בטור הקודם בסדרה סיפרתי על החזרה שלי לשורשים. איך אחרי יותר משני עשורים בעולמות איש הברזל בכביש החלטתי לחזור לאהבה הראשונה שלי, סבב ה-XTERRA, ולכוון לאליפות העולם בניו מקסיקו. כעת, כשההכנות בשיאן, הגיע הזמן לצלול פנימה אל תוך הקרביים של הענף: מה באמת קורה על המסלולים הפראיים של טריאתלון השטח, איזה ציוד ייחודי מחייב המעבר מהאספלט לסינגלים, וכיצד נראית שגרת האימונים כשהקרקע מתחתיך משתנה ללא הרף?
המסלולים בטריאתלון שטח
ההבדל המרכזי בין טריאתלון כביש לטריאתלון שטח הוא באופן טבעי התוואי – כביש מול שטח. כמו בכביש, גם בשטח יש מגוון גדול של מסלולים ולכל אחד מהם מאפיינים טופוגרפיים וטכניים שונים וייחודיים.
השחייה היא לרוב באגמים, אבל יש כמובן גם תחרויות בים הפתוח כמו שעשיתי ביוון למשל. למעשה, השחייה היא בדרך כלל החלק הכי פשוט בטריאתלון שטח, וקונספטואלית היא זהה לחלוטין לכל טריאתלון אחר. בסבב אקסטרא מרחק השחייה הינו 1,500 מטרים, בדיוק כמו בטריאתלון אולימפי. כן חשוב לציין שהרבה פעמים המארגנים אוהבים לחלק את מסלול השחייה לשתי הקפות עם "יציאה אוסטרלית" מהמים. רק שבמקום לרוץ כמה מטרים בחוף בין שתי ההקפות, כמו בישראמן המלא למשל, הם בונים רמפה שממנה קופצים ביציאה להקפה השנייה. תענוג מפוקפק למי שלא מיומן בזה, אבל גם חוויה ובטוח כמה תמונות מאוד יפות למזכרת.
ליאור זך מאור יוצא מהמים | צילום: פרטי
הרכיבה היא בדרך כלל למרחק של כשלושים קילומטרים ומרבית המסלולים מצריכים יכולת טכנית טובה. הרף יחסית גבוה, אפילו עבורי עם כל הניסיון שלי ברכיבת שטח: סינגלים ולעיתים ירידות לא פשוטות. גם הטופוגרפיה עשויה להיות מאתגרת למדי והמארגנים לא חוששים לאתגר את המשתתפים – עליות תלולות כולל "קירות" בשיפועים מטורפים כמוהם קשה מאוד למצוא בארץ, למעט בכפרי הכרמל והגליל. רבות מהתחרויות בסבב מתקיימות באירופה, והמשמעות הינה שלפעמים יורד גשם והמסלול בוצי אפילו באמצע הקיץ.
חלק מהמסורת של מארגני התחרויות בסבב כוללת בניית גשרים ורמפות מעץ במסלולי הרכיבה, תמיד קרוב ליציאה/סיום הרכיבה כדי שהקהל יוכל לצפות ולצלם. חוויה מדהימה ולעיתים מעט מפחידה.
הריצה היא בעיקרון למרחק של עשרה קילומטרים והיא דומה באופייה לרכיבה – שילוב של דרכי עפר וסינגלים עם הרבה עליות וירידות. הרבה טיפוס מצטבר, ולעיתים עליות קצרות תלולות מאוד שבהן אתה יותר הולך מאשר רץ. לפעמים אפילו ברמה כזו שהמארגנים קושרים חבל לאחד העצים שיסייע למתחרים לטפס, במיוחד אם ירד גשם והמסלול בוצי.
ציוד, ביגוד ותזונה לטריאתלון שטח
מרבית הציוד, הביגוד והתזונה לא שונים בהרבה מטריאתלון רגיל בכביש. מבחינתי זה אומר בשחייה חליפת טריאתלון שלמה ומעליה חליפת שחייה מניאופרן, משקפת, וכובע ים שמקבלים בהרשמה. לרכיבה צריך כמובן אופני שטח ("אופני הרים"), וקליטים ונעליים ייעודיים לשטח. קסדה היא כמובן חובה ורצוי גם משקפיים. בגלל תנאי התאורה המשתנים וההיתכנות לבוץ, אני מעדיף משקפיים מתכהים עם עדשה פוטוכרומטית.
ליאור זך מאור בקו הסיום ב-XTERRA יוון | צילום: פרטי
גרביים וכפפות זאת אופציה ברכיבה, ובדרך כלל נשארים איתם גם לריצה. כן, גם הכפפות. ההסבר הוא מאוד פשוט: בהרבה מסלולים יש עליות המצריכות שימוש בידיים בזמן הטיפוס, ובמיוחד אם יש חבל סיוע. לריצה מומלץ נעלי שטח עם סוליה ייעודית ואחיזה משופרת – בטח ובטח אם יש בוץ. מבחינת אביזרים וטכנולוגיה אני משתמש בשעון גרמין Forerunner לכל התחרות, מחשבון רכיבה גרמין Edge 1050, ומד וואטים גרמין Rally מובנה בפדלים.
מבחינת התזונה, ההבדל העיקרי הוא בעיקר טכני – בשטח, בגלל התוואי, קשה לפעמים למצוא הזדמנויות להוריד יד מהכידון ולקחת בקבוק או ג'ל. לכן הרבה יותר קשה לשתות ולאכול באופן מתוכנן על פי תזמונים מדויקים, וצריך להיות גמישים. בכל מקטע מישורי ונוח, בכל דרך עפר טובה, אפשר בשאיפה להוריד לרגע יד אחת מהכידון ולהכניס נוזלים וקלוריות. אני אישית מתעדף כמה שיותר קלוריות בבקבוקים – אם כבר הורדת יד, לפחות תשתמש בזה גם לנוזלים וגם לקלוריות בפעם אחת. במקום ג'לים בודדים אפשר להשתמש בפלאסק המכיל 4-3 ג'לים ומקצר קצת את התהליך, החיסרון הוא שזה כמובן פחות מדויק. יש מתחרים שרוכבים ורצים עם תיק/ווסט עם שקית שתייה וצינורית. אני לא, אבל זה בהחלט עושה שכל, במיוחד אם חם ובמיוחד למי שפחות מנוסה וטכני בשטח.
האימונים לטריאתלון שטח
מבחינת הגישה הכללית, האימונים לטריאתלון שטח אינם שונים מאימונים לכל טריאתלון רגיל: אימוני שחייה בבריכה ובמים פתוחים, אימוני רכיבה בחוץ ועל הטריינר, ואימוני ריצה בחוץ או על מסילה. מרבית האימונים רגועים ובעצימות נמוכה, אבל כמובן שיש גם אימוני "איכות" בעצימות גבוהה וכדומה. וכן, גם אימונים משולבים, במיוחד בשבועות שלקראת התחרות ובעיקר ריצה אחרי רכיבה.
ברכיבה צריך מן הסתם לדעת לרכוב בשטח מבחינה טכנית, וחלק מאימוני הרכיבה צריכים להתבצע בשטח. בשאיפה שטח המדמה ככל האפשר את מסלול התחרות מבחינת דרישות ומאפיינים פיזיולוגיים וטכניים. אותו דבר נכון גם לגבי הריצה – לרוץ בשטח טכני מצריך מיומנות ספציפית, והדרך הכי טובה לתרגל ולהשתפר בה היא פשוט לרוץ הרבה בשטח כזה. היתרון שלי באופן אישי הוא שאני גר בגליל ויש לי מסלולי רכיבה וריצה רלוונטיים ממש מתחת לבית, מה שמפשט את הדברים מאוד ומפחית מנהלות ולוגיסטיקה.
ליאור זך מאור רוכב. בדרך לטריאתלון שטח | צילום: פרטי
ברמה הפיזיולוגית, ההבדל העיקרי הוא בשונות הגדולה בטווח העצימויות בתחרות ובקצב שבו העצימות משתנה – עולה, יורדת, עולה שוב, וחוזר חלילה. הכול בגלל התוואי המגוון והקיצוני יותר מאשר בטריאתלון כביש טיפוסי. ברכיבה למשל יש עליות שאם לא תרכב אותן הכי חזק שאתה יכול אתה פשוט תיעצר ותיפול מהאופניים. זה אומר שצריך לדעת לעבוד בעצימויות גבוהות מאוד של צריכת חמצן מרבית וצפונה לכיוון האנאירובי, ולדעת להתאושש מהר תוך כדי תנועה – הכול בשאיפה תוך שמירה על ריכוז קוגניטיבי מלא. אחרת הכידון או הרגליים מובילים אותך למקום לא טוב, תרתי משמע.
מעידות ונפילות הן חלק מהמשחק, גם ברכיבה וגם בריצה, באימונים ובתחרויות. איבוד שליטה קטן באופניים, החלקה בבוץ – אין רוכב שטח שלא פוגש את הקרקע מפעם לפעם. בריצה זה כמעט תמיד איזו אבן סוררת שהרגליים העייפות שלך פוגשות כיוון שהן מתקשות לעלות מספיק גבוה מעל הקרקע. גם כאן הכפפות שהזכרתי עשויות לעזור.
לסיכום
אז בסך הכול זה דומה, אך גם שונה, וזה חלק מהייחוד והקסם של טריאתלון שטח: כל מה שאתה מכיר מהכביש אבל בגרסה אחרת קצת, יותר פרועה ופחות מדויקת ונקייה.
בהמשך סדרת הכתבות בשיתוף גרמין ישראל, אמשיך לחשוף את ההכנות שלי לאליפות העולם. הציוד, הביגוד, התזונה והאימונים – וכמובן אדווח מהתחרות עצמה.
