האם מרחב האימונים שלך בטוח מתפיסות שמנופוביות והערות פולשניות?

נועה זילברמן מאמינה שבמרחבי ספורט ותנועה צריך לעסוק בספורט ותנועה, להניח לנראות ולהרזיה ולהפסיק עם התפיסות השמנופוביות וההערות הפולשניות. טור רותח במיוחד
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
צילום: יובל כהן

כשאנשים חושבים וחושבות על מרחב אימונים בטוח, הם לבטח יחשבו על מקום שיהיה בטיחותי לאימון מבחינת מרחב, מכשור ועזרה ראשונה, אולי אולי הם יחשבו על מרחב שיהיה בטוח מהטרדות מיניות ולא רק. אבל כשאני רציתי לכתוב על מרחב אימונים בטוח, לא התכוונתי לאלו, כמובן שגם הנושאים הללו חשובים עד מאוד, אבל הנושא הפחות מדובר ושסביבו יש הרבה העדר מידע והבנה (אם בכלל), זה מרחב אימונים בטוח לדימוי גוף בריא ועם זהירות מקצועית מלעשות טריגר ושיימינג גוף לאוכלוסייה המתאמנת.

כשהייתי מאמנת כושר צעירה ובתחילת דרכי, עבדתי ברשת חדרי כושר גדולה ובתחילת העבודה שלי שם עברתי חפיפה מקצועית. אחד הדברים הראשונים שלימדו אותי זה איך להשתמש במשקל האלקטרוני שבודק אחוזי שומן, אחוזי שריר, משקל ו-BMI.

אני זוכרת שההנחיה הייתה לשקול את כל מי שמגיע לבניית תוכנית אימונים, להדפיס למתאמן/ת פתק עם כל הנתונים בדגש על אחוזי שומן, משקל ו-BMI, לבדוק בטבלת הממוצעים שהייתה בשולחן המאמנים אם הוא או היא חורגים מטווחי הנורמה, למרקר עבור המתאמן את הנתונים הללו, ובמידה ויש חריגה, אז לציין בפניהם את המצב ואת הצורך שירדו במשקל.

אני זוכרת איך ראיתי את חנה, המאמנת הוותיקה והמוערכת, אומרת למתאמן חדש שרק רצה להבין מה הוא עושה כשהוא מגיע לחדר הכושר, שהוא צריך לרדת במשקל, לחתוך בפחמימות ולעשות הרבה אירובי.

עכשיו תראו, זה דיון שלם אם העצות שהיא נתנה לו הן בכלל נכונות, בריאות, מיטיבות ומקצועיות, לדעתי לא. וזה דיון נוסף האם יש לה את הזכות לייעץ תזונתית במפגש קצר וללא הכשרה מספקת, גם כאן לדעתי התשובה היא לא. אבל הדיון המהותי יותר מכל שצריך להעלות כאן, הוא הרגישות החסרה כל כך בנושא דימוי גוף במרחבי ספורט ולא רק.

צילום: יובל כהן

בשנת 2022 צריך להיות איסור גורף על מאמנים ומאמנות להעיר ולתת עצות על סמך דעתם למתאמנת המצויה בכל הנוגע למשקל, תזונה ומראה, רק במידה והמתאמן או המתאמנת פנו וביקשו יעוץ ודעה, מותר לתת את השנקל שלכם וגם אז בזהירות רבה, ובאם לא נתבקשתם, אנא שמרו אותו לעצמכם.

כי כשהמאמנת החטובה אמרה ליוסי בן ה-50 שהוא צריך דחוף לרדת במשקל ולחתוך בפחמימות, היא לא יודעת איפה זה פוגש אותו, מה העבר שלו עם אכילה ועם דימוי גוף, והאם הוא יכנס לסחרחרה קיצונית של דיאטה לא מאוזנת והלקאה עצמית, היא גם לא יודעת מה בדיקות הדם שלו ואולי בכלל יוסי בריא ואוכל מאוזן גם אם הוא ברף הגבוהה של הנתונים.

וכשהמאמן הצעיר והשרירי אומר למיכל בת ה-30 שיש לה אחוז שומן של אוביס, הוא לא יודע אם למיכל יש רקע של הפרעות באכילה או דימוי גוף ועצמי נמוך. הוא לא יודע אם היא תבכה אחרי זה בשירותים ובלילה במיטה ואם זה יגרום לה להתקף אכילה קשה בערב כשתחזור הביתה ותרגיש איום ונורא. הוא למעשה לא יודע אם העצה שלו בכלל תתרום לה או שדווקא תזיק, ולכן היה מוטב שייעץ לה לתוכנית אימונים מאוזנת, יראה לה תרגילים שנראים לו מתאימים, ילמד אותה טכניקה וייתן לה תחושת פתיחה טובה ומקבלת בחדר הכושר, כדי לעודד אותה להגיע שוב, ואם אפשר אז גם בשמחה וברווחה ולא בפחד וברתיעה.

האקסיומה לפיה המטרה שבגינה אנשים מגיעות ומגיעים לחדר הכושר או למרחבי פעילות גופנית היא כדי לרדת במשקל הינה אקסיומה שאולי נכונה בחלקה כי בכל זאת בני אדם מטמיעים בתוכם אידיאלים תרבותיים משל זהו קולם האישי ורצונם החופשי, אבל גם אם מישהי עושה ספורט כי היא רוצה לרדת במשקל, אין שום סיבה וצורך שמאמן הכושר שבמשמרת גם יעיר לה על כך.

מי שיש לו קושי עם דימוי הגוף שלו והוא אף בעודף משקל אובייקטיבי, הוא או היא יודעים זאת, ואין להם צורך שיאיר בן ה-23 עם הריבועים בבטן יציין בקול רם שיש עודף משקל, כי בחברתנו השמנופובית קשה שלא להיות במודעות יתר לנראותנו ולמשקלנו, על אחת כמה וכמה כשאת או אתה לא מיושרים לאידיאל היופי המנותק.

האם יש אפליה רפואית על רקע משקל?

לא מזמן אירחתי בפודקאסט שלי "מאוזנת", את ד"ר לנה שגיא דאין. ד"ר דאין היא גניקולוגית וגנטיקאית והיא עשתה מחקר על שמנופוביה רפואית ובו בדקה האם יש אפליה רפואית על רקע משקל ומהן ההשלכות להערות על משקל מצוות רפואי. התוצאות היו מזעזעות, ד"ר דאין שיתפה ש-40% מהמטופלים לא מגיעים לבדיקות רפואיות נחוצות כי הם חוששים מיחס לא מכבד בגלל עודף המשקל שלהם, וכשמדובר על יחס לא מכבד מדובר גם על הערות לירידה במשקל.

למעשה המוני מטופלים ומטופלות לא יגיעו לקבלת טיפול רפואי פשוט כי יחששו מהערה סביב המשקל שלהם, הערה שיכולה גם להיות "את בעודף משקל ואת צריכה לרדת בהקדם". למעשה מתוך הנתונים הללו אפשר להבין שהערות סביב משקל לא רק לא מקדמות הרזיה, הן גם עלולות לפגוע בלקוח/מטופל והן בעיקר יכולות לגרום לו/לה לא לשוב למרחב בו ניתנה לו ההערה, בין אם זה ללכת לרופא ואי לכך אני משערת שגם לבטח אם זה להגיע לחדר הכושר.

למעשה אני עושה התקה מן המחקר של ד"ר דאין ומעלה כאן השערה – אם 40% מהמטופלים נמנעים מקבלת טיפול רפואי בגלל פחד מהערות על המשקל שלהם, כמה מן האנשים לדעתכם נמנעים ונמנעות מלהגיע למרחבי ספורט בגלל אותו הפחד בדיוק? ועכשיו תוסיפו את העובדה שמרחבי ספורט מהווים עבור רוב האנשים את הסמל והמעוז של הרזון והחיטוב ובמילים אחרות, את זירת הקרב המאיימת ועתירת השמנופוביה והביקורתיות.

הסיבות שבגללן ההערות האלו לא מקדמות, לא מיטיבות ולמעשה חוטאות למטרה שלשמה הן נאמרות, הן תמהיל של מספר גורמים, למה להגיד למישהי שהיא צריכה לרדת במשקל, דווקא עלול לגרום לתופעה ההפוכה ובעיקר לפגוע בה רגשית ולא רק – הנה עוד כמה סיבות.

1. פגיעה בדימוי העצמי, סיבה שמסתעפת לכמה רבדים:

דימוי גוף הינו חלק מהותי מן הדימוי העצמי שלנו והערך העצמי שלנו ובניגוד להגדרה הלכאורה מצמצמת לכדי "גוף" בלבד, דימוי גוף משפיע על הדימוי העצמי שלנו הרבה מעבר לתפיסה הניראותית שלנו את עצמנו.

בגלל שאנחנו חיות וחיים בחברה שמנופובית, יש תפיסה תרבותית מבזה ושגויה, המייחסת תכונות אופי שליליות לאנשים בעלי עודף משקל, בין אם במודע או שלא, יש נטייה חברתית לחשוב שאדם בעל עודף משקל יהיה ללא כוח רצון, עצלן, גרגרן, תאוותן ועוד שלל תכונות אופי שליליות.

צילום: יובל כהן

והסיבה לכך היא כי ישנה אמונה שגויה שזה תלוי באדם עצמו, שאם לאדם יש עודף משקל, זה באחריותו ולמעשה באשמתו. כיום יש שלל נתונים המעידים שלא כך הדבר, יש מבני גוף שונים (אקטומורף, אנדורמורף ומזומורף), SET-POINT שהוא המשקל הנוח של הגוף אליו הוא תמיד ישאף לחזור, יש סטטיסטיקות על כשל הדיאטות וגם מספיק במבט חטוף מסביב כדי לראות שכל העולם בדיאטה תמידית, ואני רוצה לשאול: אם כל העולם בדיאטה תמידית אולי דיאטות פשוט לא עובדות?

למעשה התפיסה השגויה שעודף משקל תלוי בכוח הרצון שלנו, היא אחת מן הסיבות המרכזיות שבגללן יש תפיסה שלילית כלפי אנשים המאופיינים בנראות מלאה או שמנה. ולכן, דימוי גוף הינו חלק מהותי מתפיסת הערך העצמי שלנו ומתפיסת הדימוי העצמי שלנו, באופן הרבה יותר עמוק ורחב מאשר "גוף בלבד", וכשאנחנו מעירים לאדם על משקלו, אנחנו מדגישים את התפיסה שלפיה זה באשמתו ואי לכך מעמיקים את החוויה הביקורתית של הסביבה כלפיו והיו בטוחים שגם שלו כלפי עצמו.

2. הגברת העיסוק במשקל ובאכילה מעלה את הסיכון להפרעות באכילה ולאכילה רגשית לא מווסתת

כשאנחנו מודדים עצמנו באישורים חיצוניים של משקל ועמידה בתפריטים כאלו או אחרים, אנחנו למעשה מתרגלים במידה מסוימת ניתוק מן הגוף שלנו ומצרכיו, חשבו על כך, אם אני אוכלת לפי זמנים ו"מותר ואסור", אני לא פועלת בצורה ספונטנית ואורגנית לפי צרכי הגוף-נפש שלי, אני נמצאת בדיסאסוציאציה כפויה שבה אני מחייבת את עצמי להתעלם מן הרגשות והצרכים שלי ולפעול לפי הוראות חיצוניות לי.

הדבר הזה מייצר עיסוק טורדני במשקל ואכילה, פרסים והלקאה ותחושת כישלון או הצלחה, לפי פרמטרים מודדים ומצמצמים. במקום להיות בזרימה טבעית עם החיים, הגוף שלי, הצרכים שלו והערך העצמי שלי, אני מייצרת עיסוק מחשבתי והתנהגותי מאסיבי ואולי אף כפייתי סביב אוכל, משקל ואשמה.

צריך לזכור שבתוך הפרעות אכילה יש קשת רחבה של צורות ורמות, יש הפרעות באכילה, שהרבה מהאוכלוסייה סובלת מהן אך לא יודעת. הפרעה באכילה היא קשת של התנהגויות, שעיקרן התעסקות באכילה ובמשקל כתוצר של התרבות שלנו. ולכן כשמאמן הכושר מעיר למיכל על משקלה, הוא לא יודע איפה זה פוגש אותה, מה הוא מעורר אצלה והאם הוא מחמיר הפרעה באכילה שכבר קיימת או מייצר לה אחת חדשה.

3. בושה ואשמה שיגרמו להימנעות מהגעה למרחב, אי לכך הימנעות מפעילות גופנית

כשיש תפיסה שגויה לפיה אדם המאופיין במראה מלא או שמן הוא האחראי לכך ולכן הוא גם בעל תכונות אישיות פחות טובות, זה גורם לתחושות של אשמה, חריגות ובושה. המוני אנשים מפחדות ומפחדים ממרחבי כושר בדיוק בגלל תפיסות שמנופוביות, הערות פולשניות ופחד מביקורת. אז כשהמאמנת בחדר הכושר זורקת הערה על משקל ודיאטה, היא לא יודעת שיתכן שההערה הזו היא היא דווקא מה שתגרום ליוסי לא לחזור יותר לחדר הכושר ואולי גם לוותר על ספורט קליל.

דימוי גוף הינו נושא רגיש ונפיץ והגיעה העת שתגדל המודעות במרחבי הכושר לנדבך משמעותי לא פחות מן הגוף, והוא הנפש. אז כשאיש או אשת המקצוע מעירים על משקל וגם "על הדרך" מחלקים עצות שרירותיות כמו "להוריד בפחמימות", סבירות גבוהה שהם פוגעים במטרה שלשמה הם מעירים את ההערה הזו ואף יותר מפגיעה במטרה, יש פגיעה באדם שעומד מולם, וזה לא מרחב אימונים בטוח, לא מרחב מקדם בריאות, לא בסדר והגיע הזמן לשנות את השפה.

במרחבי ספורט ותנועה צריך לעסוק בספורט ותנועה ולהניח לנראות והרזיה, אם נשכיל להתייחס בכבוד וברגישות לחוויה רגשית במרחבי הכושר, נוכל לקדם בריאות אמיתית ועגולה אל שגרת החיים של כלל האנשים בשלל הצורות והמידות.


נועה זילברמן | מאמנת כושר בודי פוזיטיבית, מתמחה בפסיכותרפיה גופנית ובעלת הפודקאסט "מאוזנת"




אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"עוד יבוא יום בו לא אוכל לרוץ יותר. היום הוא לא היום הזה", אנונימי


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג