ג'ינג'י הגיעה לימים קרים ולעיר וואווי. בדרך פגש סיני דאגן שהתגלה כשחקן בעל חוש דרמתי מוגזם. "דיברנו עם הידיים אבל זה היה כאילו אנחנו צועקים האחד אל עבר האחר משום שכמו בכל מדינת עולם שלישי גם שם, המקומיים חושבים שאם הם יצעקו עליי אני אבין מה הם רוצים להגיד."
מאת:רועי סדן
לחצות מדבר אחד בדרך אל מדבר שני כאשר באמצע צריך לעבור דרך רכס הרים גבוהה מאוד בסין, בתקופה הזו של השנה, אומר רק דבר אחד – זה הולך להיות פאקינג קר!!! (סליחה על השפה אבל אני צריך להעביר את הנקודה הזו כאן…)
מייבש את האוהל שלי מהקרח
אם בלילות המדבר היה קר ומקפיא תארו לעצמכם איך היה למעלה בהרים. בחודש האחרון רכבתי כבר יותר מ 2000 קילומטרים. זה ממש הרבה לתקופה זו, אולי אפילו יותר מדי, אבל אני רוצה (וצריך) לסיים לרכב באסיה ולפי לוח הזמנים שלי. אבל החורף כבר מתדפק על דלת אוהלי. הדרך הייתה במצב טוב והטיפוס להרים היה עדין אבל הלילות היו ממש קרים. הימים מתקצרים להם וזו אחת הסיבות שאין לי הרבה זמן לעצור ולנוח, כמו שצריך, במהלך היום. אני צריך לצאת ולהתחיל מוקדם את "יום העובדה שלי במשרד".
מתמתח לפני שאני יוצא למשרד
באיזו תחנת עצירה למשאיות, כשעצרתי לקחת ארוחת צהריים, אוכל וצידה לדרך, המקומיים שאלו אותי לאן אני הולך (בסינית כמובן) והתחלנו בשיחה מעניינת בשפת הסימנים. דיברנו עם הידיים אבל זה היה כאילו אנחנו צועקים האחד אל עבר האחר משום שכמו בכל מדינת עולם שלישי גם שם, המקומיים חושבים שאם הם יצעקו עליי אני אבין מה הם רוצים להגיד. הייתם צריכים לראות את הבחור הקטן והנחמד ההוא.
דרך משחק וידיים הוא הסביר לי שבעוד כעשרים ק"מ יש קרח על הכביש וזה מאוד מסוכן משום שהמשאיות הגדולות מאבדות שליטה על הכביש החלק מהקרח. באותו הרגע חשבתי שהוא צריך לקבל מועמדות לאוסקר על המשחק שלו. "זה מאוד קר שם בלילה ואתה תמות בזמן שתישן באוהל שלך".
את כל אלו הוא הצליח לומר לי רק בעזרת נפנוף ידיים, קפיצות ובעזרת קולות של איש מת…
"and the Oscar goes to…"
חשבתי לעצמי שעכשיו בטוח שהוא יזכה באוסקר ואמרתי לעצמי שהמקום הזה חייב להיות הגרסא הסינית להוליווד. הייתי מאוד עייף וכבר עשיתי 90 קילומטרים של טיפוס (עדין). בגלל אלו הוא הצליח לשכנע אותי להישאר במלון המשאיות הקרוב במיטה חמה. החדר היה מלוכלך אבל הוא היה חם אז מבחינתי הוא היה שווה כל דולר (משניים ששילמתי עליו…). הצלחתי לישון קצת (למרות המשאיות הסיניות שיכולות להיות רועשות מאוד). בוקר הלכתי לומר שלום ל"דנזל וושינגטון" המקומי והמשכתי את הטיפוס. יום אחד אני אראה לכם את הווידיאו שצילמתי של השחקן הזה.
ככה צריך להיראות רוכב אופניים כאן.
היום הבא היה יום קסום בשבילי. שמחתי מאוד לראות את הפסגות המושלגים אחרי חודשיים של רכיבה במדבר. ההרים הגדולים הם כמו החברים הכי טובים שלי. אני רק צריך לראות, או אפילו לשמוע אותם ואני מקבל כוח בשביל כמה חודשים. כשאני רוכב בהרים אני יכול לראות את העתיד שלי ולהיזכר בעבר שלי הרבה יותר טוב.
האם אני צריך להוסיף משהו?
המעבר היה "קטן". לא יותר גבוה מ- 3500 מטר. קיוויתי שה GPS שלי יישבר, אחרי שלוש שנים במסע, כדי שלא אוכל לדעת עד כמה גבוהה באמת היה המעבר. לפי המפה יכולתי לדעת רק שהוא גבוה יותר מ- 3000 מטר אבל לא לדעת בכמה בדיוק. אולי הוא לא היה כל כך גבוהה אבל מאוד מאוד קר. כמו כל שחקן מנוסה אחר, החבר הסיני שלי ידע איך להגזים. מסתבר שלא היה כל כך הרבה קרח על הכביש והדרך גם לא הייתה כל כך מסוכנת.
בקתת הרים במעבר
הדרך למטה הייתה מהירה מאוד ובסופה הגעתי אל העיר וואווי. כמעט כמו כל עיר אחרת בסין, גם העיר הזו, הייתה מאוד גדולה, עם הרבה שערים מעניינים ודרך חיים משלה. כאן גם ראיתי דרך חדשה להשתמש באופניים – להעביר איתם עור עיזים טרי.
טרי, הישר מהיצרן
מהעיר וואווי המשכתי אל העיר יינצ'וואן המרחק היה עוד 500 קילומטרים אז עליה ועל הימים המשוגעים בדרך אליה אספר לכם בפעם אחרת. עכשיו אני צריך לנוח.
רועי ג'ינג'י סדן.
יינצ'וואן.
מחוז נינגשיה.
סין.
אסיה.
העולם.
