כשבוריס שטונדה חצה את קו הסיום של אליפות העולם באיש ברזל בקונה היום (ראשון) עם דגל ישראל, אפילו הכרוזה המיתולוגית של התחרות לא הייתה יכולה להישאר אדישה. היא לא הסתפקה בזעקת "בוריס שטונדה, אתה איש ברזל" הסטנדרטית, אלא הוסיפה: "אתה מוכיח כל יום שהכל אפשרי! חוצה את קו הסיום, מייצג את ישראל!". אפילו כמי שראתה אלפי מסיימים, ניכרה ההתרגשות בקולה כשהיא מבינה את גודל ההישג.
לכתבות נוספות בנושא:
- עטוף בדגל ישראל: אלמוג אלעזרי סיים את אליפות העולם באיש ברזל במקום ה-31
- הפתעת ענק: וינסנט לואי זכה בתואר אלוף העולם באיש ברזל בקונה
- דרמה בקונה: לובסת' קרסה בקילומטר האחרון, טיילור ניב אלופת העולם באיש ברזל!
כי זה לא היה עוד סיום של תחרות סבולת קשוחה. זה היה רגע היסטורי, כמעט בלתי נתפס. רגע שבו לוחם ישראלי קטוע רגל ניצח את הסטטיסטיקה, את חוקי הרפואה ואת גבולות היכולת של הגוף האנושי.
בוריס שטונדה השלים את התחרות היוקרתית והמאתגרת ביותר בעולם הטריאתלון בתוצאה כוללת של 16:33:54 שעות. בכך, הוא הפך לישראלי הראשון קטוע רגל שמשלים את המסלול המפרך בקונה, ונכנס לרשימה אקסקלוסיבית ביותר של ספורטאים בעולם עם קטיעה מעל הברך (AKA) שהצליחו להשלים את האתגר ההירואי הזה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הקרב בשדות הלבה
תנאי מזג האוויר בקונה ידועים באכזריותם. חום טרופי כבד, לחות חונקת ורוחות צד עזות המשתוללות על פני שדות הלבה השחורים. עבור שטונדה, כל מטר דרש תעצומות נפש יוצאות דופן. זה החל משחייה של 3.8 ק"מ אותה עבר ב-1:19:16 שעות. המשיך ברכיבה קשוחה של 180 ק"מ עם תושבת מיוחדת לפרוטזה שלו המאפשרת לו לפדל על אופני הנג"ש. את הרכיבה עבר בוריס ב-7:45:48 שעות מול רוחות פנים וצד עזות ובשיפועים מאתגרים. בוריס נלחם לאורך שעות ארוכות על גבי האופניים ושמר על קור רוח ומשמעת ברזל.
לסיום, הגיע החלק המאתגר ביותר עבורו, ריצת מרתון (42.2 ק"מ). בוריס השלים את הריצה בזמן של 7:12:54 שעות. הכל על גבי תותבת ריצה ייעודית, ללא מפרק ברך, מה שהופך כל צעד למאתגר במיוחד. כל זה, בחום המעיק של ה-Energy Lab של קונה. צעד אחר צעד, עד לחציית קו הסיום ההיסטורי.
בוריס שטונדה בקונה | צילום: אביטל פודקופייב
בוריס שטונדה: מהפציעה בבית חאנון – לפסגת עולם הסבולת
סיפורו של שטונדה הוא תמצית כוח הרצון הישראלי. ב-7 באוקטובר 2023 הוא היה בכלל בטיול ביפן, אך מיהר לעלות על הטיסה הראשונה לישראל ולהצטרף לצוות המילואים שלו בחטיבת הקומנדו (לוחם דובדבן). שבועיים לתוך כניסתו ללחימה, ב-10 בנובמבר בבית חאנון, הופעל מטען רב-עוצמה בכניסה לפיר מנהרה. ארבעה מחבריו לצוות – רס"ן משה ידידיה לייטר ז"ל, רס"ר יוסף חיים הרשקוביץ ז"ל, רס"ר מתן מאיר ז"ל ורס"ם סרגיי שמרקין ז"ל – נהרגו במקום. בוריס נפצע אנושות.
הוא הובהל לבית החולים, עבר קרוב ל-20 ניתוחים, הונשם והורדם, וסבל מזיהומים קשים. עד שהתעורר וגילה שרגלו הימנית נקטעה מעל הברך. מאדם בריא ועצמאי, הוא הפך למטופל סיעודי שצריך ללמוד הכל מחדש.
אבל שטונדה סירב לשקוע. יחד עם מאמנו, תום מרמרלי (שלוש פעמים אלוף ישראל בישראמן) ובמסגרת פרויקט "צעד צעד" של עמותת "בלב אחד", הוא הציב לעצמו יעדים בלתי נתפסים: הוא טיפס את הקילימנג'רו במסלול מאצ'מה הקשוח, שחה במים הפתוחים במשחה "פורט2פורט" בתל אביב, ובאפריל האחרון השלים את חצי איש הברזל בוולנסיה בזמן של 7:28 שעות. הישג שזיכה אותו בכרטיס (סלוט) הנכסף לאליפות העולם בהוואי. בדרך, הצטרפו אליו שותפים ותומכים נוספים שסייעו לו, דוגמת נעלי Hoka, והכל התנקז לרגע האמת בקונה.
בוריס שטונדה בסיום משחה פורט2פורט | צילום: נועם אופק, שוונג
גם כשעמדו בפניו מהמורות – כמו חצי איש הברזל בניו יורק לאחרונה, שבוטל ברגע האחרון בשל מזג אוויר קיצוני – שטונדה לא נתן לדבר להסיט אותו מהמטרה.
ניצחון החיים: אהבה, חופה ואבהות טרייה
שלוש השנים האחרונות לא היו רק מסע ספורטיבי הרואי – הן היו מסע של החזרת החיים למסלולם במלוא תפארתם. במהלך האשפוז והשיקום הממושך התחדש הקשר עם אנה, חברת נעוריו, שהגיעה לבקר אותו בבית החולים ולא עזבה את מיטתו. האהבה ניצחה: השניים נישאו בחתונה מרגשת שבה בוריס שבר את הכוס ברגל ימין, באצמעות הפרוטזה. בתוך כל שגרת האימונים התובענית, שטונדה ואנה הגשימו חלום נוסף, ובוריס הפך לאבא. תזכורת יומיומית לחיים שניצחו את התופת.
"אין דבר כזה מגבלה": לרוץ בשביל מי שכבר לא יכול
בראיון מיוחד שהעניק לשוונג אחרי חצי איש הברזל בוולנסיה, פירט שטונדה את המחיר הפיזי הבלתי נתפס של הריצה במצבו, ובעיקר את הפילוסופיה שמניעה אותו: "אני רוצה להוכיח שהמגבלה שלי היא לא פיזית, אלא נפשית, ולהבהיר שלמעשה אין דבר כזה מגבלה. אנחנו יוצרים את המגבלות לעצמנו. היום אפשר לעשות הכל, בלי גבולות".
בוריס שטונדה בקונה | צילום: אביטל פודקופייב
"אין אף בונה פרוטזות שימליץ לרוץ, והיו כמה שאמרו לי שהריצה לא בריאה עבורי. אבל אני בוחר לחיות עם זה. אני רץ בלי מנגנון הברך ובכל צעד, בכל תנופה, אני מרגיש זעזוע במפשעה. בית הגדם מכאיב לי במפשעה וזה מגיע עד כדי דימום. זה הרגיש לי כמו כוויה אבל המשכתי ושום דבר לא יעצור אותי. נושכים שפתיים ומחכים שהמרוץ יסתיים. המחסור ברגל הוא מחסור בעצמאות, והיום אני מתחרה ועוקף אנשים עם שתי רגליים וידיים שמסתכלים עליי. אותי זה מחזק ואני מאמין שזה מחזק גם הרבה אחרים."
כשנשאל באותו ראיון מה ה"למה" שלו – מה מחזיק אותו ברגעים הקשים של המרוץ – ענה: "מה שמניע אותי זה לעשות מה שאחרים כבר לא יכולים לעשות – אותם חברים שנהרגו. אני תמיד מביא איתי לכל תחרות את דגל היחידה עם הפרצופים והשמות שלהם: משה לייטר ז"ל, יוסי הרשקוביץ ז"ל, מתן מאיר ז"ל וסרגיי שמרקין ז"ל".
הוא הודה אז בכנות: "אין כמעט קטועים מעל הברך שעשו את זה לפניי, זה משהו על גבול הבלתי אפשרי". היום, על קו הסיום בהוואי, הגבול הזה נמחק. בוריס שטונדה הוכיח שלא רק שאין דבר כזה בלתי אפשרי – אלא שעם אמונה, אהבה, זיכרון החברים ורוח מפלדה, ניתן לכבוש גם את הפסגות הגבוהות והקשוחות בעולם.
