איך שורדים מרוץ למרחק 250 ק"מ במדבר גובי שבמונגוליה?

אייל שמעוני הרחיק עד מונגוליה כדי לרוץ 250 ק"מ באחד המרוצים מסדרת "ארבעת המדבריות". מה היו הרגעים הכי קשים ומה הופך את האתגר הזה לכך כך מיוחד?
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
(Photo by Thiago Diz/4 RacingThePlanet/Gobi March

אין לי אוויר, הראש מסתובב וההרגשה כמו לפני עילפון. כבר 15 דקות שאני נלחם על כל צעד. לא יכול להיות שאחרי 20 ק"מ בלבד אהיה הראשון שפורש מהמרוץ… ביזיון. מצד שני, יש לי משפחה לחזור אליה ומה זה בכלל המרוץ הזה? שב, תירגע, נסה להבין מה קורה. אז התיישבתי, הפנים אל העמק שממנו באתי ואל המתחרים שעוברים אותי אחד אחד. מהר מאוד הבנתי שלא הכנסתי אוכל בזמן ויש לי נפילת סוכר קשה. חבילת סוכריות, 20 דקות לתת לסוכר להיספג, לקום, לאט לאט ולהתחיל לטפס עקב בצד אגודל במעלה המדרון התלול. ככה נראה האירוע המכונן שלי במרוץ, שבזכותו גם סיימתי אותו.

לרוץ במדבר גובי | צילום: באדיבות אייל שמעוני

עוד כתבות בנושא 
אריאל רוזנפלד מתכונן למרוץ 24 שעות בפארק הירקון
מייקל וורדיאן רץ את שביל ישראל ב-10 ימים
18 המרוצים הקשוחים בעולם שאולי אתם לא מכירים

הרעיון מבשיל

את הרומן הרציני שלי עם הריצה התחלתי לפני תשע שנים בערך. בהתחלה כמה קילומטרים בתוך רמות מנשה ולאט לאט יצאתי את גבולות היישוב. עם ההנאה של הריצה בשטח בא התיאבון ומשם קצרה הדרך למרתון. שם הבנתי שאני וריצה אורבנית זה לא סיפור אהבה, ומה שבאמת ממלא אותי הן השעות בטבע, בשבילים, ביום, בלילה וכן – גם בגשם ובבוץ. מפה לשם גיליתי את עולם האולטרה מרתון – שעות על גבי שעות של טבע, אתגר אישי, חקירת הגבולות הפיזיים והמנטליים. כמו שאמרו חכמים "בריצה למרחקים ארוכים 90% זה מנטלי וכל השאר בראש".

לפני שנה וחצי ישבתי לקפה עם המאמן פנו קוטר וסיפרתי לו על הרעיון שלי לרוץ את אולטרה מדבר גובי (Gobi March), מרוץ 250 ק"מ (6 ימים וכל הציוד על הגב) שמורכב משישה שלבים: ארבעה שלבים בני כ-40 קילומטר, אחד בן כ-70 קילומטר, ועוד 10 ק"מ בסיום. אתגר משמעותי לרץ חובב ולא מצטיין במיוחד כמוני. הפורמט הוא "עזרה עצמית" (self-supported) כך שצריך לסחוב הכל על הגב. המסלול במונגוליה עובר דרך מגוון נופים הרריים ושטוחים, יערות, נהרות, דיונות, כאשר מזג האוויר יכול לנוע מתחת לאפס ועד מעל 50 מעלות. המתחרים מקבלים רק מים, אוהל בסוף היום ומדורה. המרוץ הוא חלק מסדרת "סדרת מרוצי ארבע המדבריות" (The 4 Deserts Race Series) הכוללים את: גובי במונגוליה, נמיביה באפריקה, אטקמה בצ'ילה ואנטרקטיקה. בסוף השיחה פנו קוטר אומר לי "נשמע בהחלט אפשרי". ככה פשוט, אומר המאמן שלי.

טמפרטורה שיכולה להגיע מתחת לאפס ועד מעל 50 מעלות | צילום: באדיבות אייל משמעוני

ההכנה למרוץ היתה פיזית, חומרית, ומנטלית. פנו חילק את ההכנה לשני חלקים: 9 חודשי בסיס ו-9 חודשים למרוץ עצמו. את החלק הראשון סיימתי עם 66 ק"מ בסובב עמק, ושבועיים אחר כך עוד 90 במסלול הכרמל-טרייל יחד עם אורנה אלטמן. מוקד ההכנה החומרית היה בחירת הציוד. בגלל אופי המרוץ כל רץ מחויב ברשימת ציוד בת 32 פריטים. חלק משמעותי זה ממסע ההכנה הסתיים אצלי בתרמיל עם 9.2 ק"ג ציוד לפני המים. ההכנה המנטלית נבנתה באופן טבעי על ידי שעות אימונים ארוכות על הרגליים ואינספור ריצות "גב לגב" (Back-to-back). גם שינון המטרות שלי במרוץ הוכיח את עצמו: הראשון – לעמוד על קו הזינוק, השני – לסיים בריא ועם חיוך, והשלישי –  בשביל האגו – לא להיות אחרון…

הנחיתה במונגוליה

בירת מונגוליה לאולאן-בטור, שבה מתקיימים ההתכנסות והתדריכים, הגעתי יומיים לפני היציאה לשטח בטיסה דרך מוסקבה. ניצלתי את הזמן לסיורים רגליים בעיר, גם כדי להכיר אותה, אבל גם כדי לאפס את השעון הביולוגי. במקביל, סידרתי את התרמיל לפי תכנית המרוץ – האוכל מחולק לימים מלמטה למעלה, האלקטרוליטים בכיסי הצד, ציוד החבישה, הפנסים וכל ציוד העזר בכיס האחורי. שק השינה והמזרון נדחסו כל אחד בתורו לכיס צד אחר, והביגוד החם מעל המזון בכיס המרכזי. ואז, בבוקר שבת החל תהליך המרוץ להתגלגל.

מרחבים אינסופיים ושמיים בעומק ורוחב בלתי נתפש | צילום: באדיבות אייל משמעוני

בבוקר היציאה התכנסנו לתדריך, כולם מסתכלים ימינה ושמאלה להבין עם מי יבלו את השבוע הקרוב. חלק מכירים ממרוצים קודמים, בדיחות פנימיות, חיבוקים. אחר כך בדיקת ציוד מדוקדקת, מרגיש קצת כמו בקו"ם, עולים לשישה אוטובוסים צהובים קטנים ויוצאים לכיוון מאהל היציאה למרוץ ליד מבצר Khar bukh balgas. כמו טירונים עברנו בשער המחנה האדום עם השלט "GOBI MARCH 2019" ופגשנו את השותפים לאוהל. אוהל מס' 14: בת' מקניה, ניקולא מהונגריה, נוריה ואלברט מקטלוניה, ליבי האמריקאית מסאול ואני. לילה ראשון, שינה לא סדורה, יריעת כוכבים מטורפת מלמעלה, הבוקר מגיע. שקט דרוך של התארגנות, תדריך אחרון, ויוצאים לדרך!

מזנקים לדרך

הקטע הראשון התחיל מצוין ובדיוק בקצב שתיארתי לעצמי. הדרך חצי חולית חצי לבנה, שיחים נמוכים וריח חזק של לבנדר באוויר. מסביב מרחבים אינסופיים ושמיים בעומק ורוחב בלתי נתפש. אני חולף על פני "גר" (אוהל נוודים מונגולי) ומשפחה מקומית מנופפת לי לשלום, חוצה נחל ומתקדם. אחרי 15 ק"מ מתחיל כאב בכתף ימין – "זה בטח לא יושב טוב, אסדר אחר כך", אני מרמה את עצמי. מקדים חזק את ה-Cut-off ומתקדם מעבר לנקודת הביקורת השנייה אל מעבר לקילומטר ה-20 לתחילת העלייה הגדולה. ואז פתאום נגמר האוויר, נפילת הסוכר, אחרי שאני לועס סוכריות, אני מזכיר לעצמי להקשיב לגוף וכמו בכל אולטרה להתאים את עצמי למסלול ולדרישותיו… ההגעה לקו הסיום של היום מאושרת, ואני יושב לאכול עם רנצו, זקן המשתתפים בן 71. אני אוכל מנה מיובשת בהקפאה. רנצו המנוסה, כמו איטלקי טוב, מכין לעצמו טורטליני עם רוטב ריחני ופרמג'אנו רג'אנו… רק יין היה חסר שם.

מחנה אוהלי "גרים" גדול | צילום: באדיבות אייל שמעוני

אל היום השני אנחנו מתעוררים אחרי סופת גשמים ורוחות מטורפות כל הלילה. קר, רטוב, אבל כולם מחייכים. יום קשוח של כרי עשב וטיפוסים אינספור עובר עלינו. גשם כמעט ללא הפסקה לאורך מרבית 45 הק"מ עם רוחות עזות. עם היפותרמיה קלה אני מגיע לקו הסיום בפתחו של מחנה אוהלי "גרים" גדול. כמה טוב לעשות לילה בתוך גר חם ומבודד. מכאן בכל בוקר עשיתי טייפינג לאצבעות החשודות בפיתוח שלפוחיות.

ה"חימום" שבתחילת היום השלישי בא בצורת טיפוס של כ-2 ק"מ במעלה בולדרים תלול. מהפסגה יורד סינגל מקסים בנוף פורח שנראה לקוח מגלויה יפנית עד למנזר Erdene Khamba. בנקודת הביקורת השנייה אני מתבקש לקחת אקסטרה מים כי נכנסים לדיונות. כמה שהן יפות ופורחות ככה הן טובעניות. כמו שנכנסתי אליהן שאנן, ככה אני מאבד את קור הרוח בדיונות. אחרי כמעט 7 ק"מ ורגע לפני שאני "מאבד את זה" זרקתי את התרמיל על שיח ועצרתי לנזוף בעצמי ולהתאפס. משם היציאה מהדיונות היתה יותר קלה. השלמתי את הקטע בתחושת הקלה גדולה. בלילה באוהל תכננתי את אסטרטגיית השלב הבא, ה-Long March.

שלב ה-Long March

ל-77 הקילומטרים של ה- Long March, יצאתי בהחלטה להתקדם לאט מאד. בגלל העייפות וגם בגלל תחזית של מעל 35 מעלות, בחרתי לחלק את הכוחות. אחרי 20 ק"מ חברתי לארון ההודי שצלע קשות ליד אשתו. אחרי בירור קצר הוא הסכים שאטפל בו. הרמתי את פיקת הברך שלו על ידי טייפינג והוא התחיל ללכת טוב יותר. נקודת הבקרה באמצע המרחק נחגגת על ידי חלוקת פחיות קולה למתחרים, תענוג! הנוף המונוטוני האינסופי והשטוח והאופי החולי של הדרך מכבידים על תחושת הזמן. שמחתי מאד להגיע לנקודת הבקרה הרביעית שם היו גם מים חמים. שלפתי אריזה אישית של קפה טורקי עלית וטעמי, מנוחה קלה לפני ההמשך בלילה.

מחנה אוהלי "גרים" גדול | צילום: באדיבות אייל שמעוני

כיוון שבלילה מותר להתקדם רק בזוגות, יצאנו יחד אני, מייק ואלפונסו. אחרי 200 מטר מייק קרס והחזרתי אותו לנקודה שיישן קצת, מכאן והלאה זה רק אלפונסו ואני. מהר מאד מתברר שהבחור קרדיולוג מסיציליה – "טוב שיהיה אתי אחד כזה", אני מחייך. אלפונסו מבקש שאמשוך אותו, ואני מסכים בחיוך עם תנאי אחד: שנעצור בחצות הלילה, נכבה פנסים ונקשיב ל"A whiter shade of pale" תחת הכוכבים בגובי. וכך היה. לא מודע לכך שבישראל לילך מטפסת על הקירות כי אתר המרוץ קרס, הייתי מאושר לסיים אחרי 18 שעות וללכת לישון. מחר יום מנוחה…

היום הארוך האחרון (שלב 5) כלל חציות מרובות של נהר האורחון ויובליו. עמק אוקרון מלא בעדרי סוסים דוהרים, ושדות אינסופיים של לבנדר פורח. אחרי כשליש מהדרך התחלנו לטפס במעלה נחל שטוף פריחה ועצי ארז שהלכו והתרבו עד כדי יער בסופו. חלקים ארוכים מהטיפוס הרגישו כמו הזיה עם מרבדי פריחה סגולים וורודים. אחרי שיא הגובה גלשנו חדות במורד לכיוון חצייה אחרונה של נהר האורחון השוצף, חולפים על פני יאקים שעירים במרעה. רוח המרוץ המיוחדת הביאה את כל מי שכבר הגיע וחלק גדול מהמתנדבים והצוות הרפואי המסור שליווה אותנו אל גדת הנהר להריע למגיעים. לא יכולתי שלא להתרגש מהדמעות של אנחלס, רצה ספרדית מחוננת במקום השלישי, כשראתה את אחרוני הרצים מגיעים ועומדים ב-Cut-off.

היום האחרון של המרוץ מתחיל מוקדם. חצינו נחל, ואחרי כמה קילומטרים של טיפוס מתון נגלתה לעינינו העיירה חרחורין. חצינו את רחובותיה עם התושבים המתעוררים. בדרך לסיום במקדש Erdene Zuu עומדת המתנדבת ג'וזפין ובוכה מהתרגשות, ורגע לפני שער הכניסה למנזר גם לי עומדות דמעות בעיניים… המעבר דרך שער הסיום מרגיש כמו בסרט, כאילו לא אני שם, כאילו לא היו 250 ק"מ ביני לבין נקודת הזינוק. עם אחוזי סוללה אחרונים התקשרתי להעיר את לילך ולשמוח יחד. בלעדיה זה לא היה קורה.

גם לילד בן 54 מותר לחלום | צילום: באדיבות אייל שמעוני

מרוץ כזה לא רצים באמת לבד. רצים בלב עם המשפחה, עם החברים, והרבה עם עצמך. עם השירים שלילך ארזה לי בארבעה קלפים מנוילנים, וקראתי בעיקר לעצמי אבל גם תרגמתי לחברים באוהל ולצוות (אברהם חלפי היה הכוכב). עזרה לי גם הידיעה שאני מנצל את המרוץ לקדם שתי עמותות שחשובות לי מאד: "ידיד לחינוך" וה-Perthes kids foundation. תחושת מסוגלות היא משהו שנשאר אתך כל החיים ובתור ילד שלא יכול היה לדרוך על רגל שמאל במשך שלוש שנים, היתה לי הפעם הזכות לתרום קצת גם לילדים אחרים. מה יש, גם לילד בן 54 מותר לחלום.




אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג