כמו הרבה אנשים, גם אני שרויה בתקופה קשה, תקופה מאתגרת שמותחת את גבולות ההכלה לקצוות שלא הכרתי, כמה הלב שלי, שלנו יכול להכיל? כרגע יש רגעים בהם מרגיש שהמציאות עולה על יכולת הכלת הלב, והוא? פשוט כואב.
לטורים נוספים של נועה זילברמן:
אל תלקו את עצמכם! איך להשתמש בפעילות ככלי לוויסות רגשי ולא כמקור לאשמה
בין כל טבלאות האימונים והחוקים, לפעמים פשוט צריך להקשיב לגוף
עמדת המאמנת: האם אנחנו באמת פועלים תמיד לטובת המתאמנים שלנו?
מאז השבת השחורה, כמו כולם, גם אני נאלצתי להתמודד עם המציאות האיומה ובתוכה גם האתגרים האישיים שלי… אבל משפחתי, שברון לב רומנטי שרק הוסיף קושי למצב, תקופה כלכלית לא קלה במשק ואי לכך גם בעסק שלי, חרדה, חוסר ביטחון קיומי, עצב על כל ההולכים וההולכות, והרשימה עוד ארוכה…
היה רגע בחודשיים האחרונים שבו הרגשתי שאם לא אהיה בהחלטה נחושה לבחור בטוב, הרע יצבע הכל ויכלה אותי ואת ליבי. כשהרגע הזה קרה, ידעתי שאני יוצאת למסע, מסע לריפוי ותמיכה בלב שלי, בגוף ובנפש שלי שהדהדו והחזיקו את הכאב הזה, מסע לתמיכה בי, בנועה החמודה שרק מנסה לחיות את החיים האלו עם קצת שמחה ורווחה.
נועה זילברמן | צילום: יעל גולדשמיד
כשהחלטתי לצאת למסע זה היה כמו טורנדו פנימי של חתירה אל עבר הטוב. חזרתי לטיפול נפשי, התחלתי לעשות מדיטציה כל יום, הלכתי לריטריט שתיקה ובו תרגול לריפוי הלב, התחלתי לכתוב ביומן כל דבר שמבקש פורקן, נרשמתי לקורס העמקה ללמידה ותרגול בודהיזם, ובין היתר נרשמתי גם למובמנט דאנס – שיעורי ריקוד שהם בעצם מרחב לביטוי רדיקלי וחופשי ולחקר וביטוי של הגוף והנפש.
במשך שנה לפחות הסתקרנתי לגבי מובמנט דאנס ורציתי ללכת לשיעור ניסיון, אבל משהו בשגרת החיים ובשעה המאוחרת בה השיעור היה מתקיים, מנעו ממני להניע את עצמי ולהגיע, אבל כמו נר דולק בחדר חשוך, משהו בחושך התקופה חייב אותי להתמקד בנר הדולק, להפנות את תשומת הלב לאפשרויות הטובות שהחיים מציעים, ולהיאחז בכל שביב אור ודבר שיכול לתמוך בי כרגע, וכך מצאתי את עצמי נרשמת לשיעור ראשון, מגרדת את עצמי מהספה בשעת ערב שבה לרוב אני פורשת לסדרה וארוחת ערב, להתגבר על החשש שבהתנסויות לבד, להתניע את הרכב, לנסוע ולרקוד.
כשהגעתי לא היה לי ברור מה הולך להיות, האם זה ספורט? האם זה נחשב אימון גופני? אימון נפשי? האם תהיה תקשורת עם אחרות ואחרים? מי הם האנשים שמגיעים למרחב הזה? השאלות היו רבות ומה שגיליתי הוא רחב וגדול מכדי להבין במשפט, מה שגיליתי הייתה אחת החוויות המכוננות והמרפאות שחוויתי בחיי.
בלב השדות של הוד השרון, מצאתי מקום להיות בו עם עצמי אבל לא לבד, עם הגוף שלי אבל גם עם הנפש שלי, עם היום שהיה וגם עם התקופה הארוכה, עם קצב המוזיקה אבל גם עם קצב הלב שלי שמבקש את שלו, מצאתי מקום להיות בו על כלל הווייתי, על מה שקיים בי כרגע, על מה שמבקש לצאת ועל מה שמבקש עוד רגע לשהות,
מצאתי מקום שבו אני מוצאת ריפוי לנפש שלי דרך הגוף שלי.
נועה זילברמן | צילום: יעל גולדשמיד
מובמנט דאנס הוא מרחב פתוח לריקוד בחושך וביטוי חופשי, מקום למסע אישי המתקיים בתוך קבוצה, ללא ביקורת ועם הזמנה לקבלה עצמית וסביבתית רדיקלית, השיעור הוא יותר כמו סדנה, כשהמבנה המיוחד שלו מאפשר חיבור גוף ונפש יוצא דופן. שיעור המובמנט הומצא על ידי יניב צדיק, כשהוא מושפע עמוקות מזרם האקסטטיק דאנס, ומאוד דומה לו בהלך הרוח, אבל יש בו שינויים קלים, כשביניהם ההבדל העיקרי הוא שהריקוד קורה בחושך כדי לאפשר חופש מקסימלי מחשיבה ביקורתית.
המפגש נפתח במעגל שיח קצר ובו הסבר על הלך הרוח של המרחב (להשאיר שיפוטיות בצד, לא לפנות במהלך השיעור למשתתפים אחרים, הזמנה לקשב פנימי ולפעולה מתוכו, והסבר קצר על שלבי השיעור), לאחר מכן מתחילים במדיטציה קצרה ומונחית, כשלאחריה האורות כבים והמסע מתחיל.
יש דיג'יי שמתקלט בלייב ובוחר מוסיקה מדויקת לפי תחושת החדר, ועם התכוונות להעביר את המשתתפות והמשתתפים מסע עולה ויורד, כשבסופו שבים למדיטציה איתה התחלנו.
כאמור, השיעור מתקיים בחושך, פרמטר חשוב שמאפשר שחרור ממודעות, אותה מודעות שביום יום כולאת אותנו בכלא הבושה: "מה יגידו עלי? איך אני נראית? יאו, איזה מביך היא רוקדת, אולי גם עלי חושבים את זה? כולן פה כל כך חטובות ובכושר ורק אני מתנשפת אחרי 5 דק'…"
החושך מאפשר התרכזות בעצמי, בתחושות שלי ובקצב שמתאים לי, בשונה משיעורי סטודיו קונבנציונליים, ההזמנה במרחב הזה היא לקשב רדיקלי פנימה, לעצמנו.
נועה זילברמן | צילום: יעל גולדשמיד
בתרבות המערבית בה אנו חיים, אנחנו רגילות ורגילים שבמרחבי כושר ותנועה ההנחיות יהיו יבשות וכוללניות, כאלו שמנחות את כולם לעשות אותו הדבר גם אם אנחנו שונים, הנחיות שבמקום לקדם קשב פנימה מורות לנו להתנתק מהגוף שלנו, מהגבולות הגופניים והרגשיים שלנו, וגורמות לתחושות של בושה, אשמה והימנעות, מתוך מחשבה שכדי להגיע למאמץ גופני מספיק ולהיות בריאה, אני צריכה "להתגבר" על עצמי ועל גופי ולהקשיב להנחיות חיצוניות.
חינכו אותנו לחשוב שאנחנו לא יודעות ויודעים מה נכון לנו, שיש איש או אשת מקצוע שהם יודעים והם יגידו לי מה לעשות, אבל האמת היא שהנרטיב הזה של תרבות המערב בכלל, ותרבות הדיאטה והכושר בפרט, הם הם הצרה שמנתקת אותנו מבריאות הוליסטית, מתחושת מסוגלות ואהבה לעצמנו, מערך עצמי מיטיב, ומהתמדה באורח חיים בריא, כי "אם אני לא מצליחה לעשות את מה שמצופה ממני אז אולי פשוט לא אעשה?"
גם אני, ולמרות שקשב פנימה הינו ערך מהותי בחיי כפרט וכאשת מקצוע, חששתי שאגיע ולא אמצא את הכוחות לזוז, שאם אין גבולות כלל, אז אולי סתם אתנועע מצד לצד, או שפשוט אשב בצד ולא אעשה דבר? אבל האמת היא שזזתי כמו שלא זזתי כבר הרבה זמן, אולי כמו שלא זזתי מעולם.
מצאתי את עצמי רוקדת את חיי, פשוטו כמשמעו: רקדתי את העצב העמוק, את הפחד שמשתק אותי, את הכעס שנצבר בי בכמויות, רקדתי את השמחה על כל היש בחיי, את ההודיה על האפשרות לדאוג לעצמי, רקדתי ורקדתי תוך רקיעת רגליים, שיקשוק יריכיים, ניעור ידיים, ולא, לא היה לי אכפת ולו לרגע איך אני נראית.
כשרקדתי גיליתי שצד ימין שלי תפוס משמעותית יותר מצד שמאל, וכך במשך כמעט שעתיים עשיתי תוך כדי הריקוד מתיחות וכפיפות שמאלה. גיליתי, שצד שמאל שלי חלש יותר משמעותית מבחינת מוטוריקה וקואורדינציה, וכך תירגלתי שוב ושוב תנועות מורכבות בצורה הפוכה מהנטייה הטבעית שלי, גיליתי שהגוש שיש לי בגרון כבר חודשיים הוא בכלל גם זעם וכעס, ושבא לו להתפרק ברקיעות רגליים וידיים, גיליתי שיש בי גלים של אנרגיה מתפרצת ולאחריה צורך בהתכנסות, גיליתי שוב את הקשר הישיר והבלתי מתפשר שבין הגוף לנפש שלי.
נועה זילברמן | צילום: יעל גולדשמיד
בלילה חזרתי הביתה וחוויתי רוגע שלא חוויתי מזה חודשים, כי ניעור הגוף שלנו מתוך קשב פנימה, מוכח כמסייע משמעותי לוויסות מערכת העצבים, וכי משהו בתמהיל הדבר המיוחד הזה שנקרא מובמנט דאנס, נותן מענה הוליסטי ושלם.
משיעור לשיעור התבהר לי השיעור האמיתי – לסמוך על מה שאני מרגישה היום, כרגע, ומתוכו להסכים לעשות את מה שמתאים לי עכשיו, עם המון חמלה, אהבה, ופרגון עצמי לכך שאני כאן ואני עושה, גם אם היום זה פחות, ויותר מכך – לשמוח בפחות הזה שאני עושה, ולהעריך אותו לא פחות מאשר את היותר.
כי כשאני עושה מה שמתאפשר, זה גורם לי לעשות, זה בדיוק הקול המיטיב שמקדם התמדה לעומת הקול הרעיל שמקדם נוקשות והימנעות.
נכון, אין בשיעור הזה יעד פיזי מדיד, אני לא יכולה להתייחס אליו בצורה מתמדת ומדידה כחלק מ-150 הדקות השבועיות שארגון הבריאות העולמי ממליץ לפעילות גופנית, כי אולי יהיו פעמים שרק אתנועע קלות ולא אזוז הרבה, אבל יחד עם זאת יקרו שלושה דברים משמעותיים לאין שיעור:
1. בהחלט יש הרבה שיעורים בהם אזוז בצורה אינטנסיבית, ואגיע לעצימות גופנית שלא נופלת מריצה טובה או משיעור סטודיו מאסיבי.
2. האפשרות לעשות לפי מה שאני מסוגלת באותו הרגע, מקדמת התמדה, וחשוב שנזכור שבריאות אמיתית נמדדת לפי אורח חיים ולא לפי תקופות קצרות של עשייה.
3. זהו פורמט מיוחד שמקדם חיבור לעצמנו ובתוכנו, כשחיים שלמים מלמדים אותנו להפך, כמה מרפא זה שיש מקום אחד שבו מה שאני יודעת על עצמי, זה מה שחשוב ומשנה.
לסיכום, אני יודעת שלא כל אחד ואחת יתחברו לקונספט או למרחב שכזה, אבל ההזמנה שלי היא למצוא את הפורמט והמקום, בו תנועה והזנה לגוף יהיו רב ממדיים ויכילו את הרגשות, האנרגיה, והמסוגלות הגופנית והנפשית הסובייקטיבית שלנו. כי כושר הוא גם לנפש, והיא לא נפרדת מהגוף.
הטור מוקדש לבת דודתי האהובה הדר מרים כהן ז"ל, ולכל הנופלים והנופלות שבמותם ציוו לנו את החיים,
מי ייתן ונמצא את הנר שבחדר החשוך, ואיתו רפואה ללבבות הכואבים שלנו.
הכותבת: נועה זילברמן | מתמחה בפסיכותרפיה גופנית, מאמנת כושר הוליסטית, בעלת הפודקאסט מאוזנת, ואקטיביסטית לדימוי גוף ונפש מיטיב.
