מאת:דנה מורן
נשאר עוד חודש. זה בהחלט זמן לסידורים אחרונים. אני לא מדברת רק על ארגון של טיסה ומלון… תדעו לכם שזה לא כ"כ פשוט. רומא, כך מסתבר קצת יותר אטרקטיבית ממדריד… מה גם שאני לא הישראלית היחידה שנוסעת לשם… וגם הפמליה שנוסעת איתי התרחבה קצת. (אז ליוותה אותי אחותי חמושה במספר טלפון של סניף הצלב האדום בספרד… Just in case). אלא שהפעם, מעבר למעודד הצמוד, חייל אמיץ, מגיעים עוד כמה שושבינים לוודא שאני לא הולכת לקרוס תחת השיגעונות של עצמי… גם להם צריך לסדר תנאים בסיסיים.
אבל זה לא מה שמטריד אותי באמת. האינטראקציה שהולכת להיות ביני לבין 42 הקילומטרים המסומנים, היא שמעלה קצת חששות. זה הזמן לבחון בקפידה כל מהלך ולעשות את ההכנות האחרונות. תחושה של הקפה אחרונה באצטדיון.
הראשונות לקבל תשומת לב הן הנעליים. משהו לא לגמרי מסתדר איתן. במהלך האימונים חשבתי שאני יכולה להחליף סוס מנצח עם סוליה שחוקה בנעל מתוחכמת עם מדרסים Built in . כאלו שיודעים להרים את הקשת הצונחת בדיוק במקומות הנכונים. הפטנט הזה שרד מספר ריצות בלבד. קצת כאבים במרכז הקשת, קצת חוסר נעימות בגיד אכילס… וחזרה לנעליים הישנות עם ההתאמות האישיות. עכשיו אני במרדף אחרי זוג מאותו דגם נושן בעל סוליה שמתפקדת במלואה. אמנם אני לא מתלהבת להחליף נעליים ממש לפני התחרות אבל כנראה שאין מנוס.
משימה שניה היא לנסות לדמות את המסלול. למזלי הציפיה היא למשהוא יחסית שטוח (משעמם קצת לא?) מאידך, עם הרבה אבנים של דרכים עתיקות. שום דבר כזה אני לא אמצא בתל אביב, גם לא בשכונות הכי ותיקות. המשטח היחידי שאולי יכול להזכיר במעט את סוג האי נוחות בכפות הרגליים זו הגרנוליט של הטיילת בואכה יפו. כך מצאתי את עצמי מודדת אותה מספר פעמים בשבוע. בחיי שאני כבר קצת מתגעגעת לפארק…
ולבסוף – המלצת המאמן: לעשות חצי מרתון.
זו בעצם הסיבה היחידה שבגללה מצאתי את עצמי במקום הנמוך ביותר בעולם במהלך סוף השבוע האחרון. פעם ראשונה שעמדתי על קו הזינוק מאז שביקרתי בבירת ספרד עם כוונות דומות. היה בזה משהוא נהדר. שוב אותן התרגשויות קטנות. הרי לא באתי 'לעשות תוצאה' (ובאמת לא הפגנתי יכולות מדהימות), אלא באתי להתאמן ולשחזר את אותן ההרגשות ואותן ההכנות לפני הדבר האמיתי. לכן אני שמחה שהייתי שם. עם אותם הבגדים והנעליים בהם אני מתכננת לכבוש את איטליה, לימדתי את עצמי לשתות תוך כדי ריצה ואפילו להחזיר מעט אנרגיה בפורמט הג'לי שלה. למדתי להקשיב לגוף / למוסיקה / ולדפדף בין המסכים של השעון כדי לראות את קצב ההתקדמות בכל מיני פורמטים שהגדרתי מראש. אושר אמיתי!
קישוטים וורודים זוהרים
הדבר היחיד שקצת מיסך על כל החגיגה המדברית הזו היו הברכיים. יש משהוא שלא שם לב לקישוטים הוורודים זוהרים שאיתרו אותן??? הן קיבלו הכנה טובה מאיש הפזיו ששלח אותי למשימה עם מקסימום הטיפולים שניתן להעניק להן על מנת של יתנו את הטון… ובכל זאת היה להן say. התיאוריה שלו אומרת שיש לי לב כזה רחב מלא במוטיבציה ואומץ. כי רגליים אין לי!
ואני חושבת, שזו לא סיבה להפסיק!
