תקציר הפרקים הקודמים: באביב האחרון השתתפתי בתחרות טריאתלון שטח של XTERRA ביוון. ניצחתי את קטגוריית הגיל שלי וזכיתי בסלוט לאליפות העולם, שתוכננה להתקיים באוקטובר – לראשונה במיקום החדש בניו מקסיקו, ארצות הברית. ואז התחילה הדילמה: האם להירשם ולנסוע לתחרות או לוותר? קיבלתי חלון של שבועיים לפני שהקישור להרשמה יפוג והסלוט יתגלגל לספורטאי הבא אחריי.
לכתבות נוספות בנושא:
- כבוד: ליאור זך מאור אלוף העולם בטריאתלון שטח של XTERRA לגיל 50+
- מהאספלט אל הטבע: נפתחה ההרשמה לטריאתלון השטח הראשון של חיפה
- חוזר לשורשים: המסע של ליאור זך מאור לאליפות העולם בטריאתלון שטח
- בדרך לאליפות העולם בטריאתלון שטח: המסלולים, הציוד והאימונים
התלבטתי, כי לנסוע עד ניו מקסיקו זה ארוך ויקר, התחרות אמורה להתקיים בגובה של מעל 2,000 מטרים וזה מצריך הסתגלות, ויש כמובן גם את פער השעות – כך שמדובר בנסיעה של עשרה ימים עד שבועיים לפחות. התלבטתי כי הבנתי שיש מצב שיהיה שם קר וכנראה שגם המים יהיו קרים. הפעם האחרונה שהתחריתי בתנאים כאלה הייתה באליפות של הסבב בשנת 2022 בדולומיטים באיטליה, וזה נגמר בסוג של היפותרמיה והישרדות מקו הזינוק ועד לסיום.
התלבטתי גם כי הבנתי שזה מתנגש בתאריכים עם "אפיק ישראל", תחרות שאני ממש לא אוהב לפספס. בטח ובטח כשעל הפרק עמדה אפשרות להשתתפות זוגית עם האלוף האולימפי גל פרידמן. בסוף אדוה הכריעה, כשבאחת השיחות שלנו על כוס קפה בשישי אמרה: "יאללה, בוא ניסע. בטח יהיה מיוחד ויפה, חוויה. נראה לי מקום מעניין, ניו מקסיקו." סגור. נכנסתי לקישור ונרשמתי.
ליאור זך מאור ואמיר בכר באליפות העולם בטריאתלון שטח | צילום: פרטי
על האימונים וההכנות כתבתי כאן בפרקים הקודמים של סדרת הכתבות בשיתוף Garmin. ככל שהתקרבה התחרות הרגשתי שהכושר שלי משתפר בכל שלושת הענפים, והצלחתי להישמר מפני פציעות ומחלות משמעותיות.
טיול בארצות הברית והסתגלות לשעון ולגובה
טסנו לארצות הברית בדיוק שבועיים לפני התחרות, גם כדי להספיק לטייל וגם כדי שאתרגל לשעון ובשאיפה קצת גם לעניין הגובה. שכרנו "מוטורהום" ויצאנו לסיבוב מעגלי של כעשרה ימים באריזונה, יוטה וקולורדו. השתדלתי לרכוב או לרוץ קצת בבקרים, מתי שזה הסתדר עם הטיול ומזג האוויר אפשר. הדבר היחיד שהיה מורכב יותר היה למצוא מקום לשחות; למעשה, בשבועיים שלפני התחרות שחיתי בסך הכול פעמיים, בכל פעם חצי שעה בלבד.
העוגן בתכנון היה כמה ימים בעיירה המדברית המפורסמת מואב שביוטה – גן עדן לחובבי טבע ושטח על כל גווניו. יצאתי לרכוב בסינגל ה"סליק רוק", שהוא כנראה מהפופולריים ביותר בעולם. חוויה מטורפת של רכיבה על סלע חול קשה עם אחיזה יוצאת דופן ונופים מהחלל.
רגע לפני שטסנו עלינו במקרה על זה שיש אירוע ריצה במואב, בערך בעיתוי שבו תכננו להגיע לעיירה. מיד החלטנו שאם לא יהיו הפתעות נירשם למקצה ל-15 קילומטרים כחלק מהחוויה בטיול, וכך אכן קרה. עלות ההרשמה הייתה שערורייתית במונחים ישראליים, אבל המרוץ היה מאורגן מעולה וקיבלנו ערכת משתתף שלא מביישת איש ברזל.
טיול יפהפה | צילום: ליאור זך מאור
הימים שלפני התחרות
שלושה ימים לפני התחרות חזרנו לניו מקסיקו, הזדכינו על הקראוון ועברנו לטנדר שכור בדרכנו לעיירה רואידוסו – הלוקיישן של האליפות. אחרי כמעט ארבע שעות נסיעה הגענו ישר למתחם התחרות כדי לאסוף את ערכת המשתתף ולהתרשם מהמקום.
ארגון סופר-מרשים אבל גם צנוע וכפרי כמקובל בסבב: הכול מעץ, הכול פשוט ולא מנקר עיניים. אקספו מינימלי, שונה מאוד מתחרויות איירונמן למשל – לטוב ולרע. תוך כדי הליכה פנה אלינו מישהו שטייל עם כלב והתחיל לשוחח איתנו בנחמדות בולטת. סיפרנו שאנחנו מישראל, ואז הוא הציג את עצמו ואמר במפתיע: "אני ראש העיר כאן, ואני ממש שמח שבאתם ושהאליפות מתארחת אצלנו". לקבלת פנים חמה כזאת, האמת, לא ציפינו. בהמשך גילינו שהוא לא היחיד, ושזה אזור עם הרבה אהדה ותמיכה בישראל – ממש לא מובן מאליו בימינו.
עוד דבר שעורר הערכה והתפעלות היה המחשבה על המשפחות והמלווים ומגוון הפעילויות האדיר שהוכן עבורם: שיעורי יוגה, טיולים מודרכים בסביבה, מרוץ חמישה קילומטרים ועוד. במקביל, כל המשתתפים קיבלו קוד הנחה מיוחד לכל העסקים בעיירה. יפה לראות את המחשבה סביב האירוע – איך הכול עובד בהרמוניה וכולם נהנים ומרוויחים.
למחרת בבוקר יצאתי יחד עם אמיר בכר, שהתחרה גם הוא באליפות, להקפה על מסלול הרכיבה של התחרות. אמיר הגיע לאזור כמה ימים לפנינו וכבר הכיר היטב את השטח. אמנם לא קל לרכוב בגובה כזה מעל פני הים, אבל יחסית התרשמתי שמסלול הרכיבה לא קשה מדי פיזיולוגית. כלומר, אין הרבה טיפוס מצטבר – משהו סביב 600 מטרים שנצברים בעיקר בחצי הראשון של הרכיבה. גם מבחינה טכנית הוא בהחלט רכיב, ללא מקטעי ריצה ברגל עם האופניים כפי שקורה לעיתים. מזג האוויר היה קר מאוד מוקדם בבוקר, אך מושלם בהמשך היום.
ליאור זך מאור באליפות העולם בטריאתלון שטח | צילום: פרטי
בשלב מסוים נפרדתי מאמיר והשלמתי הקפה מלאה של כל המסלול, שאורכו 27 קילומטרים. נהניתי מהרכיבה, אבל חזרתי עם תובנה אחת שהטרידה אותי: מרבית המסלול עוברת בסינגל צר וצפוף שלא מאפשר עקיפה קלה ובטוחה. אם יהיו שחיינים מהירים שהם רוכבים פחות טובים, עלולים להיווצר פקקי תנועה בתחרות. להיתקע מאחורי רוכב איטי כשאתה במוד תחרותי ורוצה להתקדם זה עסק לא פשוט לאף אחד מהמעורבים.
מיד בסיום הרכיבה עלינו על ציוד שחייה וחליפות ונכנסנו לשחות את כל המסלול, באורך 1,500 מטרים. אין דבר שהטריד אותי לקראת התחרות יותר מטמפרטורת המים באגם, והשילוב שלה עם הטמפרטורה בחוץ והגובה. נכנסתי למים בחשש אך בגישה חיובית, והופתעתי לגלות שהמים לא היו קרים במיוחד; השמש המלטפת בהחלט עזרה. לרגעים כן הרגשתי טיפה קוצר נשימה, אבל לא ברמה שלא יכולתי לנהל. שרדתי. אבן ענקית נגולה מעל ליבי. סלע.
בערב נסענו לתדריך התחרות, שהיה קצת ארוך ומייגע, ומשם לטקס הפתיחה המרשים והמיוחד. משהו באנרגיה ובאווירה באליפויות האלו פשוט נעים ונכון מבחינתי.
למחרת בבוקר רצנו הקפה אחת של מסלול הריצה – חמישה קילומטרים. הקפה "שוברת רגליים", בדיוק כפי שכונתה בתדריך. אין מטר אחד מישורי: אתה כל הזמן עולה בתלילות או יורד בתלילות, כולל מקטעים שכמעט מחייבים מעבר רגעי להליכה, בעיקר בעליות החדות. בתחרות עצמה אנחנו אמורים לבצע שתי הקפות כאלו, וזה לא הולך להיות פשוט בכלל.
ליאור זך מאור באליפות העולם בטריאתלון שטח | צילום: פרטי
בערב, לפני שהלכנו לישון, אמרתי לאדוה: "רק לעבור טוב את השחייה בלי קוצר נשימה, משם מבחינתי הכול הרבה יותר פשוט". אמירה שעוד עתיד הייתי להצטער עליה.
אליפות העולם בטריאתלון שטח
הזינוקים חולקו לשלושה מקצים לפי קבוצות גיל, עם הפרש של חמש דקות ביניהם. אמיר ואני שובצנו בזינוק של גילאי 50-59 בשעה 09:50 בבוקר. כן כן, אחד הדברים הכי נחמדים בתחרויות האלו הוא שבדרך כלל לא מזנקים בשעות "הזויות" לפנות בוקר.
קמנו בנחת, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו ברכיבה עם התיקים על הגב לעבר מתחם הפקדת הציוד והאופניים. כמה קל ונוח. סיימנו את ההתארגנות וירדנו לקו המים לצפות בשחייה של המקצוענים. האגם היה כמו בריכה ומזג האוויר היה מושלם.
הדקות חלפו, עלינו על חליפות ונכנסנו למים כדי להתמקם לקראת הזינוק, שהתבצע בעומק. מראש אמרתי לאמיר שאני מתכנן לזנק טיפה בצד, כדי להתחיל באופן רגוע ומנוהל יחסית – ידעתי שזה יהיה מפתח חשוב להימנעות מקוצר נשימה ומסטרס מיותר. יריית הזינוק נשמעה ויצאנו לדרך. הקפה גדולה, "יציאה אוסטרלית" שכללה ריצה קצרה על החוף, ואז הקפה קטנה – וסיימנו.
ליאור זך מאור יוצא מהמים | צילום: פרטי
שחיתי בסדר גמור בהתחשב בנסיבות, ועקפתי המון ספורטאים מהזינוק שקדם לנו בחמש דקות. בשטח ההחלפה עוד הספקתי לראות את אמיר בזווית העין, והוא יצא לרכיבה מעט לפניי. עליתי על האופניים וחשבתי לעצמי: "נהדר, הכול טוב, מכאן הכול קל ופשוט יחסית".
כמה שטעיתי.
משהו כמו שני קילומטרים לתוך הרכיבה פגשתי את הקרקע בעוצמה, אחרי שצד שמאל של הכידון נתקע בעץ לצד הסינגל. הוטחתי על צד ימין והרגשתי מכה לא נעימה בירך ובמרפק. לשנייה הייתי בהלם, אבל התעשתתי מהר, קמתי ועליתי חזרה על האופניים לפני שכל העולם מספיק לעקוף אותי. למזלי האופניים לא ניזוקו, הכאב היה נסבל ויכולתי להמשיך.
אלא שעוד לפני שהספקתי להלקות את עצמי על הנפילה המיותרת – נפלתי שוב. הפעם פגעתי עם פדל שמאל בשורש של עץ ועפתי על צד שמאל. לפחות היה איזון. שוב קמתי מהר ושוב הכול תפקד – גם הגוף וגם האופניים.
סגרתי את הפער מאמיר ויצא שרכבנו יחד במשך כמה דקות טובות. נחמד להיפגש ככה באמצע התחרות. בשלב מסוים הגענו לעלייה המרכזית של המסלול, שהייתה על דרך עפר רחבה יחסית; השתדלתי לעקוף כמה שיותר רוכבים כדי לחמוק מפקקי תנועה פוטנציאליים בהמשך, כשנחזור לסינגל הצר.
סיימתי את הרכיבה אחרי קצת פחות משעה וחצי ויצאתי לריצה. למרות המאמץ הרגשתי בסדר, וניסיתי לא לפתוח חזק מדי. לא היה לי שמץ של מושג באיזה מיקום אני בתחרות, וגם לא ניסיתי לברר עם אדוה כשחלפתי על פניה. למען האמת, גם היא לא ממש ידעה – אפליקציית המעקב החי קרסה. הנחתי שאני איפשהו בקדמת הקטגוריה, אבל לא ידעתי אם המשמעות היא מקום שביעי-שמיני או אזור הפודיום. אז פשוט רצתי הכי טוב שיכולתי, והשתדלתי שאף רץ שנראה מבוגר לא יעקוף אותי.
ליאור זך מאור על ראש הפודיום בארה"ב | צילום: פרטי
אחרי ההקפה הראשונה עקפתי מישהו שהתרשמתי שיש סיכוי שהוא מתחרה בקטגוריה שלי. ניסיתי לפתוח פער, אבל הוא לא שחרר ונשאר צמוד, כעשרים-שלושים מטרים מאחוריי לאורך כל ההקפה. החלטתי שאני לא נותן לו לעקוף בשום מחיר, כי אולי אנחנו נלחמים על מיקום משמעותי, ולא רציתי להצטער אחר כך. התחרות הזו איתו עזרה לי מאוד ב"חפירות" המנטליות בחלק האחרון, כשהקושי כבר היה בשיאו.
בקילומטר האחרון דהרתי בכל הכוח ומדי פעם הגנבתי מבט לאחור כדי לוודא שהוא לא מפתיע אותי. ממש לקראת הסיום, באמצע עיקול, הבטתי שוב לאחור – ומעדתי. נפילה שלישית במספר, הפעם בריצה. קמתי במהירות הבזק והספקתי לחצות את קו הסיום לפניו. בדיעבד התברר שהפער בינינו עמד על שבע שניות בלבד.
אחרי התחרות
מיד בסיום הוא ניגש אליי ולחצנו ידיים. הוא שאל אותי בפורטוגזית באיזו קטגוריה אני ובאיזה מקום סיימנו, אבל אני לא דובר פורטוגזית וגם לא היה לי מושג לגבי התוצאות; כל התקשורת בינינו התנהלה בתנועות ידיים.
פגשתי את אדוה, סיפרתי לה על רצף הנפילות שלי ברכיבה ושאלתי אותה אם יש לה מושג באיזה מקום סיימתי. עדיין לא היה לה מושג. תוך זמן קצר החלו להגיע הודעות מקוטעות מהארץ, מהחבר'ה שניסו לעקוב מרחוק: הם כתבו שיש מצב שסיימתי ראשון! האמת היא שניסיתי להתעלם מזה, כדי לא לגלות בהמשך שמדובר בטעות ולהתאכזב. ישבתי עם אמיר באזור ההתאוששות והחלפנו חוויות; הוא רשם תחרות פנטסטית וסיים במקום השישי בקטגוריה שלו. לאחר מכן אספנו את האופניים והציוד, והתפזרנו.
טקס הפודיום של ליאור | צילום: פרטי
לקח עוד כשעה עד שאתר התוצאות חזר לאוויר, ואז אפשר היה לדעת בוודאות: השמועות נכונות – מקום ראשון בעולם בקטגוריה! לא להאמין. בחלומות הכי ורודים שלי לא העזתי לחשוב על זה. קיוויתי שאם הכול יתחבר ביום מושלם אולי אצליח להשתחל לעשירייה הראשונה, ובמקרה הטוב ביותר לחמישייה.
וזה נגמר על חוט השערה – שבע שניות.
בערב נסענו לאירוע הסיום החגיגי שכלל ארוחת ערב, הופעות, וכמובן – טקס הפודיומים. היה מרגש ומסעיר לעמוד על הבמה ולקבל את חולצת אלוף העולם בקטגוריה לשנת 2026. איזה סיום מטורף למסע הזה. כמה דק ובלתי נתפס הוא לפעמים הגבול בין הצלחה אדירה לתחושת החמצה.
