מרתון ברלין 2010 – אנשי הגשם – חלק ראשון

הימים שלפני המרתון: את הסיכום שלי למרתון טבריה האחרון סיימתי בכך שלמרות כל ההערות שלי לגביו בשנים האחרונות, אני תמיד חוזר אליו. אבל בשנים האחרונות אני גם רוצה וחושב לרוץ שוב במרתון גדול בחו"ל  
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp


הימים שלפני המרתון: את הסיכום שלי למרתון טבריה האחרון סיימתי בכך שלמרות כל ההערות שלי לגביו בשנים האחרונות, אני תמיד חוזר אליו.
אבל בשנים האחרונות אני גם רוצה וחושב לרוץ שוב במרתון גדול בחו"ל
 

מאת:עופר ביידה


את הסיכום שלי למרתון טבריה האחרון (ינואר 2010) סיימתי בכך שלמרות כל ההערות שלי לגביו בשנים האחרונות, אני תמיד חוזר אליו.  אבל בשנים האחרונות אני גם רוצה וחושב לרוץ שוב במרתון גדול בחו"ל, כמו לפני שש שנים בניו-יורק, וגם מרתון יותר קטן כמו וונציה, בו רצתי שנה לאחר מכן בא בחשבון. מצד שני יש הבדל בין לנסוע עד טבריה לרוץ מרתון שלא ממש התאמנת אליו לבין להרחיק אל מעבר לים למטרה דומה…

חודשיים אחרי מרתון טבריה עוד הספקתי להשתתף ולסיים את המקצה ל-50 ק"מ באולטרה מרתון של פרו:ספורט וקרן גולדבלט, למותר לציין שגם אליו לא ממש התאמנתי אבל יערות מנשה זה עדיין לא חו"ל, ותוצאה של 7:02 שעות בהחלט ענתה לציפיות שלי, וההרגשה בסיום בהחלט הייתה נהדרת!


יום לאחר האולטרה מרתון אני רץ ריצת שחרור של 10 ק"מ במסגרת מרוץ כפר סבא, ללא בעיות מיוחדות.

לא מעט שנים אני רץ עם מדרסים בגלל בעיות בגיד אכילס, לשמחתי לא הרגשתי בקיומו באולטרה או בכפר סבא. אני קונה נעליים חדשות לאחר סיום המרוץ (בכל זאת 50 הקילומטרים ביערות מנשה לא עזרו למצבן של הנעליים שלי), והולך איתן קצת פחות משבועיים עד לחצי מרתון ירושלים.

תוך כדי הריצה ברחובות ירושלים הגיד אכילס שלי דווקא ברגל הפחות בעייתית מתעורר, איכשהו אני מסיים את חצי המרתון, "רץ" למחרת גם את מרוץ רעננה, ולא מוותר לאחר כחודש גם על מרוץ הרצלייה שאליו אני מתייצב כבר עם נעליים ישנות יותר…

מספר ימים לאחר מרוץ הרצלייה שוב אני חושב על מרתון בחו"ל – מרתון ברלין נחשב לאחד הטובים בעולם וגם נמצא ברשימת המרתונים הגדולים, שיוסדה בשנים האחרונות.
מרתון זה גם מאד אהוד על הישראלים ורבים צפויים לרוץ בו גם השנה, וכך באמצע אפריל, ממש בימים האחרונים לפני סיום ההרשמה לברלין (שמתקיים בסוף חודש ספטמבר), שמי מתווסף אף הוא לרשימת המשתתפים.

השלב הראשון – הרשמה – הסתיים, עכשיו נותר רק להתאמן, להזמין טיסה ומלון ולקוות להגיע לקו הזינוק בכושר טוב וללא פציעות – קצת בעיה לאור העובדה שבשלב זה אני כבר עם פציעה. הזמן עובר ואני משתתף מדי פעם במרוץ בארצנו הקטנה, גם בזכות הוספת עקבי סיליקון לתפריט הנעליים שלי, אבל תחילת האימונים שלי לברלין מתמהמהת. אני מתחיל לחשוב שכמו לפני ארבע שנים כאשר נרשמתי למרתון שיקגו, גם הפעם אשאר בארץ.

חצי מרתון פארק הירקון שמאורגן בשנים האחרונות בסוף חודש אוגוסט, כדי לאפשר לרצי מרתוני הסתיו (ברלין, אמסטרדם וכו'), מתקיים גם השנה, כאשר משה פרץ בעזרת חברים וספונסרים מצליח לארגן מרוץ מהנה. הזדמנות לרצים לבדוק את מוכנותם, ולי לבדוק עד כמה חסרה מוכנותי. אני מתייצב למרוץ עם אחת המצלמות הקטנות (זאת שלא אוהבת ספורט), מאחר והשנייה שכבר הנפיקה תמונות לא רעות במרוצי ארצנו, נמסרה כמה ימים קודם לכן לתיקון, ואמורה לנדוד עד פורטוגל, היא אמורה להתייצב מחדש לעבודה שבועיים לפני מרתון ברלין.

תחילת הריצה מתקדמת לא רע מבחינת קצב הריצה (יחסית לכושרי הנוכחי), ולא כל כך מבחינת הצילומים, אבל לאחר מספר קילומטרים שריר התאומים ברגל שפחות הציקה לי בזמן האחרון נתפס, ואני איכשהו מסיים את הריצה ב-2:10 שעות, כשאת הקילומטר האחרון אני כבר נאלץ ללכת.
בשלב זה ברלין נראית רחוקה מאד! זה בטח לא מעודד אותי להחליט להזמין סוף סוף טיסה ומלון…

שבוע לאחר מכן, אני מחליף את מסלול הריצה בפארק הירקון בהיכל קציר בחולון (עיר מגורי) שבו נערך טורניר גרנד פרי חולון בהתעמלות אומנותית, בהשתתפות אלופות עולם וכמובן גם מתעמלות ישראליות, כשהבולטת ביניהן היא אירה ריסנזון, שסיימה במקום התשיעי בגמר הקרב רב, בתחרות האישית באולימפיאדת בייג'ינג.

אולי בהשפעת המתיחה בשריר התאומים, שלא עברה למרות שעבר כבר שבוע מאז הופעתה בחצי מרתון פארק הירקון, אני מצליח באחת הפעמים בהם אני מטפס במדרגות המובילות לאולם בהיכל קציר, לפספס מדרגה ולדפוק את אותה הברך בחוזקה ברצפה. נראה שברלין ממשיכה להתרחק! אני פוגש באולם את רחלי ויגדורצ'יק שייצגה עם חברותיה לנבחרת הקבוצתית, את ישראל באולימפיאדת בייג'ינג, שם זכו במקום השישי, רחלי תשמש כפרשנית בשידור החי של הערוץ הראשון ביומה השני של התחרות, ולאחר זמן קצר תעלה בעצמה להופיע, במסגרת חלק הגאלה (מופע ראווה) שמסיים תחרויות התעמלות מסוג זה.
אני מספר לרחלי על "פציעת הספורט" החדשה שלי, ואומר לה שמזל שכבר ויתרתי נפשית על מרתון ברלין.

עוד כמה ימים חולפים, ואני מבין שהברך כואבת לי יותר בזמן ישיבה מאשר עמידה או ריצה, כלומר בהקשר למרתון ברלין, נראה שהיא תציק לי אולי יותר בטיסה לברלין, מאשר בריצה עצמה. הימים והשבועות הלא רבים עד למועד המרתון ממשיכים לחלוף, ואני ממשיך להחליט לא להחליט.
לבסוף פחות משבוע למרתון, לאחר כמה ימים שאני בודק כמה מקומות טיסה נשארו לברלין ובאיזה מחיר, אני נשבר ומזמין טיסה, במחיר לא זול בלשון המעטה.

הפור נפל, אני מתעורר ליום חדש שבו כבר גם המלון מוזמן, כאשר אני בוחר כזה שיחסית קרוב לזינוק/סיום – גם המחיר שלו לא הכי זול, אני מאד מקווה, שהחוויה המצופה תצדיק את ההשקעה.
הטיסה מיועדת ליום הראשון של חול המועד שיחול ביום שישי, יומיים לפני המרתון, מה שאומר שערב החג הוא האפשרות האחרונה לעוד סידורים של הרגע האחרון, למשל טיפול/עיסוי ע"י יגאל לב (אתלט מצטיין בעצמו), שמספר לי שגם הוא יטוס ביום שישי לברלין, בטיסה של ישראייר שהוספה בגלל הביקוש (איך פספסתי את זה) לחופשה, שבה גם יטפל בחלק ממטופליו הקבועים שירוצו את המרתון.

אני מתייעץ איתו לגבי יעילות כמוסות מגנזיום שרכשתי לעזרה לשריר התאומים הסורר, והוא ממליץ לי על פתרון יותר מתאים גרבי לחץ לריצה(קומפרשן) שעוטפים את השריר ובכך עוזרים להתמודדות עם בעיה כזו. כמובן שאני ממהר לקנות זוג כזה, בתקווה שהוא יעזור גם לגיד אכילס, להתמודד עם עמידותו לאורך מרחק המרתון. גם הביטוח למרתון (הביטוח הרגיל, למשל של חברות כרטיסי האשראי לא מכסה בדרך כלל השתתפות בתחרות כמו ריצת מרתון בחו"ל), מושג בדקה ה-90, בעזרה של עוד מרתוניסט, הלא הוא יובל עופר דובר איילות, ומנהל השיווק של מרתון טבריה.

נחמד לפגוש ישראלים בשדה התעופה ובמטוס עצמו, נראה שהשמועות, שהישראלים בדרך ל"כבוש" את מרתון ברלין גם השנה, לא היו מוגזמות.
אחרי הנחיתה בברלין, וההתארגנות, היעד הראשון הוא האקספו, שמתקיים בשדה התעופה הישן טמפלהוף. מיד לאחר הכניסה למתחם, אפשר להתרשם מגודל המרתון בכל קנה מידה.

כמה דקות הליכה ואנחנו שוב יוצאים אל האור.

ללכת וללכת, כי כולם הולכים…

בסופו של דבר לאחר הליכה ומעבר של לא מעט האנגרים, דוכני חלוקת ערכות המשתתף, נגלים לעינינו.
למזלי נראה שבינתיים אין תור בטווח בו נמצא מספר המשתתף שלי (המספרים נקבעו כנראה על פי סדר אלפביתי של שם המשפחה).

הערכה כבר בידי, ממול אפשר לראות את הדוכנים למקצה מרתון הגלגילות שיתקיים מחר, יום לפני מרתון הריצה.

התחנה הבאה, קבלת שבב מדידת הזמנים, נראה שהשבב "נצרב" במקום על פי זיהוי מספר המשתתף של כל רץ.

קופונים לחולצות שהזמנתי בעת ההרשמה לחולצת המרתון (מנדפת זיעה) וחולצת מסיים המרתון (בתקווה שזה אכן יקרה), צמודות למספר המשתתף, ואני ניגש לדוכן המתאים לקבלן, לשמחתי הן אפילו במידה הנכונה…
המתחם כל כך גדול (בכל זאת זהו שדה תעופה לשעבר), שגם הדרך החוצה לוקחת לא מעט זמן, במיוחד אם נעצרים מדי פעם מול דוכן כלשהו.

בחוץ יש דוכני אוכל, ועוד דרכים להעביר את הזמן.
אומנם המרתון רק בעוד יומיים (קצת פחות), אבל זה בטח מצדיק ארוחת פסטה, אותה אפשר לקנות במתחם.
למעשה בברלין גם מחר (יום לפני המרתון), אין ארוחת פסטה מאורגנת, כך שכל אחד צריך לדאוג לעצמו.

חזרה אל האקספו, מלבד דוכני מוצרי הספורט למיניהם, היו לא מעט דוכנים שפרסמו מרתונים אחרים, למשל זה של מרתון וינה, שמופיע בתמונה הבאה .
בדיעבד הבנתי שהיה דוכן של מרתון ירושלים, אבל אני כנראה החמצתי אותו…

אדידס שהיא בין נותני החסות העיקרים, כמובן העמידה דוכנים רבים של מיטב תוצרתה, כמו גם שלט פרסום זה, של רצים ורצות שכבר הוכיחו, ששום דבר הוא לא בלתי אפשרי.

נראה שהתורים מתחילים להתארך, ואני שמח שוב שלא נאלצתי לעמוד בתור למטרה זו.

הכניסה לאולם שבו מתבצעת חלוקת ערכות המשתתף, היא דרך דגם של שער ברנדנבורג, אותו נפגוש לקראת סיום המרתון,

יש מארגני מרתון שהשקיעו בדוכנים לקידום האירוע שרצו לפרסם, ויש שהלכו על בובות קמע…

ביציאה אני מתעכב לרגע לנסות להבין מהי מערכת ה-micoach, אבל מחליט שבשביל זה יש אינטרנט.
גוגל מוסר שזוהי מערכת האימון האישי האינטראקטיבית של אדידס…

קצת מוזר שדווקא לפני שאני אומר שלום (לפחות להיום) לאקספו, אני נזכר להתבונן על המפה שלו.
מצד שני זה בטח בגרמנית, לא בדקתי…

יום שבת בבוקר, ריצת ארוחת הבוקר אמורה להתחיל בשעה 09:30, אני מחליט לא לסמוך על החלק של הארוחה, ומבקר גם בחדר האוכל של המלון.

אולי גם בגלל זה, וגם בגלל שאני עדיין לא מסתדר עם תחנה אחת ספציפית של הרכבת התחתית, אני כמו גם שאר האנשים בתמונה עדיין בדרך, 10 דקות לאחר הזינוק המתוכנן…

למעשה היומיים האחרונים בברלין, הביאו אותי לתהייה, האם יש לי סיבה טובה לבקש ממארגני המרתון, להפחית לי את הקילומטרים המיותרים אותם הלכתי ביומיים האחרונים, מ-42.195 הקילומטרים שמצפים לנו מחר…

טוב הגענו לנקודת הזינוק, נחזור למציאות.
משום מה החלטתי לבוא עם בגדים ארוכים, אותם אני מכניס לתיק, שאותו אשא בששת הקילומטרים של ריצת ארוחת הבוקר…

יצאנו לדרך, השילוב של התיק והמצלמה הגדולה לא ממש עוזרים לי לפתח מהירות ריצה סבירה.

אבל בכל זאת אני פוגש חברים חדשים – Luca Campana ו-Sara Boninsegna מאיטליה.
לוקה שולף אף הוא מצלמה, גם הם כמוני, לא כל כך יודעים את הדרך לאצטדיון האולימפי, שבו תסתיים הריצה. 

כאשר אני מסתכל בעת כתיבת סיכום זה, בשלט המופיע בתמונה הבאה, הוא מראה בפירוש חץ שמאלה,

אבל בזמן אמת, המשכנו לרוץ כמה שניות ישר, לפני שהבנו (טוב, הם הבינו) שצריך לפנות…

הריצה בשדרה היא הזדמנות טובה לתמונה משותפת של שרה ולוקה.

אנחנו ממשיכים לחצות את רחובות ברלין, לפחות אנחנו לא הרצים היחידים בשלב זה.

מרוץ זה הוא הזדמנות לתלבושות מעניינות,

וכמובן לתצוגות דגלי המדינה אותה הרצים והרצות מייצגים.

יש זמן לתמונות כי זוהי ריצה עממית ולא ממש חשוב זמן הריצה.

אנחנו ממשיכים לרוץ,

וגם ליהנות.

נראה שהגענו.

אנחנו מנסים להבין למה נקלענו ל"פקק",

והתשובה – הגענו לנקודה שבה כולם רוצים להצטלם ליד השלט של האצטדיון האולימפי.

לוקה שולף שוב את המצלמה,

וגם שרה מצטרפת לחגיגות הצילום באזור השלט.

רצים באחת המנהרות בדרך אל הכניסה לאצטדיון.

בדרך אל עוד שער,

אני פוגש סוף סוף רצה ישראלית, לידי יהודה ממועדון הריצה גליל עליון.

גם היא מחפשת עוד רצים ורצות ישראליים…

ממשיכים אל עוד מנהרה, בעוד שרה מנסה לרשום לי את האימייל שלהם, כדי שאשלח להם את התמונות, ולהיפך.

למקומות,

היכון,

נגנו!

אפילו המסך באצטדיון האולימפי נראה מרשים.

זה מזכיר קצת מצעד משלחות באולימפיאדה, או לפחות מכבייה…

מבט אל האצטדיון,

ואחריו אל היציע, היעד הבא.

כך זה נראה מלמעלה.

מיצינו את החגיגה באצטדיון, זמן טוב ללכת בעקבות האוכל, אל ארוחת הבוקר המובטחת.

רגע, זה התור לאוכל??? זה נראה כמו התור לזינוק למרתון…

אחרי שאני מצליח לקבל בקבוק מים ובננה, אני מחליט שזה מספיק, ויוצא לחפש משהו יותר טוב לעשות.
למשל למצוא עוד ישראלים,
רעות שביט בתמונה עם מירי ודוד לוי, כולם מקבוצת הריצה של צה"ל

מירי מצטרפת לעוד תמונה למרי גבע.

להקת המתופפים ממשיכה לנגן ולנגן ולנגן, כמו הסוללה המפורסמת…

הגיע הזמן להגיד שלום לאצטדיון האולימפי .

רבים מהרצים והרצות הישראלים התאכסנו במלון שאטו, שנמצא בבעלות של ישראלי לשעבר.

העובדה שהמלון מרוחק כ-5 ק"מ לפי גוגל מהמלון שלי מנעה ממני עד עכשיו מלהגיע אליו, אבל אני מתעקש למצוא אותו, ואכן לאחר כמה נסיעות ברכבת, כולל נסיעה בקו שעוצר באמצע המסלול הרגיל, והליכה (כמובן כרגיל גם מיותרת), אני מוצא סוף סוף את המלון – עכשיו אני יכול לחזור אל האקספו…
אולי היום גם אחפש מה לקנות.
ממש לפני הכניסה אני פוגש מספר רצים מקבוצת "יעדים" של ראובן מילמן ש"מנחיתים" עלי את הבשורה המפתיעה שצפוי מחר במהלך המרתון גשם!

כזכור קניתי כבר בארץ גרביים מיוחדות, ואכן רצתי איתם בבוקר בריצת ארוחת הבוקר, אבל אני פוגש דוכן שבו גרביים שנראות אפילו טובות יותר, למעשה לא מעט זמן (יחסית) לוקח לגרוב אותן כהלכה.
אני רוכש שתי זוגות וכמובן מתעד את הדוכן בתמונה הבאה, עם אחד המוכרים שמספר לי שחברה שלו ישראלית…

השלב הבא הוא לחפש חליפת ריצה של אדידס נגד גשם.
משום מה אני לא מבדיל בדוכנים אלו (באחרים כן הבחנתי) בין דוכן הגברים לנשים ופונה לזה של הנשים.
עד שהמוכרת לוקחת אותי למוכר בדוכן של הגברים, הוא מספר לי שמכנסים אין להם בכלל ומעיל במידה שלי יש רק אחד, רץ שעומד על ידו, מתקן אותו שכבר אין, מאחר וברגע זה הוא קנה אותו…
אני מסתפק במעיל רוח שיכול להתמודד גם עם גשם לא חזק.
כמובן שגם פה המצלמה נכנסת לפעולה, כדי לתעד את הרכישה…

כאשר נרשמתי למרתון רשמתי למיטב זכרוני את התוצאה שלי ממרתון וונציה (3:34 שעות), מצד שני זה היה לפני 5 שנים, לכן אולי הם התעלמו מכך, כמו גם מהעובדה שרשמתי (אני חושב) שהזמן הצפוי שלי הוא 3:30 שעות.
כמובן שאז קיוויתי שזה יהיה ריאלי, כי אני אתאמן, ארוץ עם מצלמה קטנה וכו', אבל בכל זאת, כאשר אני מבין במלון שהאות H על מספר המשתתף שלי ממקמת אותי בין אלה שמעל 4:15 שעות, או ללא תוצאת מרתון, אני מחליט לנסות לשנות את זה.
לכן אני פונה כרגע לדוכן העזרה, דברי מתקבלים אבל מאחר ולא באתי היום עם המספר, אני מקבל חתיכת נייר שעליה מדבקה עם האות E, שתקדם אותי לזינוק יותר קדמי.

המפה בתמונה הבאה מראה את מיקום צלמי האתר marathonfoto שיצלמו את רצי המרתון.

הדוכן הצמוד מראה דוגמאות מתמונות שהם צילמו במרוצים קודמים.
גם פה יש נקודה ישראלית, כאשר אחת מהמציגות ביקרה בעבר בישראל, ואפילו פטפטה איתי קצת בעברית…

אחרי עוד קצת סיבובים במתחם הלא נגמר, וכמובן עוד ארוחת פסטה, הגיע הזמן להיפרד גם מהאקספו.
דקות ספורות קודם לכן, היה אמור להיות מוזנק המרתון למשתתפים, שיעברו את המרחק על גלגליות.

אני יודע שאחד הרצים הישראלים שאני מכיר, נתן ליפשס "מרצי יש אומרים" שכמובן ירוץ מחר את המרתון, אמור להשתתף גם במקצה זה.
וכך אני מחליף את הדגם של שער ברנדנבורג באקספו, בדבר האמיתי!

קהל הצופים והמעודדים כבר ממתין לראשונים, אבל זה ייקח עוד קצת זמן.

הזכרנו את הגשם הצפוי למחר, אבל נראה שהוא לא מרחם גם על המשתתפים, במקצה של היום.
לאור זאת אני מחליט לנסות לעבור למצלמה הקטנה, שהגשם לא ממש מפריע לה בניגוד למצלמה הגדולה,

עם ספורט לעומת זאת כזכור, היא מסתדרת קצת פחות טוב, איתה אני גם מנציח את ראשוני המשתתפים, שמגיעים בדרכם אל הסיום.

אני מוצא פתרון זמני לגשם, כאשר אני מתמקם מתחת למחסה, שמשמש את המתופפים שממוקמים כמה מאות מטר מהסיום .
זה מאפשר לי לחזור למצלמה הגדולה, וכמובן שאיכות התמונה משתפרת פלאים…

עוד ועוד מחליקים חולפים על פנינו,

לפני שהרכב המוביל של הנשים מופיע ממול.

בעוד זמן קצר גם הן יעברו מבעד לשער של אחד הספונסרים, חברת בירה…
השער אומר בהתייחסו למשתתפים – כולכם גיבורים!

והנה הגיבורות הראשונות מופיעות!

זהירות רק לא ליפול…

במרתון הריצה של מחר בוודאי יקשה עלי לצלם, אז ננסה להתאמן עכשיו על רטוב (תרתי משמע).

עוד משתתפות ממשיכות להגיע,

ונראה שצלמים אחרים (ווידאו במקרה זה) מסתדרים בינתיים לא רע עם הגשם

צפוף קצת, במיוחד בתנאים של כביש רטוב,

אבל לפחות עידוד לא חסר.

תמונה מהצד היא רעיון לא רע,

וניסיון להוסיף אור לתמונה (בעזרת הפלאש), נראה סביר, אבל אני מחליט לוותר עליו בשלב זה.

בהחלט מגיע למשתתפים מחיאות כפים,

בוודאי למי שמוצא זמן גם לצלם תוך כדי תנועה…

כמו שיקרה עם הרצים והרצות מחר, גם מחליקי הגלגיליות, מתמודדים עם מזג האוויר בדרכים שונות.
למשל, מכנסים ארוכים וחולצה קצרה,

או להיפך…

כבר די חשוך, מאחר ולא דיברתי עם נתן (אותו אני מקווה לראות ולצלם) על מקצה זה, אין לי מושג מתי הוא זינק (בכל זאת מדובר באלפי משתתפים), ואיזה זמן הוא מתכנן (בהתחשב בכך שהוא צריך לרוץ למחרת היום מרתון).
אני מחליט לשנות מיקום ומתקדם אל עבר הסיום, לכן אני גם חוזר אל המצלמה הקטנה.
מסך וידיאו מראה את הטקס למנצחי מרתון הגלגילות, תחילה נאמר שלום לקהל,

ואחריו כמובן למנצח מקצה זה!

כמות המטריות כנראה מוכיחה שעדיין גשום,

אבל קצת נמאס לי מאיכות התמונות, וגשם או לא גשם, אני חוזר אל המצלמה הגדולה.

הרבה משתתפים מתלכדים יחד, בשביל תמונה טובה (של הצלמים הרשמיים כמובן),

ואפילו עוצרים למטרה זו.

בבקשה לחייך,

אל מול המצלמות

יש גם מי שהביא מצלמה מהבית…

חלק מהמשתתפים מעדיפים דווקא להמשיך בטור עורפי.

הזמן חולף ואני עדיין לא מצליח לראות את נתן, ומתחיל להתקדם לכיוון ההפוך לזה של המסיימים.

כמה ימים לאחר המרוץ, אני מבין מנתן שהזמן שלו (ברוטו), כלומר מרגע הזינוק הראשון (שאינו הזמן בו הוא חצה את קו הזינוק) היה 2:22 שעות, לרוע מזלו שבב מדידת הזמנים שלו לא פעל…
כנראה שלמרפי היה יד בדבר, מאחר והתמונה הבאה שצולמה 42 שניות אחרי התמונה הקודמת, צולמה בדיעבד, זמן קצר אחרי שנתן כנראה חלף על פני, ללא שהמצלמה שלי תנציח עובדה זו…

כבר די חשוך,

ואני מחליט שזה הזמן להיפרד מאזור הסיום, ולהמשיך להתקדם, לכיוון רכבת התחתית.
הגשם והרחובות החסומים, גורמים לי לוותר על הרעיון לחזור למלון ברגל.
ניסיונות צילום נוספים בדרך, בעיקר עם המצלמה הקטנה, לא מעלים תוצאות מספקות.

בחזרה במלון, אני מנסה שוב למצוא מסעדה לארוחת פסטה פרטית, ובניגוד ליום קודם, מוצא אחת כזאת ממש קרוב למלון – זהו אין תירוצים, אני מוכן למחר.

זהו מקום טוב לסיים את החלק הראשון של הסיכום שלי למרתון ברלין.

החלק השני של הסיכום שלי למרתון ברלין כאן

קישורים קשורים

סרטון שהכנתי מהתמונות שצילמתי באירועי מרתון ברלין כאן
גרסת הריצה של הסרטון – ללא תמונות מרתון הגלגיליות כאן

תגובות לטור של עופר ביידה בכתובת הבאה האימייל של עופר ביידה
או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג