שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

ליאור זך-מאור, מאמן חזק בראש קל ברגליים

האם ספורטאים מרמים בתחרויות?

האם רמאות בתחרות היא תלוית תרבות או שסיטואציה מסוימת גורמת לנו למעוד? המאמן ליאור זך-מאור מפרק את המטען הנפיץ ביותר בעולם הטריאתלון והריצה

כשגרתי באוסטרליה מועדון הטריאתלון המקומי שבו הייתי חבר נהג לקיים מספר תחרויות לאורך השנה. אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי בתחרות הראשונה שבה השתתפתי היתה העובדה שלא היו שופטים על המסלול. לא בשחייה, לא ברכיבה, ולא בריצה. יש חוקים כמו איסור דרפטינג. אבל אין שטיחי מדידה ונקודות בקרה ואין גורמי אכיפה. רוצה לרמות? רוצה לעשות דרפטינג או לא להקיף את הקונוס של הפרסה? בבקשה.

נורמה חברתית שהפרתה עלולה לגרום לסנקציה חברתית | צילום: טלי שיינברג

עוד כתבות איש ברזל בשוונג
האם אתם מכורים לאימוני מרתון ואיש ברזל?
מהם 11 הטריאתלונים הקשים בעולם למרחק איש ברזל?
כיצד לנהל נכון את הריצה בתחרות איש ברזל

היה בזה משהו מאוד תמים. אבל זה עבד. לא זכור לי מקרה אחד שמישהו רימה. למעשה אלו היו אולי התחרויות הכי נקיות שבהן השתתפתי אי פעם. איך ולמה זה עבד? כנראה שהסיבה הראשונה היתה שהתגמול להישג בתחרויות האלו לא היה גדול. לא פרסים כספיים גדולים, לא פרסום ותהילה, כלום. למעשה הפרסים בתחרויות הוגרלו בין כלל המשתתפים ולא הוענקו למנצחים. סיבה נוספת, מעניינת יותר בעיני, קשורה כנראה בסנקציה חברתית. או יותר נכון בנורמה חברתית שהפרתה עלולה לגרום לסנקציה חברתית.

אורגיית רמאות אחת גדולה?

קצת בדומה למורה שמגיש לתלמידים את הבחינה ויוצא מהכיתה. מי ירמה ויעתיק? האם יותר אנשים יעשו את זה בהשוואה למבחן רגיל שבו המורה נשאר בכיתה? האם כולם יפתרו את המבחן ביחד ותהיה אורגיית רמאות אחת גדולה? חגיגה של תחמנות? עוד נחזור למושגים תחמנות ורמאות בהמשך הכתבה. וגם במונח אורגיה עוד אשוב להשתמש. רק כדי שאחר כך ימצאו את הכתבה הזאת במנועי חיפוש מפוקפקים…

ספורט תחרותי הוא קודם כל בידור. כצופה הוא בידור. בדיוק כמו סרט טוב או הצגה. וכמשתתף הוא בידור. משחק. דרך נחמדה לבלות את הזמן הפנוי שלך. כדי שאפשר יהיה ליהנות מהבידור הזה צריך להגדיר חוקים וכללים. כאלה שיאפשרו להרבה אנשים להמשיך ליהנות מהבידור הזה. בכל ענף ספורט בעולם מישהו המציא חוקים וכללים. קבע אותם. וכל המשתתפים יישרו קו וקיבלו על עצמם לקיים את החוקים והכללים שנקבעו. הטריאתלון הראשון בעולם למשל התקיים בהוואי והתחיל מהתערבות רוויית אגו. מי הספורטאי הכי חזק. כדי לפתור את המחלוקת הוחלט לקיים תחרות בפורמט מסוים, עם מרחקים מסוימים, וחוקים וכללים מסוימים. וזהו. ברגע שזה מה שהוסכם היה ברור שכולם קיבלו על עצמם לקיים את החוקים והכללים כהלכתם. בדומה לתחרויות בהן השתתפתי באוסטרליה, גם בהוואי כולם הכירו את כולם והפרס לא היה גדול מספיק בשביל "להצדיק" רמאות.

האדם הוא חיה הרבה יותר קונפורמיסטית | צילום: טלי שיינברג

מתי אנשים יפרו נורמות וכללים?

חוקים וכללים הם משהו רשמי. נורמה חברתית היא משהו תרבותי. ככה מקובל. לפנות מקום לאדם מבוגר ברכבת זאת נורמה. לא יעצרו אותך וישפטו אותך אם לא תקיים אותה. לא הפרת חוק. ולא תכנס לבית הכלא. הנורמה היא סוג של מוסכמה לא כתובה. והיא מאוד תלוית תרבות. המשותף לנורמה ולחוק הינו שכולנו כל הזמן שוקלים, באופן מודע ולא מודע, עד כמה כדאי לנו לקיים אותם ועד כמה עדיף לנו להפר אותם. התגמול בהקשר הזה מאוד משפיע. אם נפל למישהו שהולך לפניך שטר של 20 שקלים מהכיס, סביר להניח שתרים אותו ותיגש להחזיר לו. אבל מה אם מדובר בשטר של 200 שקלים? אולי יהיה לך נוח להניח שזה לא נפל לבחור שלפניך במדרכה או אפילו לחשוב שזה נפל לך מהכיס?

גם המצב עצמו משפיע. איפה אתה נמצא ומי עוד נמצא איתך? אני מעריך שכשגרתי באוסטרליה הפכתי להיות אדם מוסרי יותר. לפחות זמנית. הפנמתי את נורמות ההתנהגות האוסטרליות. במודע ושלא במודע. כולם מסביבי התנהגו באופן מסוים ואני יישרתי קו. למרות שאנחנו נוטים לחשוב שלא, האדם הוא חיה הרבה יותר קונפורמיסטית מנון-קונפורמיסטית. אנחנו מפנימים את מה שקורה סביבנו ואיך שכולם מתנהגים. לכמות האנשים יש חשיבות גדולה. הכמות משפיעה על מידת הקונפורמיסטיות שלנו. האם מדובר בשלושה אנשים או בקהילה שלמה שמתנהגת באופן מסוים. אבל לכמות האנשים מסביבנו עלולה להיות גם השפעה הפוכה. בעיקר בכל מה שקשור בלקיחת אחריות. למשל בסיוע לאנשים במצוקה. או אפילו בקימה באוטובוס לאדם מבוגר. "מישהו כבר יעזור לו/מישהו כבר יקום ויתן לו לשבת". בסיטואציות המוניות קל לנו לשכנע את עצמנו שזה בסדר שהתנהגנו באופן שלא מתיישב עם המצפון והמוסר שלנו. עם הנורמות שלנו (אני ממליץ על קריאת ספריו של פרופסור דן אריאלי בנושא).

בשנת 2018 המושגים מצפון ומוסר נשמעים קצת ארכאיים. תמימים. אנחנו חיים בעולם של למה לי לעשות את זה ומה יוצא לי מזה. כשאני שומע אנשים אומרים: "זאת בעיה שלו שהוא לוקח חומרים אסורים/מקצר/עושה דרפטינג, הוא צריך לישון עם עצמו בלילה". הם צודקים. הבעיה היא שההוא שלקח חומרים אסורים/קיצר/עשה דרפטינג ישן מצוין בלילה. למעשה במידה רבה כנראה שהוא ישן יותר טוב מההוא שנפגע מההתנהגות הזאת. הספורטאי הישר, המוסרי. ולא רק שהוא ישן טוב בלילה. הוא גיבור. מפורסם? עשיר? בהחלט ייתכן.

המדרון הספורטיבי חלקלק | צילום: ניר עמוס

בעולם הרשתות החברתיות והתקשורת מי שמגיע להישגים נהנה מרווחים מאוד מגוונים. אנחנו מעריכים ואולי אפילו מעריצים אותו. כשמישהו מעלה סימן שאלה לגבי יושרו ואמינותו אנחנו מזדעקים ומסרבים לקבל את זה. אין מצב. לאנס ארמסטרונג נקי. הוא מלאך. סתם נטפלים אליו. אנחנו מעדיפים לחשוב ככה כי אחרת הדיסוננס-הקוגנטיבי עמוק מדי. אנחנו לא יכולים לחיות בשלמות עם עצמנו. המדרון הספורטיבי חלקלק. בעיקר במקומות שבהם ההפרה היא של נורמה ולא חוק. האם זה בסדר ללוות מישהו בתחרות סבולת? בהנחה ונרשמת לתחרות וזינקת עם כולם זכותך לשהות במהלך התחרות באזור של ספורטאי אחר. אבל מה אם בזכות הליווי שלך הוא מגיע להישג כלשהו? האם גם אז זה בסדר.

כשר אבל מסריח?

אני מכיר מאמן אחד שמלווה ספורטאית שלו בחלק של השחייה כמעט בכל תחרות. מוביל אותה. כך שהיא לא תצטרך להתעסק בניווט ותוכל ליהנות מהדרפטינג. תאורטית זאת זכותו. ולמעשה רבים מהאנשים יחשבו שזאת התנהגות אצילית ממש. אבל האם זה באמת בסדר? ומה אם כל המאמנים ילוו את הספורטאיות שלהן באותה תחרות? מה בדיוק זה משדר? שכל דבר שהוא לא אסור על פי חוק הוא לגיטימי? תחרויות איש הברזל לא נועדו להתבצע כך שכל ספורטאי יתמודד עם המסלול בעצמו? לבד? פספסתי משהו? אני מאמן גרוע שלא אכפת לו מהספורטאים? איש רע?

וכמה אנשים רק עברו לפני הקונוס ולא מאחוריו? נו באמת, אל תהיה קטנוני. זה לא נתן להם שום יתרון משמעותי וממילא הם לא בין הראשונים. אז מה? בעיני זה ממש לא משנה. פעם זה קונוס ופעם זה מישהו אחר. אני זוכר מקרה של ספורטאית סבולת מוכרת שהתארחה במחנה אימונים שלנו. באחד מהאימונים מסלול הריצה כלל הקפה של קונוס מסוים ואני זוכר שראיתי אותה מסתובבת טיפה לפניו. לא הופתעתי. אם מישהי מסוגלת לקצר באימון רק בשביל מעט "תהילת חבר'ה", תחשבו מה קורה איתה בתחרויות, כשהתגמול גדול ומשמעותי יותר.

אחת מתחרויות הברזל הפופולאריות בארופה מתרחשת בסמוך לעיר גדולה ומפורסמת בכל שנה בסתיו. אופי המסלול ומידת הפופולאריות של התחרות יוצרים מצב שבו העומס במסלול הרכיבה הוא מאוד גדול. צפיפות אמיתית. עד כדי כך שלמעשה כנראה שכמעט ולא ניתן לרכוב באופן חוקי על פי כללי המרחק המוגדר. לא הייתי בתחרות הזאת ואין לי שום כוונה להשתתף בה כל עוד היא ממשיכה להיות אורגיית דרפטינג כפי שהיא עכשיו. די לי בדיווחים שאני מקבל מספורטאים שכן השתתפו בה ומהתמונות והכתבות שאני קורא ורואה.

"לא להיות פראיירים"

אני משוכנע שרבים מהמשתתפים הם אנשים נפלאים. מוסריים וישרים כסרגל. אבל בהינתן תנאים מסוימים כנראה שלכל בני האדם קל יחסית להפר את הנורמות והכללים ולחיות עם עצמם בשלום. "ניסיתי לרכוב חוקי וזה היה בלתי אפשרי". ואפילו יותר מזה, אני חושב שרבים מהאנשים חושבים שהם באמת רכבו במרחק חוקי. שמרו על הכללים. הם חושבים כך כי הם לא חרגו. כולם מסביבם רכבו 2-3 מטרים מאחורי רוכב. אני גם חושב שיכולת השיפוט של ספורטאי במהלך תחרות היא מאוד גרועה. בלהט הקרב ייתכן וחמישה מטרים נראים לו כמו 12. אחרים פשוט החליטו "לא להיות פראיירים". הם ידעו שמה שהם עושים רחוק מלהיות מוסרי וחוקי. אבל אם כולם נוסעים 130 בכביש עם הגבלת מהירות ל-110, אני לא אהיה פראייר ואסע לאט. מה גם שהסיכוי שיתפסו דווקא אותי הוא לא גבוה. וכמה כיף יהיה להתגאות בתוצאה שלי בסוף. כמה פרגון אקבל. מלך, נמר, תותח.

לצערי התחרות הספציפית הזאת כבר לא לבד. למעשה יש קצת ביצה ותרנגולת. תחרויות שנחשבות מהירות הופכות להיות פופולריות. ואז המארגנים מגדילים את כמות המשתתפים בהן כי זאת הזדמנות עסקית שחבל לוותר עליה. ואז המסלולים הופכים להיות צפופים יותר, יש המון דרפטינג, וכתוצאה מכך התחרות הופכת להיות מהירה יותר. אתה רוכב מהר עם מעט השקעה. ואז גם יורד לריצה טרי יותר. שנה אחרי כן כל החברים שלך נרשמים לתחרות הזאת גם. מה הפלא? כולם יודעים את זה, כולם צועקים שזה לא בסדר, אבל תכלס אף אחד לא באמת רוצה לשנות את המצב. המארגנים מבסוטים כי הספורטאים עושים תוצאות טובות והתחרות פופולרית. הספורטאים מבסוטים כי הם עושים תוצאות טובות. למי יש אינטרס אמיתי שזה לא יימשך?

ומה קורה לספורט? לענף? הענף שהתחיל בתמימות, בהתערבות בין כמה חבר'ה. הענף שהיה מבוסס על ההתמודדות שלך לבד מול המרחק, המסלול, והתנאים. לאן כל הדבר הזה הולך?

לחצו להרשמה לישראמן 2019


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

3 thoughts on “האם ספורטאים מרמים בתחרויות?

  1. Avatar ליאור סושרד הגיב:

    כתבה מצוינת!

  2. Avatar נתי הגיב:

    התופעה מקבילה לתופעה כללית בזממנו – של הזזת סרגל המוסר כלפי מטה .

  3. Avatar ארז הגיב:

    שנים שחיתי במשחים תחרותיים כאלה ואחרים, עד שהבנתי שאין לי שום צורך בזה, לא בזמנים הנמדדים, לא שאיפה לפודיום, שום דבר חוץ מההנאה שבשחייה. הבנתי גם שלמעשה כל תחרות מביאה עמה מוקשים מוסריים, זה כבר מובנה, בטח כשהתגמול יכול לפרנס אותך. כל מחשבה אחרת תהיה תמימה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות