שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

ליאור זך-מאור, מאמן חזק בראש קל ברגליים

ליאור זך-מאור: "איך הופכים את המעולה למושלם בפלייטיקה אפיק ישראל"

ליאור זך-מאור השתתף בפעם השלישית ברציפות במרוץ אופני ההרים הגדול ביותר בישראל, נפל פעמיים, עמד פעם אחת בראש הפודיום, אבל בעיקר נהנה עם חברים והתרשם מאירוע ברמה בינלאומית. כל ההתרגשות מהזינוק עד לניצחון כאן בפנים

עשרה מטרים לפני קו הסיום של היום השלישי והאחרון של פלייטיקה אפיק ישראל 2016 אנחנו מיישרים קו ומרימים ידיים בשמחה. תמונה שכיחה למדי בתחרות הזאת. רק בהבדל אחד משמעותי. במקום זוג אנחנו רביעייה. שני זוגות אם לדייק. ליאור זהבי ורז יעקובסון כזוג אחד וגלי רונן ואני כזוג נוסף. למעשה יש לנו תמונה זהה כזאת משלושה ימים שונים באפיק השנה.

ליאור זך מאור בתחרות פלייטיקה אפיק ישראל

העצימות הגבוהה קשה לו. ליאור זך מאור (שני מימין) | צילום: תומר פדר ורונן טופלברג

התחלנו להתאמן כרביעייה לקראת מהדורת 2014 ומאז לא נפרדנו. בחורף אנחנו ״חצי גז״ אבל בכל שנה באביב הקפיץ נדרך ורוטינת האימונים המשותפים נכנסת לתוקפה. שני וחמישי פקל 5:30 רגליים בקליטים בכניסה לחנות של טרק בקיבוץ משמר העמק. שלוש שעות של מעט דיבורים אבל הרבה וואטים. אימון, מקלחת, ברד ענבים מהמכונה, קפה על הגזיה, החלפת שמועות על המסלולים המתוכננים ועל הזוגות המתהווים והרבה צחוקים. בעיקר אחד על השני. בחלק מהאימונים אנחנו מצליחים גם להרוס משהו באופניים והם פשוט נשארים בחנות לטיפול עד האימון המשותף הבא. יש שבועות שהאופניים שלי בכלל לא מגיעים הביתה. בתקופה הזאת החנות במשמר העמק היא הבית השני שלי. שלנו. מן דינמיקה שכנראה יכולה להתקיים בעיקר בפרובינציה. הגזיה היא מדורת השבט.

עוד כתבות בנושא 
סיכום היום השלישי בפלייטיקה אפיק ישראל 2016 
סיכום היום הראשון בפלייטיקה אפיק ישראל 2016 
האנס בקינג וג'ירי נובאק הם אלופי אפיק ישראל 2016

בשתי המהדורות הקודמות רכבנו ביחד אבל לא בכל מחיר. רזי היה מתחת גיל 40 ולכן הם לא היו בקטגוריה שלנו. הם התחרו בקטגוריה של הצעירים הכוללת את רוכבי העלית הסופר חזקים. גלי ואני במאסטרס. המשמעות היתה בעיקר שהם משחררים אותנו במידת הצורך. האמת שלא ממש דברנו על זה מראש ולא תכננו כלום. זה פשוט קרה. בנים. לא מדברים על דברים. עושים. לטוב ולרע.

לקראת מהדורת 2016 זה השתנה. רזי ״הילד״ התבגר ונוצר מצב חדש שבו אנחנו מתחרים באותה קטגוריה. מה עושים? כלום. מתאמנים כרגיל ונעמדים על קו הזינוק של האפיק כרגיל. האמת שלא לגמרי כרגיל. קודם כל בגלל שמיתגנו את הרביעייה בקטע הומוריסטי בשם טים רקסי. בדיחה פנימית שבזכות היצירתיות של יריב מ"צ'מפיון סיסטמס" הפכה לחולצות רכיבה ואחר כך גם לחולצות קזואל. שנית בגלל שינוי הגאוגרפיה של האפיק והמעבר מגזרת הגליל התחתון לגליל העליון. הבסיס של האפיק נדד מקיבוץ דליה למלון גליליון החדש והמפנק. במקום כרמל, חורשן, ויערות מנשה עוברים. לגולן ולרכס רמים. במקום עמק יזרעאל עוברים לעמק החולה.

ליאור זך מאור וחברי קבוצת טים רקי בפלייטיקה אפיק ישראל

השאיר את השחייה והריצה בצד. ליאור זך מאור (שני) | צילום: תומר פדר ורונן טופלברג

לפני שנתיים הגעתי לאפיק בפעם הראשונה. הייתי קצת נאיבי ולא ממש ידעתי למה לצפות, אבל למזלי הייתי בכושר רכיבה טוב. בשנה שעברה הגעתי עם הכנה לקויה אחרי תקופה שבה הרגשתי גרוע ולא רק במהלך האימונים. בסוף יוני האחרון עשיתי את איירונמן אוסטריה ומיד אחר כך התגייסתי למשימת האפיק השנתית. כתוצאה מטראומת השנה שעברה הפעם החלטתי שאני כמעט אך ורק רוכב על חשבון שחייה וריצה. בשנה שעברה עוד שימרתי קצת יכולות בשני הענפים האלה אבל הפעם פשוט וויתרתי על זה מראש. נתמודד אחר כך. אופניים אופניים אופניים. הרגשתי שאני חייב להגיע חזק השנה כדי לא לעבור שוב את הגיהנום של שנה שעברה. הגיוון היחיד במשך שלושה חודשים היה סוג האופניים, המסלול, ואופי האימון.

בדרך כלל באפיק אין לי בעיה עם משך הרכיבה בכל יום ועם הרצף של שלושה ימים. העומק של שנות רכיבות ברזל עושה את שלו. אבל העצימות הגבוהה קשה לי. במיוחד בחצי שעה הראשונה כל יום.  לכן השנה הדגש העיקרי מבחינתי היה ללחוץ טיפה יותר מבעבר, לפחות בחלק מהאימונים. לאמן יותר את סיבי השריר הרלוונטיים לתחרות הזאת. להתרגל להיות באדום. פיזיולוגית אבל במיוחד מנטלית. האדום שאני לא רגיל אליו ולמעשה גם פחות אוהב.

באימונים המשותפים גלי אחראי על המסלול ועל העצימות. הוא הבוס. גם בתחרות. יש לו יותר ניסיון בתחרויות אופני הרים והרמוניה זוגית יכולה להתקיים לדעתי רק אם כל אחד מבין את מקומו וחי אתו בשלום. אומרים שעם השנים בני זוג הופכים להיות יותר ויותר דומים אחד לשני. כנראה שזה קרה גם לנו. אין כמעט שבוע שבו מישהו לא צועק לי ״גלי״ מרחוק ומופתע לראות שאני לא הוא.

במקרה או שלא הרביעייה שלנו די מאוזנת. לכל אחד יש את היתרונות והחסרונות שלו. רזי הוא המטפס הרזה ששום עליה לא באמת מזיזה לו. גלי הוא הסינגליסט שחיברו אותו לאופניים ואת הגלגלים שלו לאדמה. זהבי הוא הגולש הכי מהיר שבשבילו אין ירידה תלולה ומפחידה מדי. ואני המישוריסט שנפתח ומתחיל להרגיש טוב רק אחרי 3 שעות רכיבה. לכל אחד יש גם ימים טובים וימים פחות טובים. באימונים ובתחרות. כשמישהו לא מרגיש טוב באימון מתאימים את הקצב ומשנים מסלול. אם זה לא בכיוון הוא משחרר את העדר וחותך לבד לחנות. היום זה אני מחר זה מישהו אחר. קורה. ככה זה.

ליאור זך מאור וחברי קבוצת טים רקסי בפלייטיקה אפיק ישראל

לא רצו להיות רגועים מדי בפתיחה. ליאור זך מאור וחבריו מטים רקסי | צילום: תומר פדר ורונן טופלברג

שלושה שבועות לזינוק עשינו בלוק עומס רכיבה משמעותי אחרון. כולל אימון אחד ברמת הגולן באזור ששיערנו שהמסלול יעבור בסביבתו. סיימתי את הבלוק מפורק היטב ואחר כך נסעתי לחופשה משפחתית קצרה. השילוב הזה הוציא אותי קצת מאיזון. הרגשתי לא משהו והרכיבות לא התחברו לי. למרות ההכנה הטובה במאקרו פתאום התחלתי לאבד קצת את הביטחון. הלחץ עלה. החשש מהכישלון. האמת, פחות בהקשר התחרותי נטו אלא יותר בהקשר החברי. באימון ברמת הגולן בקושי הצלחתי לטפס את העליות ברכיבה. דחפתי את האופניים בזמן שהחבר'ה דילגו למעלה ברכיבה. מה יהיה אם זה מה שיקרה לי גם בתחרות? החשש הכי גדול שלי היה לאכזב את החבר'ה ובעיקר את גלי בן זוגי בתחרות.

חזיונות שליליים התחילו להופיע במחשבותיי ובחלומותיי. התחלתי להרגיש פחות טוב ובעיקר לישון פחות טוב. וזה כמובן רק הגביר את הלחץ. כדור שלג. בשבת, פחות משבוע לזינוק, עשינו אימון משמעותי אחרון בפורמט הרביעייה והרגשתי שאני נוסע ברוורס. לא זז. סבלתי וחפרתי. גלי לעומת זאת רכב כאילו הוא בן 30 וזה רק גרם לי לחשוש יותר מהפערים בינינו. הרבה שיחות עם עצמי. לך תהנה. תרכוב הכי טוב שאתה יודע ויכול. תלחם. זה הדבר החשוב. מה שיהיה יהיה. אל תאבד פרופורציה. תעבור את היום הראשון בתחרות וממנו תבנה בטחון להמשך.

יומיים מאוחר יותר כבר הרגשתי קצת יותר טוב ברכיבה. החלטתי לרכוב קל גם ביום שלישי במקום לנוח כמתוכנן. העיקר להיות על האופניים. ברביעי עשיתי את אימון הטריינר הרגיל ביום שלפני האפיק. ארבעה סטים של 7 דקות חזק. בצהריים העמסתי את הרכב ונסעתי למלון התחרות גליליון. רמה גבוהה מאוד. אחלה בסיס לתחרות סבולת רב יומית. המלון עצמו, כפר התחרות, האקספו, הכל. אירופה בישראל.  פגשתי את החבורה ויצאנו לרכוב קצת בעמק החולה ולהזדהות על החצים שמנתבים את תחילת יום התחרות הראשון. קרוב לוודאי שיהיה כאוטי כרגיל ועדיף לדעת לפחות לאן נוסעים. ארגוני ערב אחרונים והולכים לישון. וואללה אפילו הצלחתי להירדם ובאמת לישון קצת.

היום הראשון

בבוקר עשינו חימום ארוך ואיכותי והתייצבנו מוקדם על קו הזינוק כדי להתמקם בחלק הקדמי. זינקנו באטרף הרגיל ואז זה קצת נרגע. גלי הכין אותי מראש ואמר לי שאם יתחילו משחקי טקטיקה ויהיה רגוע מדי הוא מתכנן לעלות להוביל ולהעיר קצת את העסק. וכך היה. אחר כך הגיע תורי. אתה מוצא את עצמך מוביל ערמה של 600 רוכבים שכוללת בתוכה את מיטב הנוער אופני הרים הישראלי וכמה תותחים מחו"ל. גם אם זה לא הדבר הכי חכם מבחינת שימור אנרגיה זה לפחות מרגיש מאוד נעים בטווח הקצר. אחרי 18 קילומטרים מהירים הגענו למעבר צר מתחת כביש 90 והתחיל הבלאגן האמיתי.

פקקים. נתקעתי קצת מאחור והחבר'ה חיכו לי. חבורת רוכבי העלית נתנה גז בואכה נחל דישון וזאת הייתה הפעם האחרונה שראינו אותם. ליגה אחרת. שווה להיות צעיר. גלי הוביל ואחרי כמה דקות בעצימות מאוד גבוהה הצלחנו לנער מעלינו את נועם שילר וארז שקד שידענו שיהוו תחרות לא פשוטה בקטגוריה שלנו. מתישהו נכנסתי לקצב ונתתי את חלקי בהובלה. הרגשתי טוב ונהניתי. אפילו בעליות התלולות באזור גוש חלב. אחרי שלוש ומשהו שעות ירדנו לעמק החולה למקטע האחרון שכלל 20 קילומטרים מישוריים. יאמי. דחפתי ג'ל רוקטן עם קפאין ושמתי גלגל שיניים 9 בקסטה. סיימנו ארבעתנו בקו אחד אחרי 3:57 שעות ועוד לפני שהספקנו להסיר את הקסדות שילר ושקד הגיעו. וואו, רכבו מעולה.

ליאור זך מאור וחברי קבוצת טים רקסי על הפודיום של פלייטיקה אפיק ישראל

כל הרביעייה על הפודיום כבר בתום היום הראשון | צילום: תומר פדר ורונן טופלברג

בטקס הסיום רזי וזהבי הוכרזו כמנצחי היום בקטגוריה וגלי ואני במקום השני. הם קיבלו את חולצות המובילים ושמחתי מאוד שכך זה היה. בלילה לא עצמתי עין. השילוב של האדרנלין והקפאין מהיום הראשון עם החששות מהיום השני לא אפשר לי להוריד דופק. חיכיתי שיגיע הבוקר וקמתי מהמיטה דרוך ומוכן למה שצפוי להיות אחד הימים הקשים בתולדות אפיק ישראל עד היום. מאה ועשרה קילומטרים עם 1,700 מטרים טיפוס. אבל בעיקר תוואי מאתגר של אבני בזלת, שיפועים חדים, ומעט אחיזה.

היום השני

הזינוק היה אינטנסיבי והתחילו פיצוצים ובריחות של זוגות העילית. אבק ומלחמות מיקום. שרדנו את חצי השעה הראשונה ועלינו לשיפולי הגולן. אחרי כמה דקות על אבני הבזלת הרעות שמעתי רעשים מכיוון הגלגל האחורי שלי והרגשתי שמשהו לא בסדר. בהתחלה חשבתי שהמעביר האחורי שלי השתחרר אבל אז שמעתי רעש מוכר ולא אהוב של בריחת אוויר. פנצ'ר. צעקתי לגלי ועצרנו לתקן. דקה היינו בתנועה. אבל בדקה הזאת עקפו אותנו לא מעט זוגות ולקח לנו זמן לפלס את הדרך חזרה לחלק הקדמי. רזי וזהבי חיכו לנו ושוב היינו ארבעתנו ביחד. עקפנו את שילר ושקד ואחרי כמה דקות שוב פנצ'ר. הפעם לזהבי. תיקון קצר ושוב רודפים במקום לנסות לברוח.

באזור גונן הצלחנו לנתק מגע ויצאנו קדימה לעבר העליה המשמעותית של היום לכיוון יער אודם. להפתעתי הגדולה הצלחתי לטפס לא רע בכלל גם בקירות התלולים עם האחיזה הלקויה. פיזיולוגית הרגשתי מצוין ומנטלית גם. עברתי את הקטע שהכי חששתי ממנו באפיק השנה. סיימנו את הטיפוס בקצב טוב והתחלנו לגלוש למטה בזהירות. אין טעם להשתולל. יש לנו הרבה יותר מה להפסיד מאשר להרוויח. נפילה מיותרת קטנה אחת עלולה לחסל את כל הפער שעבדנו קשה כדי לייצר. שוב גלגל בלי אוויר. התולעת ששמנו בגלגל של זהבי נשאבה פנימה וצריך אחת חדשה. עוד דקה הלכה. שוב מישורי אין סוף בעמק החולה. פחות מקילומטר לסיום נגעתי בטעות בגלגל האחורי של דביר אלמוג ומצאתי את עצמי על הרצפה נגרר על כורכר מפנק במיוחד. נו שויין. הייתי חייב ליפול מתישהו. ואם זאת הנפילה השנתית שלי ובזה שילמתי את חובי המוסרי – אני בסדר עם זה. שפשופים. שום דבר רציני. סיימנו את הקטע ופתחנו שעונים. ארבע דקות פער ובסך הכל שבע במצטבר. השילרים רוכבים פצצה ונושפים בעורפנו.

ליאור זך מאור בפלייטיקה אפיק ישראל 2016

אי אפשר בלי נפילות. ליאור זך-מאור | צילום: תומר פדר ורונן טופלברג

נוזלים, מלחים, אוכל, מקלחת, עיסוי, סקינס, ואפשר לבדוק מה מצב האופניים. עד שטרחנו לעדכן את גולי וירין המכונאים של טרק שאני צריך צמיג אחורי חדש הם כבר הספיקו לראות את זה לבד ולהחליף. האופניים שטופים ומטופלים פיקס. איזה כיף. טקס סיום, פודיום, שוב זהבי ורזי ראשונים פורמלית ואנחנו שניים. דוגמני שמפו. מצטלמים עם חולצות המובילים ומסתובבים בכפר התחרות כמו שני סלבים. כמה צחקנו עליהם.

היום השלישי

יאללה יום אחרון. השכמה, קפה, הכנות אחרונות, אוויר, שמן, חימום, קו זינוק. שוב לוחצים. סינגל בעליה ואז אני מוצא את עצמי על הרצפה שוב. נו באמת. חשבתי שהנפילה אתמול הספיקה. מסתבר שלא. קם עצבני וממשיך לרדוף אחרי גלי שמגהץ את הסינגל כהרגלו. ידענו שהיום הזה יהיה קצר אבל עבה וכך היה. גל הבטיח עליות עוצרות נשימה ונוף עוצר נשימה ועמד בשניהם. מאה מטרים לסיום אנחנו מתכנסים לתצורת רביעייה וכפי שתיארתי בהתחלה חוצים בקו אחד את קו הסיום האחרון השנה. התחרות החד יומית והמשפחות יוצרים אווירה אמיתית של אהבת ספורט נטו. חגיגה. אין לי מושג ממש למה, אבל בטקס הסיום גלי ואני מוכרזים כמנצחי היום במאסטרס ורזי וזהבי בכללי. לפעמים חלומות מתגשמים. חלמתי שנירכוב כולנו ביחד וחלמתי שהם ינצחו ואנחנו נגיע במקום השני.

ליאור זך מאור וחברי קבוצת טים רקסי חוצים את שער הסיום בפלייטיקה אפיק ישראל 2016

לפעמים חלומות מתגשמים | צילום: תומר פדר ורונן טופלברג

אין לי גם מושג מה יהיה בשנה הבאה. האפיק הוקדם לאמצע ספטמבר בגלל עיתוי החגים. אני שוב רשום לתחרות ברזל בקיץ. לא בוער. נחשוב ביחד ונחליט. מה שבטוח זה שגל צחור, עידית שוב, הצוות, הספונסרים, והמתנדבים, הרימו השנה את הרף מגבוה מאוד לגבוה מאוד מאוד. כבר כתבתי מספיק פעמים שלדעתי הישראמן והאפיק הן שתי תחרויות הסבולת הארד קור הטובות בארץ. אבל ללא ספק אחרי הביצוע של האפיק הנוכחי מארגני הישראמן יצטרכו ליישר קו עם האפיק כדי לא להישאר מאחור. מבטיח להיות שם ולדווח…


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות