אימון ריצה מבוסס דופק השתרש בתורות האימון בזכות הקידמה שהביאה לנו את מדי הדופק, תוכנות GPS ושלל צעצועים נוספים. דומה כי במציאות הזו רבים שוכחים להקשיב לגופם כחלק מובנה באימונים. פרופ' אלי כרמלי מביא נקודת מבט המתאימה לכל אימון ולא רק לריצה
מאת:פרופסור אלי כרמלי
"היום אני חייב לרוץ 4:45 ד/ק"מ בדופק 145" חשב האצן לעצמו והביט שוב בשעון הפולר החדש שעל פיסת שורש כף ידו. השעון – המשוב המיידי! השימוש ב'צעצועים' טכנולוגים כדוגמת שעונים, GPS, מנטרי דופק וקלוריות בקרב אצנים הולך וגובר. באמצעות המכשירים השונים קובע האצן את תפריט האימון. לצד יתרונות רבים אשר מציעים הפריטים הללו קיים גם חסרון משמעותי: השימוש בהם גורם בהדרגה, לאצנים שונים, לאבד את ה'חוש הפנימי' שגופם משדר והם מסתמכים על "מסרים חיצוניים". אני טוען שאם תילמד להקשיב לקולות גופך תוכל להפוך את הריצה למהנה יותר וגם לשלוט טוב יותר במיומנותך הגופניות.
השימוש במשובים חיצוניים הוא יעיל לאלה שיודעים כבר לכוונן את עצמם באופן טבעי ולחוש את עצימות אימונם באופן תקף בלי להביט בשעון. השעון לאצנים אלה הוא אבן דרך במסלול ריצתם. השימוש בטכנולוגיות המתקדמות הללו המוצעות לאצן, יכול לספק מידע נוסף על מה שכבר למד והרגיש האצן המקצוען. השעון מספק מידע כמותי על הריצה ולא מידע איכותי. השעון מתאר באופן מספרי את רמת המאמצים בלי לשפוט ולהעריך אם המאמץ אכן מתאים. וכך, בשעה שאתה מביט בנתוני שעונך אתה גם מפרשם ושופט את כושרך ויכולתך. לעיתים המבט החטוף בשעון הוא כל כך תדיר, כל מספר דקות, שאינך כבר סומך על תחושותיך ואתה מרגיש צורך לקבל תימוכין וחיזוקים מבחוץ שאתה באמת מתאמץ "על פי התוכנית שקבעת לעצמך". ההסתמכות על השעון ולא על גופך עלולה להסתיים באימון יתר, פציעה או תשישות במקרים מסוימים, אך גם באכזבה, תסכול, ירידה במוטיבציה ותירוצים במקרים אחרים. בכל מקרה, הסתמכות על המשוב החיצוני בלבד גורעת מההנאה שבריצה ועלולה להפיל את האצן למלכודת של מפח נפש.
ההבדל המהותי בין אצן מקצועי לחובבן הוא פסיכו-פיזיולוגי, בו האצן המקצועי יודע שהוא רץ מצוין והוא באמת יודע לכוונן, לתעל ולתזמן את ריצתו בדיוק של שניות בודדות והוא איננו זקוק להציץ בשעונו על מנת להעריך את ביצועיו. לא כך החובבן שזקוק לקבלת משוב על "איך אני רץ". מדעי האימון הגופני מתבססים בעיקר על ראיות מדעיות (Evidence-based training), על תוצאות כמותיות של הישג ומדדים אמפיריים של הצלחה אולם, ריצת החובבן, צריכה להתבסס על תחושות פנימיות (Feeling-based running). זו אינה מיומנות קלה וקצרה לרכישה, אך ברגע שרוכשים אותה האצן הוא בהחלט "האדון של גופו". האצן החובבן צריך ללמוד את השפה הביולוגית שלוחש לו גופו. השפה הזו למעשה כבר טבועה בו מאז ילדותו, אך הוא הפסיק להקשיב לה.
כשהיינו ילדים ידענו להקשיב לגופינו באופן טבעי, לא נזקקנו לשעונים או מוניטורים, רצנו, קפצנו, השתוללנו, ושיחקנו באופן כזה שלא סבלנו מאימון יתר, פציעות כרוניות וחוסר שביעות רצון מהביצוע. כיום, כשאנו כבר לא ילדים, אנו מקשיבים להמלצות המומחים, קוראים ומתאמנים על פי תוכניות אימונים ג'נריות, ונסחפים אחרי השיווק האגרסיבי של הטכנולוגיות (המתקדמות אמנם אך גם יקרות ולא תמיד תקפות). התוצאה היא בדמותו של אצן (בעל גוף ונפש) שמנותק מסביבתו הטבעית הפנימית ומחובר לקולות חיצוניים שגוברים על הקול הפנימי. הטבע העניק לנו שעונים ביולוגים, מדי פיזיולוגיה, ווסתים מטבולים, אינטואיציה ושכל ישר שכולם מורכבים ולא תמיד מפוענחים, אך ניתנים במידה רבה לבקרה עצמית, להרגשת תחושה פנימית ולשליטה קוגניטיבית. במודל הביולוגי של use it or lose it אי שימוש במנגנונים ביולוגים טבעיים אלה עלול להסתיים באובדנם.
הבשורה הטובה היא שלעולם לא מאוחר מדי. אימונים, התמדה וסבלנות יחזירו לך את המיומנויות של להקשיב, להבין ולפעול על פי הקול הפנימי שלך. אז צא לריצה והבט בשעון רק בתחילת האימון ובסופו.
