אנסטסיה גורבנקו ניפצה אמש (ראשון) עוד תקרת זכוכית בספורט הישראלי, כשזכתה במדליית הכסף באליפות העולם וריגשה רבים כשגרמה לדגל ישראל להתנוסס מעל לפודיום בקטאר. גם בדוחא, כמה שעות לאחר המשחה ההיסטורי, דאגה גורבנקו להזכיר במסיבת עיתונאים מקוונת שערך איגוד השחייה: "אני רוצה להקדיש את המדליה למתן אנגרסט, שחטוף בשבי. הוא היה איתי בכיתה שלוש שנים בקרית ביאליק, וזה הזוי שחבר, שאני תמיד רואה בחדר כושר באפק, נמצא שם ולא יודעים מה קורה איתו".
לכתבות נוספות בנושא:
הישג היסטורי: מדליית כסף לאנסטסיה גורבנקו באליפות העולם בשחייה
צפו בתגובה הראשונה של גורבנקו להישג: "גאה בעצמי, זו הרגשה מדהימה"
שרה יודעת לשחק אותה: שוסטרום זכתה בזהב עולמי שישי רצוף
כלל לא מובן מאליו עצם הימצאותה של נבחרת ישראלית בימים אלו בבירת קטאר. כזכור, יציאת המשלחת הייתה בספק גדול לכל אורך החודשים האחרונים, והתאפשרה הודות ללא מעט מאמצים מאחורי הקלעים של שלל גורמים בישראל. למרות הכל, ישראל השתתפה בתחרות, ואפילו לא זכתה למחאות או תגובות מיוחדות עד לזכייה של גורבנקו במדליה. רק בראיון שאחרי, כשהמראיין של איגוד השחייה העולמי פנה אליה, נשמעו קריאות בוז מהקהל, אליהן לא ממש התייחסה גורבנקו בזמן אמת והשיבה לשאלה בביטחון.
לאחר מכן סיפרה מה עבר בראשה באותם רגעים: "אני יכולה להגיד שהיו הרבה קריאות במהלך השבוע, אבל אני שוחה עם אטמים ואזניות ולא הקשבתי. אחרי המשחה הזה הייתי בשוק, מהתוצאה, מהמיקום, מהכאב, אז לא ממש שמעתי… פשוט שומעים מלא רעש, לא הבנתי מה קורה. המראיין מאוד מאוד אוהב אותי ואותנו בכלל, הוא אמר לי פשוט תסתכלי לי בעיניים אל תתייחסי אליהם, את פה כי מגיע לך – תגידי מה שאת צריכה להגיד. נכון שהיו לי דמעות בעיניים, אבל זה היה בגלל ההתרגשות, סוף סוף לשחרר את זה. האמת היא שרק אחר כך שמעתי על הקריאות, אבל באמת שברגע הזה המתחרות שלי שהיו איתי על הפודיום חיבקו אותי והרימו לי כולן, בכלל כל השחיינים וכל המאמנים אחר כך בירכו, אז אני שמעתי רק צעקות לטובה".
על היחס לו זכתה בכלל בקטאר בשבוע האחרון: "האמת שהאנשים מאוד נחמדים, הרבה מאוד לא מקומיים. מחוץ לבריכה לא הייתי עם דגלים של ישראל עליי אז לא ידעו מאיפה אני. אני חושבת שאנשים נחמדים בסך הכל, פשוט הולכים קצת אחרי העדר. מבחינת אבטחה המאבטחים המקומיים נהיו כמו מעריצים שלי, זה היה די מצחיק, באו אליי לחדר הצבות להגיד לי בהצלחה, התלהבו, ומן הסתם הישראלים הם אחלה חבר'ה. הרגשתי מאוד בטוחה, לא הרגשתי שמתייחסים אליי באופן שונה, יש מבטים פה ושם אבל מתעלמים".
האם התבאסה מפספוס הזהב 'על הראש של הקטארים': "בכללי, על הראש שלהם זה להיות פה עם הדגל שלנו. מן הסתם כן רציתי זהב, אבל אני לא מבואסת, הצלחתי לשפר את השיא שלי בגמר, סוף סוף שיא אישי בתחרות, אחרי שבוע ארוך וקשה, אני גאה בעצמי כי לא ויתרתי עד הסוף וזה היה קרב ראש בראש. רציתי לנצח אבל לא תמיד מקבלים הכל ובשבוע כזה זה יותר ממה שיכולתי לבקש".
גורבנקו אחרי הגמר | צילום: סימונה קסטרווילארי, איגוד השחייה
איך זה להיות הישראלית הראשונה בהיסטוריה שעושה את זה: "זה מרגש מאוד וזה כבוד לעשות את זה בשביל המדינה ועוד על אדמת קטאר, אני מקווה שפתחתי הרבה דלתות לבאים אחריי, ומקווה שאני לא האחרונה שאעשה את זה, זו תקרת זכוכית לשבור, וזה חשוב לשחייה הישראלית. זה מראה לאנשים שגם במדינה קטנה כמו ישראל, אנחנו יכולים לעשות הכל".
על העובדה שזו דווקא היא שזוכה: "אני לא חושבת על זה ככה, יש לנו נבחרת כל כך איכותית, אם יותר שחיינים היו פה, כמו גל כהן גרומי ותומר פרנקל למשל, אני לא הייתי היחידה שעושה את זה. אבל באמת להיות פה ודווקא בקטאר זה מאוד מרגש. אני מתאמנת עם מישהי שניצחה פה (שיבון הוהי – ג.ד), שיאנית עולם, סגנית אלופה אולימפית, אז מן הסתם אני מצפה מעצמי להיות ברמות האלה בעולם ולהוכיח את עצמי גם בבריכות ארוכות".
האם זו אינדיקציה לקראת ה-400 מעורב אישי במשחקים האולימפיים: "אני מתאמנת לאחרונה גם ל-400, רוצה שיהיו לי יותר אופציות במשחקים האולימפיים ואני מתכננת לשחות את זה גם שם, לא סתם שחיתי את זה כאן ביום השמיני. זה כדי לקבל עוד ניסיון ולצבור עוד ידע במשחה הזה, רק התחלתי לשחות אותו ברצינות ואני חושבת שיש לי עוד דרך ארוכה בו".
גורבנקו על הפודיום | צילום: סימונה קסטרווילארי, איגוד השחייה
על רמת המתחרות בתחרות, שנחשבה לחסרה יחסית: "בסופו של דבר, בשום מקום לא רשום כוכבית, זה להיות במקום המתאים בזמן המתאים ורק שלוש מקבלות מדליות. אני לא מסתכלת על זה כאליפות שונה, כן זה מוזר שזה בפברואר, שזה אמצע עונת האימונים, אבל זה סימן טוב וזה עוד התנסות, ודווקא בזמן הזה היה לי מאוד חשוב לבוא ולהוכיח לעצמי שאני מסוגלת למה שאני מסוגלת".
על התחושות אחרי המקום הרביעי ב-200 מעורב אישי ולקראת ה-400: "הייתי קצת מבואסת מה-200 כי ציפיתי מעצמי ליותר לפי האימונים. בעצם היו לי יומיים וחצי של תחרות, יומיים וחצי של חופש ואז עוד שלושה ימים של תחרות. לדעת להרים את עצמי ל-200 גב נתן לי את הביטחון, שאני כן במקום שאני צריכה להיות בו ושהכל בראש. רציתי לסיים את התחרות ולדעת שעשיתי כל מה שאני יכולה ולא ויתרתי. שמחה שהצלחתי להביא את זה לידי ביטוי. אני יכולה להגיד שזו פעם ראשונה שהצלחתי להרים את עצמי במהלך תחרות ככה, זה צעד גדול מבחינתי".
המסר שלה לילדות צעירות ששוחות: "הייתי רוצה להגיד להן שפשוט ייהנו מהדרך, מהחברים לקבוצה, ובאמת ברגע שנהנים אז דברים טובים קורים. שיאמינו בעצמן, שיעזו לחלום. אני בגיל 12 חלמתי על המשחקים האולימפיים, ותמיד יש לי את החלומות שאני שומרת לעצמי. אני חושבת שצריך להעז לחלום, ולא משנה מאיפה אתה הכול אפשרי, צריך להאמין בעצמך ובתכנית".
