לחלק הראשון של הכתבה – טריאתלון בהריון: אפשר בכלל לעשות זאת נכון? – חלק א'
שליש שני
הבטן מתחילה לצאת. חלק יודעים. חלק שאלו. חלק יגלו בהמשך ויופתעו איך כולם יודעים והם לא. אני? טוב תודה, פותחת את השליש השני במחנה רכיבה בדולומיטים. הגאבה עוד נסגרת עליי עם קצת מאמץ. גם לסגור את הפלוטון הראשון אני מצליחה עם קצת יותר מאמץ. הג'קוזי במלון בעיירה האיטלקית הציורית דוגל במים קרים, לדאבון שאר הרוכבים. אני מבסוטה. בטעימות היין ובקוקטיילים שהוגשו במסעדת המישלן – קצת פחות.
תמיד שאפתי להיות נסיכה שברירית ועדינה, כפי שמודל הנשיות חינך אותי. התוודתי על זה בטור אישי כאן בשוונג לא מזמן. זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני שמחה ומודה על כך שיש לי מבנה גוף של נפילה – גבוהה, גדולה, שרירית. בתוך הדבר הזה, לא רואים את ההריון עד שבוע 22 לערך, שלב מאוחר מכפי שצפיתי. גודל העובר ביחס לגודל גופי קטן. יש לו הרבה מקום לשחות בפיפי של עצמו, וכולי תקווה שיהיה לראשו מלא מקום לעבור באגן שמותאם לגובה 1.77 מטר.
נעה כפרי בהריון | צילום: ניר אלישע
אפרופו אגן, במהלך ההריון יש עלייה בהפרשת הורמון הרלקסין, שאחראי על הגמשת רצועות הגוף כדי לתת לאגן להתרחב ולהכינו לקראת הלידה. הגידים שבין עצמות האגן מתגמשים ומכינים את עצמם ללידה, במהלכה כל עצם האגן הקדמית תזוז קדימה על מנת לאפשר מעבר לראש התינוק, גם אם זה לא נראה לעין.
הריצה היא הענף בו הדבר מורגש ביתר שאת. במהלך הריצה עצמה, עוד מילא. הקצבים הולכים ודועכים, הצעד נהיה כבד יותר ויותר ועל הפסקות הפיפי הבלתי פוסקות כבר דיברנו, אבל למי אכפת. העיקר שיצאתי לאימון. הבעיה היא בתום האימון. יום של אימון ריצה – זה יום בו אני מתקשה ללכת שעות ארוכות. האימון נגמר ב-7:00 בבוקר ואני מתחילה את יום העבודה. אפילו לקום מהשולחן ללכת במסדרון למלא מים נראית כמו משימה מאתגרת כשהאגן חורק, שורף וגומר מכאבים.
לעיתים, כאשר האגן מתרחב, יש גמישות יחסית בין המפרקים הגורמת לעומס ולחיכוך, ונוצר מצב שאני לא מאחלת לאף אחת, בשם סימפיזיוליזיס (בשם חיבה 'סימפי') שלרוב מתאפיין בכאבים במפשעה או באזור עצם החיק (הפוביס). זו כבר ממש בעיה, כי זה מצב שאי אפשר להחלים ממנו, אלא רק לשמור שלא יחמיר. גם אחרי הלידה. התופעה הנוראית הזו פסחה עליי, אבל ליבי עם כל הנשים שלקו בה בכל פעם שאני מסיימת אימון ריצה. ההחלמה מכאבי האגן אורכת כמה שעות לאחר אימון הריצה, והתרופה די פשוטה – להפסיק לרוץ. מה שאני מסרבת לעשות. בינתיים. כבר ציינתי שאין לראות בכתבה המלצה רפואית, נכון?
נעה כפרי ועומר קונפינו | צילום: ענבר זהבי
הזנחה
"בטח זו השבת האחרונה בה אני רוכבת על האופניים", אני חושבת לעצמי כבר 36 שבועות. "אז מה הטעם ל…" להוסיף עוד ספייסר? לנקות את הקסטה? להחליף סוללה למד ואטים? את מי זה מעניין בכלל כמה ואטים אני מפיקה עכשיו, הרי אני עולה במשקל על בסיס יומי.
משטיפה, דיגרוז ומירוק שבועי של גוש הקרבון החביב עליי העונה לשם מרידה סקולטורה, הידרדרתי למעמד של מזניחת ציוד, שלא אופיינית לי. אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שבה טענתי את שעון הגרמין, שרגיל להימצא על אחוז סוללה תלת ספרתי בדרך קבע. אבל למען האמת, האופניים שלי במצב טוב ליד הציפורניים שהעובר, שלקח לעצמו את כל הסידן, לא השאיר מהן הרבה.
שליש שלישי – השיפט המנטלי
האמת שהכי חששתי מהחלק הזה של ההריון, לשקול כמו פילפילון קטן, להתהלך כמו ברווזון גיבן. יש שהחליפו את ה"בוקר טוב" בתחילת כל אימון בוקר במשפט או במבט המעצבן של "נו, עוד לא ילדת"??? לא, אני עוד פה. עובדת, מאמנת, מתאמנת, עושה מילואים, רוכבת לעבודה ולאימונים גם בגשם. עוד נהנית מהחיים. כולל טיול זריחה להר ישי וגב חלון בשבוע 38. אבל אני כבר מרגישה מוכנה. יותר נכון, אני מרגישה שמיציתי את נושא ההריון הזה.
אין קורס שלא לקחתי, אין תרגיל הכנה של תירגלתי, אין טיפול הריוניות שלא ניסיתי. היתרון בהריון ראשון בגיל 34 המופלג הוא שהרבה חברות ובנות משפחה כבר סגרו את הבסטה, ושמחות להוריש לי אינסוף בגדי הריון של מעצבים, ביגוד ניובורן וציוד תינוקות, הנקה, החתלה ומבחר פריטים שמוגדרים 'חובה' שלא ידעתי על קיומם עד לפני דקה.
נעה כפרי רוכבת בחודש שביעי | צילום: פרטי
אחת התחושות מהן נמאס לי ביותר ואותן מיציתי היא התחושה שאני צריכה כל הזמן לזכור להרפות, לשחרר ולנשום. חס וחלילה לא להתאמץ מדי באימונים. לא רוצה לשמוע עוד מדריכת פילאטיס פילות אומרת לי: "אם זה קשה, אל תעשי". את אל תעשי! הייתי שמחה להיזכר איך זה לתת הכל בספרינט, איך זה שכואב הגוף ונתפס איזה שריר אחרי אימון מדי פעם. קצת מקנאה במתאמנים שלי. געגועיי לתחושות התשישות אחרי אימון טוב.
כל ההריון זה מחנה גבהים אחד ארוך
כבר התרגלתי להתאמן ללא חמצן. בשבועות הראשונים במחנה הגובה נשנקתי והרגשתי שאין לי אוויר. נלקח לי החמצן. הרגשת חנק אחרי בריכה אחת בשחיה, אינטרוול מהיר בריצה. היום אחרי 8 חודשים בתחום, לדעתי כל ההריון הזה זה מחנה גבהים אחד ארוך. כבר התרגלתי ואפילו סט בריכות היפוקסי של נשימות כל 5/6/7 או Underwater חזרו להיות תרגיל שלגמרי בלקסיקון. בעיקר, לא מרגשים אותי יותר תרגילים שמסתיימים בכישלון, תאומים הנתפסים אחרי בריכה עם סנפירים הפכו לדבר שבשגרה. אז עוד תרגיל נקטע, מה זה משנה. העיקר שאני פה, במים.
החלק הכי קשה באימון שחיה הוא – לצאת מהמים. אם הצלחתי לזנק החוצה, בוודאות נתפסו לי כל שרירי הרגליים ונידונתי לשבת על שפת הבריכה כמו לווייתן פצוע ולהגיד לכולם "הכל בסדר הכל בסדר" בעוד אני מזדהה עם אריאל והסנפיר.
את הקיר בבריכה דווקא חיבבתי עד כה. זה מקום בו הצלחתי להדביק את הפער שצברתי אחרי שחיינים מהירים ממני בקיפר, או סתם בסיבוב זריז ודחיפה חזקה. לא עוד. כעת אני מגיעה לקיר, מורידה עוגן, מניפה את התורן, מקרבת את הרגליים באמצעות שרירי הבטן שכבר נעלמו מזמן, דוחפת את הקיר – בזמן שאני יוצאת, כל השחיינים כבר הגיעו לצד השני של הבריכה.
נעה כפרי אחרי אימון שחייה בווינגייט | צילום: פרטי
תסמיני לוואי של הריון הם שרירי תאומים או ארבע-ראשי שנתפסים בחוזקה פתאום משום מקום. בעיקר באמצע הלילה, כאילו לא מספיק שהתינוק זז באופן בלתי פוסק. תתעייף כבר. קשה לישון בלילה. קשה לקום לאימון אחרי מעט שעות שינה. אני ישנה כמו בול עץ כל החיים שלי. אני כל כך עייפה. למה אני ממשיכה לבהות בתקרה והוא ממשיך לבעוט לי בצלעות, בפופיק וחושב שהוא יצליח לצאת מהצד. אין שם פתח! לא משם יוצאים! זו רעידת אדמה? אה לא פשוט התהפכתי לצד השני של המיטה.
לטפס במדרגות לדירתי בקומה הרביעית זו פעולה שמתארכת מיום ליום. הארבע הראשי וההאמסטרינג צריכים לדחוף למעלה למעלה יותר ויותר משקל עם כל יום שעובר. רק במהלך החודש התשיעי התינוק מעלה 250 גרם בשבוע בממוצע. כלומר אני עולה בקילו שלם על חודש אחד.
אימוני הכוח מאתגרים במיוחד (אנד איי לייק איט!). לא צריך להעלות משקלים. מספיק שאני נשארת להרים את אותן המשקולות, או מנסה לעשות שכיבות שמיכה עם משקל גוף – כבר קיים אתגר חדש. לשאת את משקל הגוף, עסק רגיל לחלוטין ביומיום, הופך מאתגר הרבה יותר מאחר והוא משתנה ומתווסף בכל יום. אני מתעודדת במחשבה ששרירי הרגליים שלי מתחזקים בשגרה אפילו סתם מעמידה או הליכה ברחוב.
״יש לך הריון יפה״?!
מתובנות החודשים האחרונים להריון הבנתי שלמעשה הטפיל לא מנסה להפריע לי באימון כשהוא פוצח בסשן בעיטות ברגע שאני מתחילה אפילו את המתיחה העדינה הראשונה בשיעור פילאטיס פילות, אלא למעשה, הוא מנסה להיות משתתף פעיל! מאוד נחמד מצידו.
לקראת סיום, אציין תובנה נוספת ואחת החשובות ביותר בהריון כולו: בחודשים הראשונים ההערה "איזה הריון מהמם יש לך"! הייתה זוכה בהנהון והתעלמות מצידי. איך בדיוק יכול להיות לי הריון יפה? הרי הריון זה דבר לא יפה מלכתחילה!!! אלא אם כן את פילה בהריון, היפופוטם בהריון או ממותה.
נעה כפרי על הטריינר בחודש תשיעי | צילום: אלדר דמארי
יום ועוד יום עברו, ולמרות שהלכתי ותפחתי, ולמרות שהרגשתי יותר מזוהה עם חיות הבר הספארי, לאט לאט הסכמתי לקבל את המחמאה. וזה הרגיש כמו שינוי עצום. בעצם הריון יפה זה לא רק מבחוץ, זה גם מבפנים. אני מרגישה אש כבר מעל תשעה חודשים, לא עליתי המון במשקל, אני ממשיכה להתאמן ולאמן באופן יומיומי, ואפילו לא הולכת כמו ברווז (*תקף עד שבוע 38). אז יש לי הריון יפה! איזה כיף לי! תודה! אאלץ להתמודד עם המחמאה ולחבק אותה. זה בכלל לא מובן מאליו.
כללי אצבע לרכיבה בהריון
– קאדנס 70 זה קאדנס 90 החדש
– הדופק לא מסוגל לעלות לדופק שמצליח להחזיק לאורך זמן קאדנס תלת ספרתי.
– דופק סף להריון = דופק סף מינוס 20 פעימות.
ואני ארחיב: עולם הרפואה כבר לא מבקש שום הגבלת דופק במהלך הריון. אני לא שומרת על תחום דופק מסוים, הוא נשמר מעצמו על פי התחושה. תחושת התשישות שהיתה שמורה לדופק סף של 174, מגיעה כיום בדופק 154. הביצועים בהתאם. אני לא צריכה להקפיד לבקר מספר מסוים. התחושה שלי זהה – אני נותנת הכל.
עד כה התינוק עומד על ממוצע דו ספרתי של שעות אימון שבועיות. בשבועות הראשונים לחייו, כלומר להתרבות התאים שלו, חצה את ישראל ברכיבה מראש הנקרה עד אילת, את החודש הראשון בתוך הבטן שלו חגג בשבוע סקי, מה שהיה ספתח ל-4 טיסות נוספות לחו"ל. כך שסך הכל כבר הספיק לטעום מאוסטריה, ארה"ב, איטליה, אסטוניה ולקינוח שבוע טרקים בצפון אנגליה.
הוא השתתף כבר ב-4 טריאתלונים, טיפוס לחרמון, מחנה רכיבה בדולומיטים, מחנה אימונים ברמת הגולן ולקינוח במקום לשחות 4.5 ק"מ במשחה פורט2פורט, הוא נאלץ לבלות את סופי השבוע האחרונים בכ-20 ימי מילואים במלחמת "חרבות ברזל". אני מאוד מקווה שעייפתי אותו מספיק מכל מה שהוא נאלץ לעבור בתשעת החודשים האחרונים, כך שהוא מתכנן להגיח לעולם כדי שיוכל סוף סוף לנוח.
נעה כפרי וענבר זהבי בטאלין | צילום: פרטי
סיכום – איך תצליחו להמשיך להתאמן בהריון
– קבוצה. לא מצליחה לדמיין את עצמי ממשיכה עוד שבוע עם בחילות, עוד חודש עם הידרדרות בכושר, עוד אימון שאני מגיעה אליו בידיעה שאין לי אפילו טעם לנסות לעמוד בו – בלי סביבה חברית תומכת.
– שיפט מנטלי – קל להגיד קשה לבצע. בטח אם אתן ספורטאיות תחרותיות שההישגים חשובים להן. אז למה לטרוח בכלל?
– היעדים השתנו – לצאת לאימון זה היעד החדש. הביצוע פחות חשוב. אין טעם להשוות לאף אחד. יצאת – ניצחת בתחרות. אף אחד אחר סביבך לא יצא לאימון אינטרוולים בריצה בחודש שביעי, לרכיבת שבת בחודש שמיני או אפילו לבריכת פרפר בחודש תשיעי.
– הכי חשוב: אהבה וקבלה עצמית. זכרי, את הכי טובה מכל ההריוניות שהשתתפו באימון, על אחת כמה וכמה מכל אלו שלא יצאו להתאמן.
– ככלל – לספורטאיות יש לידות קלות ומהירות יותר. אל תוותרי לעצמך – את רוצה להגיע ללידה כמה שיותר חזקה ובכושר. מצד שני, למדי להרפות, לנשום, לשחרר. כמה שתצליחי להמשיך בשגרת האימונים והחיים עד שלב מאוחר יותר, החזרה אחרי הלידה תהיה קלה ומהירה יותר.
אני סקרנית לדעת איזה אימון בוקר יצא לי לעשות ביום הלידה. אעדכן.
המשך יבוא: לידה בלי אפידורל מול איש ברזל…מי ינצח?
