גם היום אפשר לשמוע בטון הדיבור של בני נוה עד כמה הוא חש החמצה מכך שלא הצליח להיות ספורטאי מקצועי. "אנחנו לא בוחרים את הגנים שלנו", מספר בראיון בשוונג נוה, "היו לי מורים לספורט שהכניסו בי את האהבה לאתלטיקה, אבל מעולם לא ניחנתי בכישורים הגופניים לעסוק בכך כספורטאי".
אבל נוה, 67, תושב חולון ופנסיונר של שירות בתי הסוהר, לא ויתר והפך את האהבה לאתלטיקה לסוג של שליחות. היום הוא עומד יחד עם חברים מאחורי קבוצת הפייסבוק "אתלטיקה עכשיו" המונה 6,100 חברים והפכה לבית עבור חובבי הענף לאורך השנים.
"מי שיזמו את הקמתה של הקבוצה ב-2016 היו אילן זיסר ועמית נאמן", מפרט נוה, רץ חובב בעצמו, "אני הצטרפתי אליהם ואחריי הגיע גם יגאל לב. הקבוצה פעילה מאוד והפוסטים נחשפים לאלפי אנשים. יש לא מעט אנשים שמבינים ומתעניינים באתלטיקה ישראלית ועולמית, ובהחלט יש שם דיונים משמעותיים. בשנה האחרונה גיבשתי צוות של אוהבי התחום ויחד, לקראת תחרויות גדולות, אנחנו מחלקים בינינו את הסיקור של האירועים. תמיד רציתי להיות עיתונאי ספורט ויש כאן סוג של הגשמת חלום מבחינתי".
האהבה הזו לספורט, לאיסוף הנתונים ולצבירת הידע החלה אצל נוה בגיל 13, אז קיבל כמתנת בר מצוה את הספר "ספורט ישראל" שתיאר את השנים הראשונות של הספורט הישראלי. עד היום נוה שומר אצלו את הספר, אליו צירף עוד קטעי עיתונות של שיאים בשחייה ובאתלטיקה שאסף לאורך השנים.
"אחר כך, כסטודנט, גרתי בהדר יוסף כשפתחו את האצטדיון", נזכר נוה, "והייתי הולך לראות תחרויות אתלטיקה עד שלאט לאט התרחקתי מהתחום. לפני כ-15 שנה חזרתי להתעניין בו שוב, ומהר מאוד הפכתי להיות אחד מהאנשים הבודדים שאינם אתלטים לשעבר, בני משפחה של אתלטים או פעילים באגודות שטרחו להגיע לתחרויות ולא רק לאליפויות ישראל. וזה בדיוק חלק מהבעיה: אנחנו מדינה בלי תרבות ספורט, ומספר המתעניינים באתלטיקה הישראלית רק הולך ויורד".
ממה זה נובע?
"כשהייתי ילד העיתונים היו מפרסמים תוצאות של כל תחרויות האתלטיקה, בעוד שהיום אין לזה חשיפה. אז גם לא הבנו את הפער הקיים בין האתלטיקה הישראלית לעולמית. היום, עם הטלוויזיה והאינטרנט והנגישות להכל, ברור שפחות אנשים מתעניינים באליפות ישראל עם קומץ אתלטים ברמה אולימפית או אירופאית. אני הקמתי את קבוצת הריצה של שב"ס, אני ממקימי הליגה למקומות עבודה וריכזתי בעבר מטעם איגוד האתלטיקה את תחרויות המסטרס לוותיקים על מסלול שהופסקו כי לא היה ביקוש. זה לא עניין מספיק אנשים בגלל שאין לנו כאן בסיס לאתלטיקה. אין מספיק ילדים שהולכים לתחום, וגם אחרי שנים אין מספיק מבוגרים עם עבר כאתלטים". לדברי נוה הבעיות של מדינת ישראל ממשיכות באותה תרבות ספורט שלא קיימת, ועוברות למחסור באצטדיונים של 400 מ' שמספרם בארץ עומד על שישה בלבד – מהם ארבעה שמישים לגמרי.
"הבעיה השנייה", ממשיך נוה, "שהורים לא שולחים את ילדיהם לאתלטיקה. יש מאות אלפי אנשים שרצים, וכמה מהם שולחים את ילדיהם לתחום? אולי הם מתאימים לקפיצה לרוחק? אולי לזריקה? הנתונים מראים שבאירופה יש פי עשרה עד 15 יותר ילדים פעילים כאתלטים לעומת ישראל לכל מיליון תושבים. איך אפשר לגלות ככה את הילדים המוכשרים?".
מה הפעולה הראשונה שצריך לבצע מחר בבוקר לדעתך?
"אני מקווה שההתקדמות שראינו השנה בשפיץ של האתלטיקה, שהיתה שנת שיא, תקדם את המצב. איגוד האתלטיקה צריך להשקיע במשרות בחלוקה אזורית למאמנים שתפקידם יהיה ללכת ולחפש בכל תחרות אפשרית, גם בענפי ספורט אחרים, ילדים מוכשרים באתלטיקה ולהביא אותם. חשוב לעשות מאמץ ושמאות אלפי הרצים החובבים ישלחו את הילדים להתנסות באתלטיקה שהיא הבסיס לכל ענפי הספורט. עד עכשיו לא נעשה מספיק כדי לאתר ילדים ובני נוער מוכשרים".
אהבתי את הכתבה . האיתי חלק מקבוצת ריצה של בני האיש עם אמונה ואנרגיה יישר כח תמשיך להריץ ולהעלות את התודעה לריצה ואטלתיקה עוד שנים. תודה איש יקר
בני מצייר תמונה עגומה של המצב ולדעתי הוא צודק. פעם היה יותר פרסום באמצעי התקשורת לאתלטיקה והיה יותר הילה סביב המקצוע. בבתי הספר היתה תרבות של עיסוק באתלטיקה כבסיס לחינוך גופני. היום האתלטיקה נזנחה בבתי ספר רבים, אין שיפור מספיק במתקנים, אין מספיק מועדונים ומאמנים. אתן רק דוגמא קטנה מהסביבה שלי. כשהייתי נער באליפות בתי הספר היו שלושה שלבים (אזורי, מחוזי, גמר ארצי). כיום יש שני שלבים בלבד מחוזי וארצי כי אין מספיק משתתפים… והיום יש פי 3 אנשים בישראל מאז שהייתי נער. בבתי הספר פשוט לא עוסקים באתלטיקה שהיא היסוד לענפי ספורט רבים.