל אני חייב להודות שלא חשבתי שאשפר אותו עד כדי כך".
מארו טפרי. הראשון שפרץ את הסכר | צילום: צלמי שוונג
מרגע שהמחסום נשבר, הוא נותר פרוץ לחלוטין. רק ארבעה חודשים חלפו עד שגירמה אמרה קיזז עוד 23 שניות מהשיא הטרי במרתון ולנסיה והעמיד אותו על 2:12:37 שעות. טפרי ואמרה כמו הרימו אחד את השני בכל פעם לגבהים חדשים. הם שברו זה לזה את השיא בכל פעם מחדש, ובסך הכל ארבע פעמים תוך 10 חודשים בלבד.
בפברואר 2019 טפרי החזיר לעצמו את השיא במרתון סביליה (מוטיב חוזר בסיפור), כשהוא מנפץ את השיא בכמעט שתי דקות וחצי (2:10:10 שעות), אמרה ענה לו שלושה חודשים לאחר מכן במרתון פראג והפך לישראלי הראשון בהיסטוריה מתחת ל-2:10, עם 2:09:55 שעות, ואם חשבנו שהשיפור הגדול מאחורינו, הגיע שוב טפרי ובמרתון פרנקפורט באוקטובר קיזז עוד קרוב לשתי דקות עם 2:08:09 שעות.
גירמה אמרה (מימין). הפך את זה לפינג-פונג מרתק | צילום: צלמי שוונג
זה כבר הכריע את הקרב בין השניים והפך למופע של איש אחד. מאז ועד אמש מארו החזיק בשיא ברצף, ושבר אותו עוד שלוש פעמים – במרתון סביליה של 2020 שיפר את שיאו ב-49 שניות וקבע 2:07:20 שעות, בדיוק שנה לאחר מכן באותו המסלול בדיוק הוריד עוד 22 שניות מהשיא עם 2:06:58 שעות, ולפני חודשיים וחצי במרתון פוקאוקה שיפר ב-15 שניות נוספות עם 2:06:43 שעות, תוך שהוא מנצח את המרוץ.
בדרך, מארו הסתמן כבכיר המרתוניסטים כחול-לבן לא רק על השעון, אלא גם בהישגים. הוא קבע את הישג השיא של מרתוניסט ישראלי במשחקים האולימפיים עם המקום ה-13 בטוקיו, סיים במקום ה-11 באליפות העולם ביוג'ין, והוכתר לסגן אלוף אירופה באליפות האחרונה שנערכה במינכן. בדרך, הוא סיים בטופ בשלל מרוצים איכותיים, ומיצב את עצמו עוד יותר כרץ עלית עם חתימתו בקבוצה המקצוענית NN Running, הקבוצה בה חתום גם שיאן העולם אליוד קיפצ'וגה, וגם לונה צ'מטאי-סלפטר, בכירת הרצות מישראל.
אלא שבזמן שכל זה קרה, גם מאחוריו של טפרי ריצת המרתון הישראלית הלכה והתפתחה. הן מבחינת מאמנים ושיטות אימון, והן מבחינת מעטפת שאיגוד האתלטיקה והוועד האולימפי מספקים. לצד מארו צמחו עוד לא מעט רצים מצוינים, שלכולם תוצאות שעד לא זמן היו דמיוניות בישראל. בוקאיו מלדה, גודאדאו בלצ'או דוד טייצ'או וכמובן גשאו איילה השיאן הטרי כולם בני 26-25, וגם אלו שמעט ותיקים יותר כמו גירמה והיימרו עלמיה הוכיחו שכוחם עדיין ברגליהם.
גשאו איילה אחרי שבירת השיא | צילום: איגוד האתלטיקה
איילה הגיע לסביליה עם ביטחון. מדליית הזהב הקבוצתית ומדליית הכסף האישית של מארו טפרי באליפות אירופה, קצת השכיחו את העובדה שמשום מקום, במרתון השני בלבד של חייו, הוא לקח את הארד במינכן כנגד כל הסיכויים. בעולם הריצה ידעו לספר שהוא המועמד הבולט להצטרף לטפרי עם הקריטריון לאליפות העולם בבודפשט. אך לא בטוח שגם הם ציפו לתוצאה המטורפת שהשיג – 2:05:33 שעות, מקום שישי באירופה בדירוג ההיסטורי ושיפור של 1:10 דקות לשיא של טפרי, שאמנם פרגן באינסטגרם, אבל בטוח כבר חושב איך הוא לוקח את השיא לידיו בחזרה.
וכך, אחרי 15 שנים שהשיא הישראלי במרתון היה יציב כסלע, הושלם אתמול שיפור של כמעט תשע דקות בארבע וחצי שנים, וזה ממש לא נראה כמו סוף הסיפור. אם חשבנו שמדליית הזהב האירופית בתחרות הקבוצתית בקיץ הייתה השיא של ריצת המרתון הישראלי, הסתבר לנו אתמול בסביליה, שזו רק ההתחלה.
