עוד לפני שעמדתי על קו הזינוק של מרתון חיפה, כבר התחלתי לחשוב איך אסכם אותו. קצת מצחיק, אני יודעת. עוד לא רצתי קילומטר אחד וכבר הראש שלי עסוק במילים שיבואו אחר כך.
אבל מרתון חיפה לא היה עוד מרתון בלוח השנה שלי. מהרגע שבו התפרסמה הידיעה על קיומו, התגובה שלי הייתה די פשוטה: וואו, מרתון חיפה! אני חייבת להיות שם. זהו קודם כל אירוע היסטורי בעיר חיפה. כחיפאית לשעבר, וכמי שתמיד תשאיר לחיפה פינה חמה במיוחד בלב, לא באמת הייתה כאן התלבטות. היה ברור לי שאני שם.
לכתבות נוספות בנושא:
- הפנים קדימה: ההרשמה למרתון חיפה 2027 נפתחה במחירי פרי סייל מיוחדים
- לוטינו לוצ'יק וטרזיה אומסיה ניצחו במרתון חיפה הראשון, עלמיה וביקאיה ניצחו בחצי
- עושים היסטוריה! מרתון חיפה הבינלאומי הראשון הוזנק בהשתתפות כ-10,000 רצות ורצים
וכך, עוד לפני שהתחילו האימונים, כבר גזרתי לאחור את התאריכים. חישבתי מתי צריך להתחיל להעלות קילומטראז' והתחלתי לבנות את הדרך אל קו הזינוק. בשלהי יולי ואוגוסט התחלתי להגדיל נפחים, לשחק עם מסלולי האימון, להחליף נופים ולנסות לייצר קצת עניין בתוך שגרת הקילומטרים האינסופית. כי אם כבר לסבול, לפחות שיהיה קצת נוף ליהנות ממנו.
הזמן עבר, ספטמבר הגיע, אחריו אוקטובר, ופתאום חיפה כבר לא הייתה תכנית רחוקה. היא הייתה ממש כאן.
אבל לפני מרתון חיפה, היה תל אביב
בפברואר האחרון רצתי את מרתון תל אביב. שם לאורך המסלול עשיתי טעויות, אולי פחות הייתי מודעת לחומרה שלהן. אמנם חציתי את קו הסיום, אבל לא בדיוק באופן שבו רציתי. היו שם טעויות, היו החלטות לא נכונות, היו רגעים שבהם הגוף גבה ממני את המחיר על מה שלא עשיתי כמו שצריך. קצב, תזונה, שתייה, תדלוק – במרתון אין הנחות. אפשר להתעלם מהדברים האלה במשך לא מעט קילומטרים, אבל בסופו של דבר מגיע הרגע שבו החשבון מוגש ואת החשבון צריך לשלם.
כשהגעתי לקו הסיום בתל אביב פרצתי בבכי. לא רק בגלל הקושי הפיזי, אלא גם בגלל הפער בין מה שידעתי שאני מסוגלת לעשות לבין החוויה שחוויתי בפועל. לאורך המסלול שם ברחובות תל אביב חוויתי מאבק, ואני זוכרת בדיוק את הטעויות ואיך שילמתי עליהן. ידעתי שאני זקוקה לתיקון. לאו דווקא לתיקון של התוצאה, אלא לתיקון של החוויה.
וכשמרתון חיפה הופיע באופק, הרגשתי כמעט כאילו מישהו סידר לי הזדמנות מדויקת לכך.
הפעם לא חיפשתי שיא אישי. לא באתי להוכיח שום דבר לאף אחד, ובטח שלא לרדוף אחרי השעון. המטרה שלי הייתה אחרת: להגיע מוכנה, לנהל את הריצה, להיות בשליטה, לא לחזור על הטעויות הקודמות ובעיקר – להגיע לקו הסיום עם חיוך.
אחרי די הרבה מרתונים, את לומדת שהאתגר האמיתי הוא לא רק היכולת לרוץ 42.2 קילומטרים. הוא היכולת לנהל אותם. לדעת מתי להתאפק, מתי לא להתפתות לקצב שמרגיש טוב מדי, מתי להכניס אנרגיה לגוף, מתי לשתות, ובעיקר מתי להקשיב לעצמך ולקחת "צעד אחורה" להירגע. ממש כמו בחיים עצמם.
ואז הגיע יום המרתון
המסלול סיפק שילוב מעניין למדי: כ-30 קילומטרים לאורך כביש החוף, ועוד 12.2 קילומטרים בתוך חיפה. החום, השמש והטמפרטורות שטיפסו לא ממש הקלו על המשימה. למעשה, בחלקים מסוימים הרגשתי שאני מנהלת משא ומתן לא רק עם הרגליים שלי, אלא גם עם מזג האוויר. מצד שני, הייתה שם העיר המוכרת שיש לה אצלי פינה חמה בלב. ובכלל השמירה על עצימות נמוכה ככל הנראה היא שעזרה לי בכל ההתנהלות לאורך המסלול היפהפה.
לצידי היה שי זהרי, הפייסר המקצוען שליווה אותי לאורך הדרך. נצמדתי לקצב שתכננו, סביב 4:15 שעות, והשתדלתי לא להיסחף. לא להתרגש מדי כשמרגישים טוב, לא להיבהל כשקצת קשה, ולא לתת לשעון לנהל אותי. החום לא הפתיע, הכאב גם לא, וגם לא הקושי. הכל היה ידוע מראש.
הקילומטר ה-30
מי שרץ מרתון מכיר את הנקודה הזאת. לפעמים היא מגיעה בקילומטר 28, לפעמים ב-32, ולפעמים היא פשוט מחכה לך בסבלנות עד שתחליט שאתה מוכן לפגוש אותה.
חיכיתי לקילומטר 30, שם חלפתי כשמימיני שכונת עין הים ומעליה הכרמל הצרפתי. נוף ילדותי. היכן שגדלתי. ישר לתוך הלב. מעין כאב כזה שעובר בך, אך לא גורם לך לעצור אלא לנשום עמוק, להרים את הראש ולהמשיך קדימה. כיוון שזה מה שעשיתי עוד כילדה. את כל הכאב לקחתי איתי, הוא שבנה אותי וגם הרס חלקים בי, אבל עיצב את מי שאני.
המשכתי קדימה מחכה בכיליון עיניים לעלייה הזו שכולם מדברים עליה, "הבהאים". רצתי לעבר הגנים היפים הללו, נוף ילדות. לא נלחמת בשעון ולא מנסה להשיג עוד שנייה ועוד דקה. רק משמעת. המשכתי לרוץ, לשמור על עצמי, לעבור עוד קילומטר ועוד אחד.
לקראת הסיום אפילו הרגשתי שיש לי עוד משהו לתת. יכולתי להגביר. זה היה אחד הרגעים המשמעותיים מבחינתי במרתון הזה. לא בגלל המהירות, אלא בגלל התחושה שהפעם אני מנהלת את הריצה ולא היא מנהלת אותי.
חציתי את קו הסיום עם חיוך גדול. חיוך אמיתי, כזה שלא צריך להתאמץ כדי לייצר. אפילו מצאתי את עצמי מנשקת את הקרקע. כן, ממש כך. זה היה רגע של אושר.
המקום שאליו חוזרים, והמקום שממנו ממשיכים הלאה
אבל נדמה לי שאי אפשר באמת להבין את מרתון חיפה בלי לדבר על חיפה עצמה.
חיפה היא לא רק עיר שבה גרתי בעבר. היא חלק מתקופה משמעותית, יסודית ומעצבת בחיים שלי. יש מקומות שהופכים להיות חלק מהסיפור האישי שלך, גם הרבה אחרי שעזבת אותם. חיפה היא בדיוק מקום כזה.
כשאני מגיעה לבקר בה, הלב שלי פועם חזק יותר. יש בה משהו שמחזיר אותי אחורה, לאנשים, לרחובות, לתקופות ולמי שהייתי אז. ואולי דווקא משום שסגרתי בה פרק משמעותי בחיי, היה לי כל כך חשוב להיות חלק מהמרתון הראשון שלה.
הייתה לי תחושה שאני לא רק רצה מרתון בעיר יפה, אלא חוזרת לרגע אל מקום ששייך גם לי. סוג של פרידה נוספת, או אולי דווקא דרך אחרת לשמור על הקשר.
חיפה, עם כל היופי שלה, עם הים, ההר, הנוף והפוטנציאל האינסופי שלה, עדיין מצליחה להיות קצת מנומנמת. לפעמים אפילו מנומנמת מאוד. אבל באותו יום היא קיבלה אותי בחזרה בדרך הכי יפה שיכולתי לבקש.
ואם כבר מדברים על חיפה, יש משהו שאני חייבת להודות בו: הדרך חזרה ממנה תמיד מרגשת אותי אפילו יותר מהדרך אליה. אולי כי אני יודעת שהפרק החיפאי שלי כבר מאחוריי, אבל הוא לעולם לא באמת נסגר.
אז מה למדתי מהמרתון ה-15 שלי?
למדתי שלא כל מרתון צריך להסתיים בשיא אישי.
לפעמים ההישג הגדול ביותר הוא דווקא לדעת לוותר על המרדף אחר התוצאה. להבין שהמטרה היא לא בהכרח לרוץ מהר יותר, אלא לרוץ נכון יותר. לאפשר לעצמך להיות במקום שבו את נמצאת, עם הניסיון שצברת, עם הטעויות שעשית ועם כל מה שלמדת בדרך.
מרתון הוא ריצה שיש לה מחיר. הוא חושף אותך, בוחן אותך, ולפעמים גם מחזיר לך מראה שלא תמיד נעים להסתכל בה. אבל הוא גם מאפשר לך להשתנות. ללמוד סבלנות, אחריות, משמעת ובעיקר להכיר את עצמך קצת יותר טוב.
אחרי מרתון תל אביב, הייתי זקוקה לחוויה מתקנת. בחיפה קיבלתי אותה. לא שברתי שיא אישי, לא קבעתי תוצאה היסטורית ולא רצתי את המרתון הכי מהיר שלי. אבל עמדתי בדיוק ביעד שהצבתי לעצמי. רצתי בשליטה, התמודדתי עם הקושי, לא ויתרתי על ניהול נכון של הריצה, והגעתי לקו הסיום מאושרת. וזה, מבחינתי, ניצחון לא פחות גדול.
תודה לשי זהרי, הפייסר הכי שווה שיש, על הליווי, המקצועיות והחברה לאורך הדרך. שי, איזה כיף היה לרוץ איתך! ותודה לחיפה. על הנוף, על הזיכרונות, על ההזדמנות לחזור, ולו ל-42.2 קילומטרים, למקום שתמיד יהיה חלק ממני.
מרתון מספר 15 מאחוריי. ואני? כבר מסתכלת קדימה ויש לי יעד. כי כנראה שככה זה אצלנו, רצי המרתון. מסיימים 42.2 קילומטרים, מתאוששים קצת, אומרים שלעולם לא נעשה את זה שוב, ואז מתחילים לחשב תאריכים למרתון הבא.





























