דניאל קרן: "הלקחים שלי ממרוץ ההרים בהרי האלפים האוסטריים"

דניאל קרן חזר ממרוץ בהרי האלפים ויש לו וידוי חשוב לספר לכם וגם 8 עצות חשובות לרצים
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
מרוץ ההרים בהרי האלפים האוסטריים | צילום: דניאל קרן

אתחיל בווידוי. אין מה להגיד, כמו כל רץ מתחיל, טירון, ביזבז, צעיר, ירוק, רוקי, תבחרו את המילה, גם אני עשיתי את הטעות שכולם מזהירים מפניה: "לא לפתוח חזק". פתחתי חזק, אלא אם כן, אתם ממשפחת המכרסמים ודופק 186 נחשב אצלכם רגוע. אז איפה טעיתי ואיפה לא? הנה הלקחים שלי ממרוץ ההרים בהרי האלפים האוסטריים, ה – GGUT – GROSSGLOCKNER ULTRA TRAIL.

מה אגיד להגנתי? אין הרבה אבל אם בכל זאת אעשה סלטה רעיונית עם פליק פלאק לאחור, אוכל לתת שני כיווני מחשבה. הכיוון הראשון, הסלטה, הוא שבריצות כביש, במישור, קל לדעת אם אתה בקצב הנכון מהרבה סיבות: הקצב אחיד, קל לשעון למדוד אותו, עוצמת המאמץ קבועה פחות או יותר והיא מוכרת לך מאין סוף ריצות הכנה, יש פייסרים, יש קבוצת רצים שאת חלקם מכירים וקל להעריך את הביצועים בהשוואה אליהם.

הספיק גם להתראיין לטלוויזיה המקומית | צילום: גיא זלוף

"יש בתעוזה הטיפשית הזו גם משהו יפה"

בריצת הרים בחו"ל אין את כל אלה. אתה בעלייה תלולה, הקצב בהתאם, מימינך ומשמאלך אין אף אחד שאתה מכיר, והמאמץ? טוב, כולם מתאמצים וגם אני. בינינו? תירוץ דחוק משהו, אכן סלטה ועכשיו מגיע הפליק-פלאק לאחור. נכון, זו הייתה טעות, שהיה לה מחיר ששילמתי, אבל יש בתעוזה הטיפשית הזו גם משהו יפה. יש בחריגה מהפעולה המחושבת, הנשלטת, המרוסנת, המהונדסת, מן הפראיות, מן החופש, יהיה המחיר אשר יהיה, אני מוכן לשלם אותו. ואחושילינג, שילמתי.

ואם כבר התחלתי בטעות אז הנה עוד אחת. זה שהיו לי התכווצויות שרירים ברגליים זה לא ממש בלתי צפוי, במיוחד לאור העובדה שגם לאחר שהרגעתי מעט את הדופק, המשכתי ללחוץ ללא הפסקה. בכל פעם כזו ששריר איים להיתפס, המשכתי לרוץ תוך שאני מתפלל לאלוהי הקפיצים, ותתפללו, זה עזר. הוא ריחם. כמה שניות של ריצה מתונה, האיום עבר והריצה חזרה לשגרה (טוב, לקחתי מלח בכמויות שהיו יכולות לסדר למפעלי ים המלח את הרבעון הרביעי אבל זה לא חשוב).

מה שבאמת תפס אותי לא מוכן, אלה שרירי הלטיסימוס דורסי, או בעברית פשוטה, שרירי הגב ושרירי הזרוע האחורית שהזכירו לי את קיומם כל כמה דקות. שרירים אלה שבעצם אחראים על הדחיפה של מקלות הריצה, עבדו חזק להוריד את העומס מהרגליים ולאחר זמן, פרצו במרד. הבעיה הייתה שהמרד התפשט במהירות כמו שביתת פועלים במפעלי המכוניות של בירמינגהם של תחילת המאה העשרים ולמעשה, חוץ משרירי תנוך האוזן, רוב השרירים בגוף שלי הצטרפו למרד (על איך מונעים את ההתכווצויות תוכלו לראות בסרטון הזה כאן לאימון כוח פלג גוף עליון).

התחלתי בטעויות אז למה לעצור? הנה עוד אחת: ריצה בירידה. בעליות אף אחד לא עקף אותי ובירידות מעט אנשים אני עקפתי. טוב, לא בדיוק. אם נודה על האמת, יהיה יותר נכון לומר שהרבה עקפו אותי. יש לכך כמה סיבות: הראשונה היא, שסלעים רטובים ואני לא חברים טובים ואחרי שלוש פעמים שנישקתי את הקרקע בחינניות של קריסת מגדלי התאומים, חשבתי שאולי כדאי שאוריד מהלך. אמרתי "חשבתי", אבל היה צריך עוד התרסקות יפה, כמו מוסלמי במכה, כמו בודהיסטי בהימלאיה, כמו בתולה המבקשת זיווג על קבר הבבא סאלי, כמו וול סטריט ב-2008, (הבנתם – כן?), עוד התרסקות יפה, כדי שאאמץ את המחשבה לכלל מעשה.

"העיקר זה הדרך"

ברגע שזה קרה והורדתי קצב, הכינורות התחילו מנגנים את סונטת "העיקר זה הדרך" וגם את הפיזמון "באתי ליהנות". הרמתי את המבט מהשביל והתגלו בפניי הנופים הנהדרים שהיינו בהם, ואל תספרו לאף אחד, הוצאתי מצלמה והתחלתי לצלם. האופוריה נמשכה בדיוק דקה וחצי והסתיימה, כמו בועת סבון שהתפוצצה, בשנייה שעוד מישהו עקף אותי ואז בום… אני דולק אחריו בפול ספיד, לא רואה בעיניים. הסונטה התחלפה בטרק של סקאזי בגואה.

סיבה נוספת שנייה שעקפו אותי בירידות אפשר לסכם במילה מיומנות. כשמשה שלח את המרגלים הם לא חזרו ואמרו "אחלה סינגלים" או משהו דומה, אלא אמרו "ארץ זבת, חלב ודבש", שזה פחות או יותר, מתכון מושלם לסוכרת ועודף משקל. הארץ שלנו לא משופעת במסלולים טכניים זמינים וקרובים לבית וכמה פעמים אפשר לרדת להרי אילת, להצפין לחרמון או לתפור את כרמילה.

הטיפוס התלול לאורך המסלול | צילום: גיא זלוף

את החלק הזה אסיים לא בטעות כי אם בהחלטה שהיה לה מחיר ידוע מראש, שהחלטתי שאני מוכן לשלם וזה ההתאקלמות לגובה. לתחרויות קודמות, במיוחד אלה בגבהים משמעותיים כגון האולטרה-מרתון באוורסט (5,400 מטר מעל פני הים), או בהרי האטלס במרוקו (3,500 מטר מעל פני הים), הגעתי לאחר התאקלמות לגובה. התאקלמות שמצריכה שהות ממושכת בגבהים של מעל 3,000 מטר. הפעם הזו, איך נגיד, חיפפתי. בדיוק חזרתי מטיול אחד ועמדתי לצאת לטיול שני, ולא הייתה לי מספיק מוטיבציה להתחייב לתהליך התאקלמות. אז ויתרתי. זו אחת הסיבות לדופק הגבוה בהתחלה וזו גם הסיבה שהדופק כמעט כל התחרות היה בין 150 ל-160, למעט נגיעה קצרה ב – 175.

8 עצות שכדאי לכם לאמץ

1. אין תחליף למקלות ריצה. צריך ללמוד להשתמש בהם, להתאמן במגוון שטחים ולחזק את השרירים הרלבנטיים. לוותר על מקלות זה כמו לצאת לתחרות עם נעלי עקב, אולי מגניב ומיוחד אבל די מטופש (עוד על זה בסרטון כאן על איך משתמשים נכון במקלות ריצה בשטח).

2. ווסט ריצה. ברור מאליו. מה שלא ברור זו הנטייה של הרבה רצים למלא אותו יתר על המידה. בתחרויות כאלה יש "רשימת ציוד חובה" – בשום פנים ואופן אין להחסיר פרטים ממנה. יחד עם זאת, לא בטוח שצריך כובע ליום וכובע ללילה, לא בטוח שצריך את כל הג'לים אם אלה מחולקים בתחנות ההזנה, לא בטוח שצריך 3 ליטר מים. המשקל, גם של הפריטים הקטנים מצטבר וניתן לחסוך. דין גרם כדין מאה. גרם.

3. תחנות הזנה. נורא קל וגם מאוד מפתה לבזבז זמן בתחנות בתירוץ של "חשוב לאכול". לא שזה לא נכון אבל במרוץ עם הרבה תחנות, הזמן המצטבר בעמידה ליד השולחן עם המקלות המלוחים והגבינה הצהובה יכול להגיע לדקות רבות. עדיף לנצל את הזמן הזה להתקדמות. כמו שהיה אומר המלצר בחומוס 'פינתי', כשהיה מאתר סועד שיושב יותר מחמש דקות על המנה שלו: "יאללה חביבי, לבלוע, לא ללעוס". תתקדמו. 7 דקות, שהם 420 שניות לאורך 10 ק"מ, פירושן 42 שניות הפרש לק"מ, זה ההבדל בין גן עדן לגיהינום.

4. ABC – Agility Balance Coordination. אי אפשר לעשות כל אימון בשטח ולפעמים גם אי אפשר לעשות כל אימון שני בשטח וגם, אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים (מה קשור?). אבל, כן ניתן לעבוד על זריזות, שיווי משקל וקואורדינציה בטיילת של חיפה או בעמק הצבאים בירושלים (עוד על זה בסרטון על תרגילי ניתור ושיווי משקל).

גרף הדופק של דניאל קרן מהמרוץ

5. מחנות אימון. אם ממש בא לכם להתעלות על עצמכם אז מחנות אימון זו הדרך. הכי טוב, באתיופיה. עשרה ימים או שבועיים באתיופיה יעשו פלאים. תרוצו בגובה, בשטח, תאכלו ותישנו. חוויה נפלאה שמאוד תחזק אתכם ואולי גם תניב תמונה בה אתם באצטדיון ליד אדיס אבבה עם מו פארה או היילה גבריסילאסי. אתיופיה רחוקה? סופשבוע ארוך עם עומס אימונים שמדמה את התחרות יהיה תחליף טוב. חזרה גנרלית שתכלול את הכל, החל מהנעליים, הציוד וכלה בעומס אימונים. שימו לב: אל תגיעו לעומס יתר.

6. תזונה. אלא אם כן אתם עובדים על אנרגיה סולארית (ואז דרך אגב, לא כדאי לכם לרוץ בחושך), תרגלנו אכילה. בדקו מבעוד מועד מה יש בתחנות ההזנה של התחרות ונסו להתאים את האוכל באימונים הארוכים בהתאם. ראו מה עובד לכם ובאיזה מינון.

7. מצאו את התחרות המתאימה לכם. יש מגוון עצום הן מבחינת המרחקים, הן מבחינת הקושי הטכני של המסלול, העונה בשנה, המדינה, הוייב של התחרות, הנופים, המחיר ועוד.

8. טיול. אם ליגת היהלום לא מחכה לכם ואתם כבר באירופה, ספרד, ארה"ב או אפריקה, נצלו את הזמן שאחרי התחרות לטיול. מגיע לכם.

הטיול שאחרי המרוץ חשוב לא פחות על מנת להכיר את המקום והתרבות | צילום: דניאל קרן

מילה חיובית לסיום. למרות הכל, סיימתי בתוצאה שאני שמח וגאה בה (חשוב) שגם הספיקה לי לעמוד על הפודיום עם מקום ראשון בקטגוריה (פחות חשוב). תחרות כזו מתחילה חודשים רבים לפני היציאה מהארץ. הרבה שבתות בהרי ירושלים, הרי הגליל, הרי הגולן, הרי אילת וגם במישור החוף. הרצים שיצאתי איתם לאוסטריה הם חברים נפלאים שעשו לא רק את התחרות לנפלאה, אלא גם את הדרך הארוכה, של הרבה חודשי הכנה, לעשירה ומהנה ועל כך אני מודה להם. בתחרות ארוכה, הרבה דברים יכולים להשתבש ויש גם סיכוי לא רע לכך שזה אכן יקרה. זה טבעם של דברים. המשיכו בנחישות, בלי לוותר, בלי להאט, עד שתחצו את קו הסיום וזכרו להניף ידיים ולחייך למצלמה – אתם גיבורים.




אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג