הזוכים בתחרות הסיפור הקצר של מרוץ הר לעמק 2010 נבחרו מתוך 15 סיפורים קצרים שהשתתפו. הבחירה הייתה קשה וכול המועמדים ראויים. במקום ראשון זכתה הרצה הצעירה רוני ארבל ובמקום שני ושלישי גיא בינימין ויעל גורלי. ברכות לזוכים
מאת:מערכת שוונג
15 סיפורים קצרים השתתפו בתחרות הסיפור הקצר של מרוץ הר לעמק 2010.
במקום ראשון זכתה בפרס שעון סונטו T3 הכותבת והרצה הצעירה רוני ארבל עם סיפורה / לילות לבנים:
"אמנם התמודדנו עם מרחקי ריצה גדולים בעבר אך הגענו הפעם בגישה מינימליסטית וחוויתית. אין לנו עניין בתחרות או בזמנים, באנו בשביל החוויה, הצחוקים, עבודת הצוות. שלושה גברים בעלי קריירות ומשפחות ואני, סטודנטית צעירה. בכל סיטואציה אחרת הייתי מזדנבת אחרי ה"גדולים" אך כאן אני רצה כשווה בין שווים. הריצה אינה מתעניינת במצב משפחתי, גיל או מגדר. השבילים לא סולחים לאף אחד והעליות לא משתחוות בעבור בחורה בחצאית. עבור חלק הריצה בלילה היא מקור לחששות." הסיפור המלא בהמשך.
במקום השני זכה בפרס תיק רופוס הרץ גיא בינימין עם סיפורו / עד כלות הריצה:
"אני מנסה לרוץ קצת סביב הרכב ומגלה שאפילו את זה הגוף שלי לא מוכן לעשות, אני מנסה לשכנע אותו עם כל מיני קרמים סביב השרירים ואפילו פסטה קרה בהזרקה ישירה לוריד- לא עובד. הוא מסרב לזוז, הוא בוחר לשבות, יש גבול הוא מסמן לי עם עוד התכווצות באיזור הברך. יש גבול ואתה עברת אותו הוא צועק כשאני מנסה לקפוץ קצת במקום. הראש מתחיל לחשוב על אלטרנטיבות בדיוק באותו זמן שאני מתחיל לחשוב על תירוצים. זה קטע לא קשה מדי, אולי מישהוא רוצה לרוץ שני קטעים ברצף? אולי אף אחד לא ישים לב אם אני אוותר על קטע אחד בלבד? אולי אני אעשה הכל בהליכה?! אני גם ככה לא ממהר ובקטעים האחרים רצתי יחסית מהר, יש לי כמה דקות לתת…" לסיפור המלא
במקום השלישי זכתה בפרס חבילת הג'לים של GU הרצה יעל גורלי עם סיפורה / האדרנלין ואני:
"ניסיתי להתרכז בנוף כדי להרגיע אותו ואותי. הזכרתי לעצמי שהמרוץ בעצם כבר התחיל, אבל איכשהו זה לא הרגיש ככה. אולי זה בגלל שהמרוץ התחיל לפני שבועיים במה שקראנו לו בתמימות "סימולציה". 32 ק"מ על פני 7 שעות, ובמילים אחרות, כמו הר לעמק רק קשה פי שלוש. זה המשיך בלוגיסטיקה, קניית האוכל והמרוץ הבלתי אפשרי להספיק את כל מה שצריך ב"חיים" לפני שיוצאים מהם ליומיים. כל ההכנות הפכו את האירוע עצמו לקצת לא אמיתי. "את יודעת מה?" האדרנלין הכריז פתאום, "אני יודע שאת עובדת עלי ושאין מרוץ. הרי תמרת זה בפירוש יותר מידי רחוק מפה. אין שום סיכוי שאנחנו רצים את זה, גם לא בשישייה. צחקנו וצחקנו, עכשיו תני לי לישון"". לסיפור המלא
תזכורת למשתתפים במרתון תל אביב 2010 – תחרות כתיבה שלחו סיפורים וזכו בפרסים יקרי ערך
הסיפור המלא של זוכת התחרות רוני ארבל / לילות לבנים
"היה זה לילה נהדר – אחד מאותם לילות, קורא יקר, אשר מתרחשים ובאים רק כאשר צעיר הינך. השמיים היו כה בהירים ומכוכבים עד שבהביטך אליהם היה הדבר הראשון שעלה במחשבתך: האם אפשר בכלל שכל מיני אנשים כעסנים והפכפכנים ידורו בכפיפה אחת תחת שמיים שכאלה?" לילות לבנים/ פיודור דוסטוייבסקי
הערב יורד על אבטליון, חום היום מפנה את מקומו לרוח קרה, פנסי הראש נשלפים מהתיקים מלווים בטרנינגים, כובעי צמר ונעלי בית. הרצים מתכנסים בעצמם ובשקי השינה, מנסים לחמם את הגוף ואת הנפש לקראת חלקו השני של המסע. התפאורה משתנה ואווירה חגיגית שוררת במגרש החניה. הקבוצות הגדולות מארגנות ארוחות ערב חמות ולרגע אני שוכחת שאני באירוע ריצה, אלמלא הקילומטרים שנצברו ברגליים והדיבורים על העליות שמצפות לנו הייתי חושבת שאני בטיול של התנועה. התרגשות גדולה מתעוררת למראה חבורה עליזה כל כך של רצים, אסופה של צוותים שיוצרת קהילה מיוחדת ומלוכדת של משתתפי הר לעמק. בשיטוטיי בין הקבוצות, מברכת לשלום חברים ותיקים ומכירה חברים חדשים, שמחתי על ההזדמנות שנפלה בחיקי להיות חלק מקהילה זו.
כל אחד רץ מסיבותיו הוא אך נדמה שבעיצומו של מסע כזה הסיבות, החיים האמיתיים, המחשבות וההרהורים – כל אלה נשארים מאחור. בזמן התחרות אנחנו חיים את הכאן והעכשיו, את ההתמודדות עם האתגרים שמזמנת לנו הריצה, המחסור בשינה, הטמפרטורות המשתנות, מצבי הרוח שעולים ויורדים כפונקציה של האדרנלין והעייפות, ועבודת הצוות הכרוכה בהתמודדות טכנית עם אירוע שמציב אתגרים של ניווט ושינוע מורכבים.
אנחנו צוות צנוע של ארבעה רצים, הגענו חסרי ניסיון וללא לוגיסטיקה מיוחדת. אמנם התמודדנו עם מרחקי ריצה גדולים בעבר אך הגענו הפעם בגישה מינימליסטית וחוויתית. אין לנו עניין בתחרות או בזמנים, באנו בשביל החוויה, הצחוקים, עבודת הצוות. שלושה גברים בעלי קריירות ומשפחות ואני, סטודנטית צעירה. בכל סיטואציה אחרת הייתי מזדנבת אחרי ה"גדולים" אך כאן אני רצה כשווה בין שווים. הריצה אינה מתעניינת במצב משפחתי, גיל או מגדר. השבילים לא סולחים לאף אחד והעליות לא משתחוות בעבור בחורה בחצאית.
עבור חלק הריצה בלילה היא מקור לחששות. הבדידות ביחד עם הראות הלקוייה והשטח המאתגר מעוררים את הפחד האנושי מהלא מוכר. לעומתם, עבור חלק החושך הוא שמיכה של ביטחון. עם פנס ראש ולאור הירח אני שמה מבטחי בשבילים, פנסי הראש המרצדים לאורך הדרך נדמים כגחליליות. איננו נטע זר בשטח, בתוך החושך אנחנו חלק מהטבע, רצים בתוכו, רצים אתו, מובלים על ידיו, קצב הריצה והטכניקה מוכתבים על ידי המסלול. אני משחררת את הגוף ופותחת צעדים, רואה רק מטרים ספורים קדימה ולכן לא חוששת מהעליות שתגענה בהמשך. רצה בחופשיות בהתאם לדרך שמתגלגלת תחת רגלי. אתמודד עם האתגרים כשיבואו.
האתגר מגיע לקראת סיום המקטע החמישי של התחרות, הלכתי לאיבוד והגעתי לצומת התשבי, מרוחקת מספר קילומטרים מהמקום אליו הייתי אמורה להגיע. כאבים עזים בכף הרגל הופכים את הריצה לקשה ולרגע אני מתנתקת מהמיקרו-קוסמוס של התחרות ומתבוננת במציאות האובייקטיבית שסביבי. בחורה צעירה באמצע הלילה בצומת ראשי, מרוחקת מההגנה של רכבי התחרות ושאר הרצים. החושך כבר אינו שמיכה מחממת, אני רועדת מקור ומפחד, החושך הקסום הופך מצע גידול לבדידות ממנה צומחות החששות והמחשבות המפחידות שנועצות בי שיניהן. אני מחליטה להקפיץ את רכב הקבוצה לחילוץ במחיר אי-השלמת המקטע שיוביל לפסילת הצוות. לצד תחושת התבוסה שמקננת בי צומחים גם ניצנים של גאווה לא מובנת. עברו מספר ימים עד שהבנתי את מקורה, וכעת אני יודעת – למרות התשוקה לריצה ולאתגרים, הרצון למתוח את הגבולות ולהשלים את התחרות במלואה, ברגע האמת מתגלה יכולת נוספת הנדרשת מהרצים בתחרויות כאלה, היא הבגרות להבחין בין אתגר שיש להאבק בו ובין מציאות אובייקטיבית שדורשת לשים רגע בצד את האדרנלין, את "האני הרץ", ולהפעיל את המחשבה הרציונלית, לעשות את מה שנכון.
בתחרות מסוג זה רב הבלתי צפוי על המוכר והידוע. מאחר שדברים לעולם לא יעברו בקלות או כמצופה, אין צורך לצפות מהם להתרחש לפי רצוננו או בהתאם לפרוטוקול שהוכן מראש. לכן ברגעים בהם אנחנו מרגישים שהריצה זורמת, הלוגיסטיקה מתוקתקת, הצוות מתפקד בהרמוניה והגוף והנפש משוחחים זה עם זה בנעימות – אלה הרגעים בהם אנחנו יכולים להתמסר לחופשיות המשכרת של ריצת השטח, רגעי הקסם המתרחשים במרחב האמורפי שנוצר בין ההר לעמק.
————————————————————————————————————————-
