עמדת המאמנת: האם אנחנו באמת פועלים תמיד לטובת המתאמנים שלנו?

גם מאמנים הם בני אדם, אך האם הם תמיד מצליחים לנתק סטיגמות תרבותיות ופצעים אישיים, ולפעול באמת לטובת המתאמנים שלהם? נועה זילברמן מנסה לענות על השאלה בטור אישי וקוראת לקהל המתאמנים והמתאמנות: "סמכו על האינטואיציות שלכם"
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
נועה זילברמן | צילום: יעל גולדשמיד

לא מזמן חוויתי חוויה מאוד קשה מאשת מקצוע שליוותה אותי מקצועית ורגשית, היו הרבה דברים בתוך החוויה הקשה והפוגענית הזו, אבל מה שבעיקר היה, זה שהמקום ממנו פעלה אותה אשת מקצוע, לא היה מקום שרואה אותי ולטובתי באמת, אלא מקום מופעל ומגננתי, דבר שלבסוף פגע בי אנושות.

בעולם הפסיכותרפיה (פסיכו-נפש, תרפיה-ריפוי), יש התייחסות גדולה ומשמעותית להתבוננות ולמודעות של המטפלת את עצמה ואת המקום שממנו היא פועלת, הכוונה היא – שאחד הדברים הכי חשובים כדי לשמור על טיפול ותהליך טיפולי אתי ומיטיב, הוא שהמטפלת תדע את הדפוסים והפצעים שלה, מתי הם קורים, מה מפעיל אותם ולמעשה – מתי היא פועלת מתוך מקום הגנתי ומתי מתוך מקום מהותי. במהותי הכוונה מחובר ללב ועם אפשרות לראות את המטופלת שמולה בצורה אמיתית עד כמה שניתן ומעבר להגנות של שתיהן.

לטורים נוספים של נועה זילברמן
"שמן זה רע?" סטיגמת המשקל במקצועות הטיפול והבריאות
לא מספיק לאמן רק את הגוף: על תנועה מודעת ורפואת הנפש
פחות זה יותר: האם מותר "לוותר" על אימון בלי להרגיש אשמים
האם מרחב האימונים שלך בטוח מתפיסות שמנופוביות והערות פולשניות?

כי אם המטפלת תפעל מתוך אינטרס אישי אחר (אגו, דפוס או פצע), היא עלולה לפגוע במטופלת ובעצם היא לא מגיבה עם אתיקה טיפולית שמטרתה לשמור על המטופלת ולפעול לטובתה.

נועה זילברמן | צילום: יעל גולדשמיד

בשביל זה, בעולם טיפול הנפש נהוג ואף חובה ללכת להדרכה. מטפלת ותיקה ומנוסה שעוזרת לשמור על מודעות לדפוסים שלנו ולמקומות מהם אנחנו פועלים ופועלות כמטפלות, וגם שם חשוב שהמדריכה תהיה עם אותה אתיקה טיפולית של מודעות וכן הלאה…

הדבר הזה גרם לי לחשוב על מקצועות בריאות הגוף: מאמנות ומאמני כושר, תזונאיות, נטורופתיות, מדריכות סטודיו ועוד. מהי העמדה המקצועית שלהן? האם המקום ממנו אשת המקצוע פועלת הוא מקום שמבקש להיטיב עם הלקוחות שלה? או שהיא פועלת מתוך אגו ורצון להיות "קשוחה, זו שמביאה תוצאות נראותיות, זאת שיש לה שם של רצינית"?

כי להיות אשת מקצוע בתחום הבריאות זה כמעט תמיד מגיע עם הרבה השפעות שלא קשורות לטובת הלקוח. רוב אנשי ונשות המקצוע בעולמות בריאות הגוף, יגיעו עם פצע וסיפור אישי משלהם: הילדה השמנה שפתאום רזתה, הבחור הרזה שרצה לנפח שרירים, הנערה עם הפרעות האכילה שהפכה לתזונאית ועוד ועוד…

וגם אני הגעתי לעולם הזה מתוך הפצע האישי שלי, וזה בסדר גמור ואף מבורך שנהפוך את הפצעים שלנו לשליחות ולריפוי שלנו ושל הסביבה. אבל חשוב מאוד לשים לב האם אני פועלת מתוך אינטרס אישי או מתוך לראות את מי שמולי ומה שייטיב איתו.

נועה זילברמן | צילום: יעל גולדשמיד

כי בעולם הבריאות הגופנית יש מחטף מאוד גדול לסטיגמות נפוצות, כמו הכיתוב השגוי שבין רזון לבריאות, או בין דיאטת הרזיה לאורח חיים בריא, או הנטייה לקדם חוסר קשב פנימי על ידי תפיסות בסגנון "להתגבר על הגוף, הכל בראש", וכו'…

וכשאשת המקצוע רוצה להיתפס כ"מקצועית", "מוצלחת", "טובה", ובעצם גם להביא עוד קליינטורה, זה עלול לגרום לכך שהעמדה שהיא תחזיק בה ולפיה תנחה את הלקוחות שלה – לא תהיה באמת מיטיבה עבורן.

הרבה מאמנות כושר יעודדו לאורח חיים "מרזה", ספורט שמותח גבולות, ניתוק מהגוף שלנו וממה שהוא מורה לנו, ויגרמו ללקוחות שלהן לאימוץ אורח חיים ותפיסה שהיא מנתקת, מקדמת אשמה ובושה, גורמת לאפקט ה"יו-יו", ולא באמת מקדמת בריאות לאורך זמן יחד עם התייחסות לחוויה הרגשית שבתוכה.

כי הן חטופות, חטופות לפחדים שלהן, לפוביה שלהן ממשקל, לכך שהן עלולות להיתפס כמאמנות לא טובות ושלא "מביאות תוצאות", לכך שאולי לא תהיה להן מספיק קליינטורה ועוד… כי לפעול מתוך חיבור ללב ולאמת מקצועית, זה לראות את הסובייקטיביות של הלקוחה שלי ולעזור לה לפעול בקשב אליה:

נועה זילברמן | צילום: יעל גולדשמיד

יש כאלו שלא יקטפו יעדים נראותיים וזה בסדר, יש כאלו שאימונים עצמים ודוחפים יהיו להם טובים ונכונים ויש כאלו שזקוקות וזקוקים לאימונים רכים יותר, יש כאלו שזה תלוי בזמן בחודש ויש כאלו שהם בעלי אנרגיה גבוהה וקבועה יחסית ולכן הצרכים לא משתנים הרבה. יש כאלו שזקוקות לדחיפה מבחוץ ויש כאלו שדווקא לעודד אותן להיות יותר רגישות לעצמן ולגבולות שלהן – יהיה מיטיב.

כל אחת היא אחרת וכל אחד הוא אחר ואם אני רוצה להיות בעמדה מקצועית טובה, אני צריכה לראות את השוני שבין האנשים והצרכים השונים שלהם ולשאוף לחבר כל אחד ואחת אל הדרך המיטיבה והמדויקת לו או לה.

אם אני אהיה שבויה בפצע שלי, בתפיסות תרבותיות שגויות וברצון שלי להצטייר כאשת מקצוע ש: "מביאה תוצאות, לא מוותרת, קשוחה, עושה אימונים קשים…" אני לא אוכל להיות בעמדה מקצועית אתית וטובה באמת.

ולכן גם כאן, בעולמות הבריאות הגופנית, הייתי רוצה להזמין התבוננות פסיכותרפית ולשאול: מהי העמדה של איש או אשת המקצוע שמלווה אותך? למה זו העמדה שלה? האם העמדה הזו קשובה למה שאת.ה צריכה? האם היא רואה אותך ואת הסובייקטיביות שלך בתוך התהליך, האימון, השיעור, הליווי? או שאת.ה בעיקר מרגישה אשמה, בושה, קושי וחריגות?

ובעיקר בא לי לעודד אותנו לסמוך על האינטואיציות שלנו, לדעת שאם מרחב מסוים או אדם מסוים לא נעימים לי ולא מדויקים לי, אני לא מבולבלת ואין שום סיבה שאדחוף את עצמי בכוח לליווי מקצועי שמקדם אינטרסים שגויים ולא נקיים של אשת המקצוע שמולי. כי בסוף אני כאן בשביל עצמי ולא עבור אף אחת או אחד אחר.


נועה זילברמן | מתמחה בפסיכותרפיה גופנית, בעלת הפודקאסט "מאוזנת", אקטיביסטית דימוי גוף ומאמנת כושר הוליסטית.




אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"עוד יבוא יום בו לא אוכל לרוץ יותר. היום הוא לא היום הזה", אנונימי


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג