יש רגעים באימון בוקר מוקדם, כשהשמש בקושי נוגעת בהרי נפתלי, שהרגליים כבר כבדות והנשימה מתחילה להתקצר. בשלב הזה של הריצה, הראש עובר למצב אוטומטי. אתם מכירים את זה, המונולוג הפנימי ששואל "למה?" והתשובה המיידית שדוחפת קדימה: כי יש מטרה.
אבל היום, ה"למה" שלי נראה אחרת לגמרי. הוא כבר לא נמדד בפודיומים, בשיאים אישיים או בשעון שעוצר בדיוק על השנייה שתכננתי. היום, הריצה היא בשביל הנשמה והמטרה האמיתית מחכה לי בבית – המלכה והנבחרת שלי.
במשך שנים רבות, הספורט היה המרכז. רצתי, רכבתי, שחיתי, וכבשתי יעדים. אבל לא עשיתי את זה לבד. בכל קילומטר כזה, יהל הייתה שם. יהל היא המלכה והעוגן של הבית הזה, האישה שאפשרה לכל החלומות הספורטיביים שלי לקרות, תוך שהיא מנהלת ביד רמה את המשפחה שלנו.
לצדה עומדים ליבי, אורי, לביא ובארי. הם אלו שראו את אבא יוצא לאימונים לפני הזריחה וחוזר עייף, אלו שחיכו לי בקווי סיום בארץ ובעולם.
עכשיו, בנקודת הזמן הזו, אני מרגיש שהגיע הזמן שלי להחזיר. לא כי אני חייב, אלא כי אני פשוט רוצה להיות שם איתם, עבורם.
שישה שבועות עברו מהישראמן האחרון ואני לא מפסיק להתאמן. השרירים עדיין זקוקים לתנועה, והריאות לאוויר הפתוח של הגליל. אבל האימונים שלי היום הם "אימוני נשמה". אני רץ כדי לנקות את הראש, כדי לשמור על החוסן הפנימי בתקופה המורכבת הזו של חוסר ודאות ביטחונית, וכדי להיות הגרסה הכי טובה של עצמי עבור המשפחה שלי.
דן אלתרמן בקו הסיום האחרון | צילום: טים נודלמן, שוונג
התקופה הזו, עם כל האתגרים מול לבנון והמתח מסביב, רק חידדה אצלי את מה שחשוב באמת. כשאני חוזר מהריצה, הדבר הראשון שאני מחפש זה לא את נתוני המהירות בשעון, אלא את החיבוק של הילדים ואת המבט של יהל.
השנים האלו לימדו אותי שספורט סיבולת הוא שיעור לחיים, אבל המשפחה היא החיים עצמם. אני נמצא בשלב שבו אני רוצה להשקיע את כל ה"סיבולת" שלי בהם, בלהיות נוכח, בלתמוך, בלהחזיר להם על כל השעות והימים שהם הקריבו בשביל הקריירה שלי.
התקווה שלי היא לא למדליה חדשה בארון, אלא לרגעים של שקט ושגרה איתם. כי בסופו של יום, הניצחון הכי גדול שלי הוא לא חציית קו הסיום של הישראמן, אלא הידיעה שיש לי את הנבחרת המדהימה הזו מאחורי ועכשיו אני כאן, כול כולו, בשבילם.
נמשיך לנוע, בשביל הגוף אבל בעיקר בשביל הלב.
