לחלק א' ביומן המסע של שלומי קדוש

14:00 – הטיפוס הבא של של יותר מ-800 מטר לאורך 5 ק"מ מוביל אותי לתחנה הבאה Refuge Bertone, את החלק הזה מכאן והלאה אני זוכר עוד מה-CCC ב-2018. לתחנה הזו הגעתי אז די בהתחלה של ה-CCC ועכשיו זה כבר הק"מ ה-87 ו-5,560 טיפוס מתחילת המרוץ. השמש מכה בנו מלמעלה ואני ממשיך (ללא יכולת לאכול עדיין) הלאה לכיוון התחנה הבאה Refuge Bonatti. מסלול פחות טכני, עדיין מטפסים אבל פחות, הנוף המדהים של המון בלאן נראה כגלויה ואני מרוכז בנקודה הבאה אליה אני מגיע ב-15:46 אחה"צ – 94 ק"מ. אני מקדיש כמה דקות להתאוששות, קצת שתייה וממשיכים קדימה לתחנה הבאה שתגיע לאחר ירידה של 800 מטר לערך…

17:00 – Arnouvaz, בדיוק 99 ק"מ ו-6,000 טיפוס מצטבר מאז תחילת המרוץ. השעה 17:00 אחה"צ , ב-CCC ב-2018 בנקודה הזו הייתי במצב רוח מרומם, עכשיו אני מותש וכבוי , החלקים ה"כואבים" עוד לפני ואני צריך להתמקד בטיפוס הקשה הבא ל-Grand Col Ferret. הטיפוס הזה (הטכני) של כ-760 מטר על 4 ק"מ , אורך לי כמעט שעה ו-40 דקות, אני זוחל בעלייה , מזהה רץ שמטופל ע"י הצוות הרפואי הארגון באמצע העלייה ואני מגיע סוף סוף ל-Grand Col Ferret המעבר מאיטליה לשוויץ לקראת 19:00 בערב.

אני בק"מ ה-104 של המרוץ וכבר טיפסתי 6,763 מטר, בשלב הזה רעות כבר נמצאת בשווייץ בהמשך ואני רק מתחיל את הירידה הארוכה מאוד לכיוון La Fouly, לשם (114 ק"מ) אני מגיע ב-21:00. הערב כבר ירד, אני מנסה שיטת אוכל חדשה ללעוס מזון מוצק, לנסות לעכל את המיץ וקצת אנרגיה ממנו ולירוק אותו החוצה/ לאחר שקפאתי בלילה הראשון אני מתלבש להמשך, יוצא החוצה ומיד מרגיש שאני בוער מחום. לאחר התלבטות, אני עוצר ומתחיל לפשוט מעלי מה שאני יכול. את המכנסיים הארוכים אני לא יכול להוריד, אז אני פותח להם את הריצ'רץ' בצדדים ומקפל למעלה. פתרון לא נוח ועקום, אבל אין ברירה, התעכבתי יותר מדי ואני איטי גם ככה (בגלל חוסר האכילה והאנרגיה).

עכשיו העייפות של חוסר שינה בלילה שני מתחילה לתת את אותותיה, המסלול הופך לסינגל על מצוק עם שרשראות ואני מנסה להתמקד בלא לעשות טעות שגרום לי לאבד שיווי משקל וחס וחלילה יותר מכך.

רעות ומשפחתו של רונן כבר מחכים לנו ב-Champex-Lac בק"מ ה-127 ואני אי שם אחרי La Fouly מתחיל את הטיפוס אליהם. במקור התכנון היה להגיע באזור 23:00 לתחנה, השעה כבר כמעט חצות ואני בתוך היער האפל בעלייה. רעות מתקשרת ואני אומר לה שאני כבר בקצה הכפר. היא יוצאת ומסמנת לי מהחושך מרחוק עם הפנס, אני פוגש אותה והיא מלווה אותי כמה עשרות מטרים ורק ב-00:30 אני נכנס סוף סוף לתחנה לקול העידוד של משפחתו של רונן, שהגיע לשם כחצי שעה לפניי ועדיין מנסה לפתור את הבעיה המרכזית בתיק הריצה שלו…

שלומי קדוש ב-UTMB | צילום: פרטי

אני די גמור, לא אוכל ובקושי שותה, בזמן שרעות עוזרת לי להתארגן עולה בראשה רעיון גאוני והיא שואלת אותי אם בא לי לנסות תה חם עם שני פתי בר. אני מטביע וממיס אותם בתה ופשוט דוחף את העיסה לגרון יחד עם התה, מחייה מתים. הצבע והחיוך חוזרים לפנים ואיתם גם התקווה שאני יכול להמשיך הלאה…

00:48 – אני ורונן יוצאים יחד לאורך האגם החשוך כשלפנינו עוד 46 ק"מ וכמעט 3000 טיפוס מצטבר וירידה טכניים

כרגיל אני משחרר את עופר קדימה ומטפס בזיגזגים במעלה טיפוס של 840 מטר. העיניים נעצמות, הגוף החלש ממילא פשוט מכבה את עצמו, אני מתחיל להזות דמויות של חיות ובשלב מסוים אפילו סוטה שמאלה ונתקל בקיר של ההר… לאורך הדרך אני רואה באור של הפנס באפילה לידי "גופות" של רצים שעצרו לישון, אני מנסה להמשיך אבל אני כבר בהכרה חלקית שיורדת כל הזמן.

בשלב מסוים באמצע העלייה אני מזהה שני רצים ישנים ואני נשכב על ידם. מכוון שעון מעורר ל-20 דקות, נשכב על האדמה ו"מאבד הכרה". כל הזמן הזה הרגליים של הרצים דורכות ליד הראש, אבל כבר לא איכפת. אחרי 17 דקות אני מתעורר בבהלה, השניים שהיו שם לפניי כבר נעלמו והרצים עדיין עולים לידי. מאושש קצת מהשינה אני מצטרף שוב לטיפוס ומגיע בסופו של דבר לנקודת "האסם" בק"מ ה-130 La Giète. שם אני נתקל שוב בעופר, אני שואל אם יש תה ואין, רק קפה דלוח בסגנון הבקו"ם שגורם לי שוב לבחילות… הוא ממשיך הלאה ואני כמה דקות אחריו.

6:50 (יום ראשון) – בירידה ל-Trient ק"מ 143 ו-8,200 מ' טיפוס מאז תחילת המרוץ שם אנחנו שוב נפגשים, אנחנו חולקים יחד מעט אוכל וצרות, הוא רוצה להמשיך ואני מציע לו להמשיך בלעדיי. הוא מתעקש שנצא יחד, אני משכנע אותו לתת לי 10 דקות לשים את הראש לעוד כמה דקות שינה, מתעורר מכאפה ממנו ואנחנו יוצאים יחד. אני שוב נותן לו להתקדם כשאני עוצר בצד שוב להקיא מה שאין כבר. החלק הבא ל-Vallorcine שאורכו כ-11 ק"מ מוביל אותנו דרך עלייה קשה של 842 מטר ל-Les Tseppes ובעצם למעבר משווייץ חזרה לצרפת וירידה שלא נגמרת, מאוד טכנית וכואבת של 960 מטר.

שלומי קדוש ב-UTMB | צילום: פרטי

מאז הלילה השני איבדתי סוג של תחושת זמן, אני ללא שינה ואנרגיה מעביר את כל הפוקוס שלי לצעד הבא, לכל נשימה, רק לא לעשות טעות וליפול ולהפצע. לא מסתכל בשעון על העליות, אין לי מסלול, צעד צעד, השביל פונה ימינה ואז שמאלה, לא לעצור, עוד קצת ועוד קצת ובסוף מגיעים לנקודה הבאה…

9:40 – מגיע ל-Vallorcine, הק"מ ה-155 ו-9,037 טיפוס מצטבר מאז תחילת המרוץ, הכניסה המוזרה לתחנה שכוללת כמעט הקפה שלמה שלה מתסכלת ואני נכנס ופוגש שוב את עופר. שוב הוא מתעקש שנצא יחד, החלק הקשה האחרון לפנינו, עלייה בלתי נגמרת, בחלקה טכנית, של כמעט 1,000 מטר, כולל ירידה מאוד טכנית באמצע של כ-200 מטר לתחנה הלפני אחרונה La Flégère. כפות הרגליים שלי מרגישות עם חתכים וכואבות, יש לי כבר נמלול ברגל ימין ואני נלחם להוריד את גרבי הלחץ כדי למרוח מעט קלנדולה על העור. השנה המסלול שונה ובמקום לעלות ל-Tête aux vents אנחנו מופנים למסלול של המרתון דה מון בלאן, שאותו גם עשיתי בשנה שעברה.

11:15 – יוצאים מהתחנה. בשלב הזה אני כבר די גמור ומציע לרונן שימשיך קדימה והוא מתחיל להתרחק קדימה עם שאר הרצים. אחרי מספר ק"מ שטוחים אני מתחיל את העלייה, אני בוער בחום ומנסה להתקרר ביובלים קטנים של מים אבל זה לא עוזר. הגוף תשוש ובוער, אני עדיין לא אוכל, המים שמילאתי ואני מטפטף הולכים ונגמרים והעלייה לא נגמרת. אני מרגיש זצים של כאב בכל מיני גידים של הרגליים שלא ידעתי שהם בכלל קיימים, משנה כל פעם את צורת ההליכה כדי למנוע פציעה בלתי הפיכה. פתאום ירידה סופר טכנית , כל צעד כואב כמו סכין ואז שוב עלייה ארוכה ארוכה.

המים נגמרים, הקצב זחילה, נשימות עמוקות ואיטיות, אני סובל, אבל כולם סביב באותו מצב. תחנת המים הבאה בסוף העלייה והרצים סביב מתחילים לבקש סיוע ממטיילים. אני מגיע סוף סוף לתחילת העלייה של הרכבל גלישה של La Flégère, תיירת יפנית שנתנה לרץ לפני את שאר המים שלה נותנת לי סוכרייה ואני זוחל לתחנה ומגיע בשארית כוחותיי.

שלומי קדוש ב-UTMB | צילום: פרטי

13:31 – נכנס ל-La Flégère, הק"מ ה-167 ויותר מ-10,000 טיפוס מצטבר סחוט, תשוש אבל מלא תקווה. מכאן זו רק ירידה עד הסיום. איבדתי את עופר ואיני יודע היכן הוא (אני לא מוצא אותו בתחנה) דקותיים להתאוששות קצרה ולהודיע לרעות שאני מתחיל בירידה לכיוון שאמוני ואני יוצא לדרך.

לאחר שהתקווה חזרה,אני רואה בעיניים את Chamonix אי שם למטה כ-900 מטר פלוס. עם התקווה מצב הרוח חוזר ואני מקבל פתאום כוח משום מקום. אני מחליט לתת הכל ALL OUT ודוחף קדימה, כשאני עוקף הרבה רצים שבקושי דורכים על הרגליים בדרך למטה. הכל כואב אבל לא איכפת לי, מנסה לעקוף מישהו במקום טכני מאוד ומתרסק על הצד, קם וממשיך, הסינגל הטכני נגמר כשאני חולף במהירות דרך קפה La Floria לקול עידוד הקהל ואני כבר בשביל הנוח עד לחצייה לתוך Chamonix מעל גשר המתכת (שכמעט החלקתי בו במדרגות בירידה).

נכנסה לפאתי Chamonix ורץ לאורך הנהר, קהל מטיילים מעודד ופתאום אני מבחין ברעות ובביתי תומר שמחכות לי כק"מ לסיום. אני מתמלא באושר ובכוח, נותן לרעות את מצלמת ה-GO PRO ויחד עם תומר אנחנו רצים לכיוון הסיום. ככל שאנחנו מתקדמים אנחנו מלווים במחיאות כפיים ועידוד, חוצים את הכביש ונכנסים סוף סוף למדרחוב עם בתי הקפה ופאבים.

שלומי קדוש ב-UTMB | צילום: פרטי

כמה דמיינתי את הקטע הזה! זה קורה. אני רץ יחד עם רעות ותומר, מלהיב עם הידיים את הצופים, מרים להם שיגבירו את העידוד והכפיים. לקראת קצה הרחוב חמי וחמותי שמחכים יחד עם ביתי הקטנה גיל מריעים לי וגיל מצטרפת גם ל-400 מטר האחרונים. הסיבוב האחרון סביב כיכר "הפרחים" וחוזרים שוב לנקודת ההתחלה Place du TRIANGLE DE L'AMITIÉ

אני מחזיק את הבנות בשתי ידיי, גיל מחלקת כיפים למעודדים בצד ואני רואה את שער הסיום. הרחוב מסיבה אחת ענקית, הקהל מעודד בקול, המוסיקה של VANGELIS מתנגנת בראש ואני באקסטזה. מספר מטרים לסיום גיל מחליטה לעזוב לי את היד ולתת ספרינט בסיום (רצתה לנצח אותי בתחרות) ואני ממשיך עם תומר ורעות, צלצול פעמון משמאל על המרפסת של אשתו של עופר, מנופף בחיוך ואנחנו חוצים את קו הסיום!!! באקט טבעי אני מנשק את הראש של הבנות שלי, בדיוק כמו שאבא שלי ז"ל היה מנשק אותי ואותן.

החלום שלי התגשם! אני מאושר עד אין קץ. בקושי עומד על הרגליים אבל למי איכפת. צילום פינישר עם רעות אשתי המדהימה ועם אפודת הפינישר ואפשר להתעלף. בדיעבד הסתבר אח"כ שאיבדתי במרוץ כ4 קילו ממשקלי.

עופר רונן סיים מספר דקות אחריי, אין לי מושג ואיך מתי עברתי אותו על הסינגל, יש הרבה רגעים שנעלמו לי במרוץ הזה מההכרה. אבל כפי שהבטיח הכרוז בהתחלה זו הייתה חתיכת פגישה עם החיים! כל החיים, הגוף, הראש, הנשמה – כל ההוויה שלי נדחסו ל-44 שעות 50 דקות ו-53 שניות. הייתי במישור על ארצי, חוויה מטורפת ומנעד רגשות שעלה וירד כמו ההרים, בהכרה חלקית לפרקים, אושר עילאי בסיום – כמו שנאמר, חוויה של פעם בחיים.

שלומי קדוש מסיים את ה-UTMB עם שתי בנותיו | צילום: פרטי

ניסיתי להעביר חלק מהחוויה בסרט היתעודי שהכנתי ומצורף לעיל למרות שחלק משמעותי לא צולם מפאת מצבי הפיזי והנפשי באותם חלקים מורכבים של המירוץ ועוד בדף הפייסבוק שלי ובאינטסגרם.

אני רוצה להודות בראש ובראשונה לאשתי רעות גרוס והבנות תומר וגיל שהיו איתי במירוץ פיזית ובלב ובראש. לרן איתן השותף שלי לריצות, האימונים והתחרויות בשנה האחרונה, לאייל חברוני על העצות והטיפים לפני המרוץ ולרונן קרומהולץ חברי לשבילים שהכניס לי את חיידק השטח והמרוץ הזה עוד ב-2017. ברכות לכל הישראלים שהיו חלק מה-UTMB על מגוון המקצים (TDS, CCC, OCC, ETC), ובמיוחד לעופר רונן שסיים יחד איתי את הUTMB המלא!