מאת:דנה מורן
יש ריטואל קבוע, של סדר פעולות שעושים כשחוזרים הביתה מטיול כל כך ארוך.
הדבר הראשון שעושים זה כביסה. יש מן גישה כזו שבשבוע האחרון כבר מחכים לריחות של הכביסה של הבית. רק דמיינו איזו עננה יוצאת כשפותחים את התיק לאוורר ולמה יש ערגה לריחות של מרכך…
הדבר השני זה להסיר מעלי את תדמית שמשון הגיבור – להוריד את המחלפות שגידלתי במשך שישה שבועות.
והדבר השלישי, ואולי החשוב ביותר – פגישה עם מ.י.
מהנהלת המרתון שלחו לי תזכורת. הספירה לאחור מתחילה עכשיו. עוד מעט מאוד שבועות אני אמורה לשים פני לאתגר הזה… אז כדאי להתחיל להתאמן… ואין כמו ביקור אצל המאמן כדי לבדוק מה המצב ואיך ממשיכים (או יותר נכון מתחילים) מכאן.
מיד כשנכנסתי למשרדו (אחרי כל גינוני הברכות… מאוד שמחתי להפגש איתו ועם הצוות שעובד שם. מסוג האנשים והשגרה שמתגעגעים אליהם כשנמצאים הרבה זמן רחוק מהבית), סיפרתי קצת מהחוויות ואיך לא שמתי רסן לתשוקות הקולינריות שהיו לי בטיול… ואני חושבת שהאמפנדס והצ'וריסוס עדיין באים לידי ביטוי באיזור המותניים.
את ההשערה הזו היה מאוד קל לבדוק. כל מה שצריך זה סיבוב אחד על המשקל כדי שהפלט יאשר את חששותי ואף יגבה אותן במספרים. ללא ספק העלתי במשקל. אני הכי כבדה משהייתי אי פעם. ואם זה לא מספיק – גם הכי שמנה. אחוזים נאים של שומן עוטפים אותי. הכל כמובן בהשוואה למצב בו הייתי ערב המרתון הקודם.
אני לא יכולה להסביר לאף אחד את התחושה. מעולם לא הייתי בסטטוס של "דיאטה". עד היום הרגשתי שאני יותר דומה בצורה החיצונית לטוויגי מאשר לדיים עדנה. בחיי, רק הפייטים חסרים להשלמת הפריזורה… וגם אי אפשר להסביר את תחושת התבוסתנות כשמכנסיים במידה אחת יותר גדולה מרגישים טיפה יותר מרווחים מאשר להלחץ למכנסיים הרגילים…
אז קיבלתי סטירה קלה ועכשיו צריך להוריד את השאריות.
לא רוצה להיות דומה לדיים עדנה
התיישבנו על תכנית אסטרטגית. עדיין מ.י. דבק באמירה שכשאתחיל לרוץ באופן מסודר אני ארזה או אהפוך שומן לשריר. אני עדיין דבקה ביכולת שלי להאמין לקסמים האלו. עד עכשיו זה עבד. לכן על פי מימרתו אני לא גורעת מזון מפי. רק ממעיטה בכמויות ורק משתדלת לא להגזים עם הפחמימות …ובעיקר רצה. הרבה מאוד רצה. בשלב מסוים חששתי שאולי אני מעלה בבת אחת את הנפחים וחוזרת שוב על טעויות העבר שמביאות אותי לחבישות אלו או אחרות, אבל כניראה שכמה עשרות קילומטרים בשבוע זה לא בדיוק עומס בלתי סביר. מה גם שלתפריט הפעם הוספנו כמה אימוני אינטרוולים…. ועוד קצת נפח (ריצת ליפוליזה).
חייל אמיץ הצטרף אלי למספר סיבובים סביב הפארק (בווראסיה כזו או אחרת) ואף דאג לעודד אותי עם חולצה טרמית חדשה מסומנת בסווש על הכתף… בגדים חדשים תמיד עושים טוב.
בכלל אם תשאלו אותו הוא טוען שאני סתם קשקשנית ושיש נשים שהיו מוכנות לסקול אותי כל פעם שאני מתלוננת על גרם זה או אחר. נו טוב.
את השבוע הראשון לאימוני הקרב עברתי בשלום. עוד שניים לפני פגישת ביקורת הקפים נוספת… תחזיקו אצבעות.
