שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

סיפור קצר || איש ברזל עם קעקוע בתור הוכחה

עדיין לא יצאו מספיק סיפורים קצרים על עולם הסבולת של אנשי ברזל, מרתוניסטים, רוכבים או שחיינים, אבל אתם מוזמנים לקרוא את הסיפורים של יונתן רימון שתמיד מבטיחים הנאה עם טוויסט מפתיע בסופם

בזמן האחרון משהו בי כבה. אינני יודע אם זו החדווה לבוא לאימונים שהתעמעמה מעט, או העובדה שלא נשאר לי הרבה להוכיח ולהשתפר. החברים שלי סביבי עוברים כולם כאחד למקצים הארוכים. נראה שאף אחד לא רוצה לעבוד בדופק גבוה ולהתאמץ. כולם רוצים לדבר תוך כדי אימון. מה הולך פה לעזאזל?

יום שישי בהיר בחודש מאי, אני ועוד ארבעה חברה יצאנו לחוף הנכים לאימון ים ארוך ומייגע. כולם, חוץ מעבדכם הנאמן, מתאמנים לתחרות איש ברזל בקיץ. חלקם לשוייץ, חלקם לאוסטריה וכולם חוץ מאחד כבר נושאים על מותנם חגורת איש ברזל אחת לפחות.

יצאנו לאימון ים ארוך ומייגע | צילום: ארן הרשלג

עוד סיפורים קצרים בשוונג
בחור נורמלי באתר שידוכים
דיסק צרוב
מאמן טריאתלון

נכנסנו לים, אשר היה כועס ושוצף באותו בוקר וכמובן שלמרות שיכולת השחייה שלי לא נופלת משאר החברה אם לא עולה עליה, פיגרתי לכל אורך השחייה מהסיבה המובנת מאליו ש…לא לבשתי חליפה. יצאנו אחרי כשעה, במהלכה שחינו כ-3 ק"מ, כולם שמחים וטובי לב (חוץ ממני שקצת הייתי ממורמר שנאלצתי לרדוף אחריהם כל הזמן) והתכוננו להתיישב לארוחת הבוקר המסורתית. לפתע אני מתביית על בחורה חמודה שנועצת בי עיניים מעריצות, ולמרות שהייתי מאוד עייף ורעב, לא היה לי נעים לאכזב אותה, אז ניגשתי לומר שלום. האמת שראיתי אותה על החוף מספר פעמים ואף פעם לא יצא לי לדבר איתה.

"שלום, אני יונתן".

"היי," היא עונה לי מבלי להציג את עצמה, "תגיד מה זה החליפות שהחברים שלך לובשים?"

"אהה, אלו חליפות שחייה לאלו שקר להם במים וצריכים קצת עזרה בציפה", עניתי בקצת עוינות בולטת לעין עקב האכזבה שהיא אפילו לא הביטה בי כאשר דיברה, אלא המשיכה לנעוץ מבט בארבל אשר הוריד את חליפתו בהפגנתיות וחשף את כל שרירי החזה האדירים שלו. אותם שרירים שהבכיין תמיד מתלונן שמכבידים עליו בריצה.
הבחורה ששמה התברר כמיתר ועבדה כברמנית בפאב "על הים", הזמינה את עצמה לארוחת הבוקר שלנו.

"וואו, מה זה הקעקוע הזה?", היא שואלת את בועז בהתפעלות ומצביעה על אזור התאומים שלו.

"אהה, זה", בועז נותן חיוך שעשה 360 מעלות. "זה קעקוע של אירונמן. יודעת מה זה?"

"זה כאילו, איש ברזל כאילו?" היה לה מבט די דבילי בהשתאותו. אפשר לחשוב, אירונמן!!!

"כן, איש ברזל. יודעת מה זה אומר?" בועז ממשיך בשאלות להנחתה עצמית? מיתר מרותקת.

"4 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבה ומרתון לקינוח. אחרי זה, אתה נמצא ראוי לקבל את הקעקוע הזה", דורון משלים את בועז. אני סוקר את השולחן ו/או שהחביתה של כולם ממש טעימה, או שכולם מאוד, אבל מאוד מרוצים מעצמם.

"וואו", מיתר נראתה חסרת מלים ולי היה דחף בלתי נשלט להקיא.

"אתה בכלל לא עשית עדיין איש ברזל, אז מה יש לך לדבר בכלל." אני מטיח בדורון.

"יש לך מושג אם יש קעקוע של 10 ק"מ ב-38 דקות?", ניסיתי להידחף לעיניה היפות של מיתר. החספוס הבתולי והמעט ניאנדרטלי שהבליטה מצא חן בעיני.

"מההה", מיתר מפטירה לעברי בחוסר עניין ושוב חוקרת את בועז על נפלאות המסע הקסום לקבלת דרגות איש ברזל.
לאחר סיום הארוחה התכוננו להתפזר וראיתי את בועז ומיתר מסתודדים כאשר 2 הפלאפונים שלהם נשלפים ומוחזקים אחד מול השני. הרגשתי צביטה בליבי.

"וואו, מה זה הקעקוע הזה?"  

בדרך חזרה הביתה לא החלפתי מילה עם דורון שישב לידי, ולא הפסקתי לחשוב על מיתר.

"מה אתה עצבני?", דורון שובר את הקרח.

"החברה האלו מעצבנים אותי. נמאס לי מהם".

"מה? על מה אתה מדבר? מה קרה לך?".

"כאלו חבורה של צבועים. זהו, מעכשיו אנחנו מתאמנים שנינו לבד", רטנתי.

"מה? זה הסיפור של הקעקוע שהפריע לך? בחייך, קח את זה בקלות", דורון מנסה להרגיע אותי.
"למי בכלל אכפת מזה. זיכרון של תחרות אמור להיות חקוק בראש ולא על הגוף. הגוף הוא מקדש ואסור לחלל אותו. רק אידיוט שחצני עושה דבר כזה. ותשמע עוד משהו, אתה יודע מי עושה איש ברזל? רק טריאתלט שכנראה לא מספיק מהיר בשביל המקצה האולימפי ומנסה את המזל שלו היכן שישנם פחות מתחרים". גיצים יצאו מעיני וראיתי שהוא מביט טיפה בחשש באצבעי שהתנופפה קצת יותר מדי קרוב מול פניו.

"בואנה תירגע, מה קורה לך? זה בסה"כ…".

"אל תגיד לי להירגע", הרמתי את קולי. "טוב הגענו, אני חייב לזוז. אכפת לך", אני רומז לו שיעוף מהמכונית שלי, משאיר אותו בהלם על המדרכה ונותן לחיצה עצבנית על הגז שמביאה אותי ל-100 קמ"ש תוך 4 שניות, רק בשביל להיעצר בחריקת בלמים עוד יותר עצבנית אחרי 7 שניות, כי נזכרתי שאני גר 30 מטר מדורון.

שבוע עבר, ואני פקעת עצבים מהלכת. אני צועק על אנשים ברחוב שעושים עלי דרפטינג, מזפזפ בערוצי הטלוויזיה ללא הרף, ונראה שאפילו ברדיו חדלו לשדר מוסיקה לטעמי.

הלכתי לבריכה בשביל שחרור נפשי. שחיתי 2 ק"מ בקצב של 1:40 למאה והרגשתי את הפורקן בכל רמ"ח איברי. שמתי לב שבמסלול שלצידי שוחה שחיינית, אשר ניתן היה בבירור לראות שהיא באה מרקע של שחייה ע"פ סגנונה המעודן, עובדה שגרמה לי לא להישבר ולנסות לשמור על קצב.

אחרי עוד 2 ק"מ ו-2 ליטרים של כלור שנכנסו לי לפה, נשענתי על המעקה והתחלתי לחכוך בנושא מצבי העגום.
לפתע, השחיינית מסיימת את תרגילה הנוכחי ועולה לתפוס כמה שלוקים של אוויר. אני לא יכול שלא להביט בה. היא רואה שאני נועץ בה מבט ופונה אלי בחיוך ואומרת "היי."

אמריקאית, בלי שום ספק. ישראלים לא אומרים שלום מחויך לאדם שהם לא מכירים על מנת סתם להתחיל שיחה חס וחלילה, בעיקר אם הוא נועץ בהם מבט כמו שאני נעצתי בה שעלול להתפרש בתור – "אשתי והילדים בטיול שנתי, כך שאם את מעוניינת….", או "את מידה 10? כי אני תופר לי חליפות מעור נשים", במקרה העוד יותר גרוע.
“How’s it going?” אני מנסה להרשים אותה באנגלית שלי תוך כדי התנשפות והורדת הכובע שעל ראשי.
היא מחייכת וחושפת חיוך משגע מפרסומת של קולגייט".

בעיקרון, אני די מתעב את האופנה המתפשטת של הגאווה בהדגמת ידיעת שפתם של אחינו הגדולים מהוליווד וול-סטריט עד לרמה המבחילה שאנשים התחילו להחליף כל שם עצם ותואר לעמיתיהם המכובדים באנגלית. עם זאת, הייתי נואש, וייאוש דורש צעדים נואשים.

“How did you know I was American? I am working so hard on my accent.”
חייכתי אני בחזרה. היה לה מבטא יותר כבד מזה של סטנלי פישר. הייתי צריך לומר משהו מחוכם מהר כי לא רציתי לומר משהו מרומז על הנימוסים הישראלים.
“Ahhh, it’s the way you swim. You swim like an American”
“One can easily tell a person’s background just by looking at his stroke”

אמרתי את זה ברצינות תהומית, אך חשפתי חיוך קטנטן בסוף. ישנם 2 סוגים של אנשים בעולם. הראשון שהיה מתעצבן מהחכמולוגיות הכה ברורה מאליו שלי, והשני שהיה משתף פעולה.
“See that guy?” הצבעתי על קשיש אשר שחה בסגנון הצפרדע.

“FRENCH!!!”

היא נשפכה מצחוק. היה קל להצחיק אותה, ואני אוהב אנשים כאלו.
“I’m Valerie”, היא מושיטה לי את ידה בחיוך. לא רק שהיא אמריקאית, אלא גם כנראה מאיזשהו פרוור לפי הפתיחות החמימה שלה.

“Sorry. I am Jonathan” , לא הצגתי את עצמי בשם הזה מאז שפרופסור בווירג'יניה עיוות את שמי ליהונאנתן לפני כל המעבדה והעדפתי לשחות עם הזרם.
“Where are you from?”
“Austin, Texas” בסדר, טעות שלי. היא לא גדלה במידל אמריקה.
“And wha’ch you think of tel aviv?” שאלתי בסקרנות.
“I love it. I am doing my PHD in astrophysics and I am just having a great time.”

דיברנו מספר דקות וכל שנייה שנקפה גיבתה את קודמתה בכך שהוקסמתי יותר ויותר מהשחיינית האסטרופיסיקאית שעמדה מולי. היתה בה לבביות שרימזה על טוב לב, חוכמה בלתי ניתנת להסתרה, וכריזמה שלא רואים כל יום. דמיינתי אותנו עם 3 ילדים, עושים שחייה משפחתית ולאחר מכן הולכים לצפות בסופר נובות. במקלחת כבר חשבתי בעליצות על כל הפעמים שאתקל בה בבריכה וכמה אירוני שראיתי אותה יוצאת מהמלתחה עם ג'ינס 4\3, וחולצה לבנה פשוטה שכה הלמה את המראה הספורטיבי שלה.

לא היה לי כוח לסבול דחייה עכשיו, עקיפה ככל שתהיה, אבל הרגשתי שכבר אין לי מה להפסיד.
“Can I buy you a squeezed orange juice?” אמרתי בנונשלנטיות מזויפת.
“Sure”, ואלרי חייכה חיוך ממיס.

נכנסנו לקפטריה והלכתי לשלם, וכשחזרתי ואלרי סידרה את נעליה בצורה שגרמה לקיבתי להתהפך ולא בצורה טובה. היה לה קעקוע של אשת ברזל. עוד שנייה והייתי שופך את המיץ עליה, לכזה הלם נכנסתי.

"היה לה קעקוע של אשת ברזל"

“Are you alright?” ואלרי מביטה בי במבט זהיר.

או-או, כנראה שאחד המבטים המוזרים שלי השתלט על פרצופי. כנראה שיש לה חבר, וכנראה שהוא איש ברזל תותח, או שהוא המאמן שלה. איזה סיכוי יכול להיות לי עם אחת מדהימה כזו? לא אלאה אתכם במה שקרה, אבל אני מקווה שלא עשיתי יותר מדי צחוק מעצמי שם.

חזרתי הביתה בדיכאון קליני. לא היה לי כוח לשום דבר. זהו, נשברתי. אני לא יכול יותר.

טלפנתי לבועז.

"שלום", בועז עונה.

"בועז, זה יונתן. תגיד, איפה אני עושה קעקוע של איש ברזל?" החלטתי לא לבזבז זמן.

"אהה, נראה לי אחרי התחרות. אני את שלי עשיתי באיזה ביתן בנורבגיה אחרי הנורסמן", חתיכת תרנגול רברבן. אני זוכר שדורון סיפר לי בחיוך שהוא עשה את הקעקוע הזה אחרי שהתפרק בריצה בצ'אלנג' רות' והיו צריכים לפנות אותו באמבולנס 5 קילומטרים לסיום.

"בועז, לא יודע אם שמת לב, אבל אני גר בתל אביב. יש לך משהו קצת יותר מקומי?".

"אהה, עשית איש ברזל, יונתן?" לא הבנתי אם הוא שואל בחשש או שהוא עלה עלי.

"בועז, אתה מוכן בבקשה לענות לשאלה שלי או שאני צריך להתקשר למישהו אחר", העצבים שבי שברו שיאים חדשים.

"בסדר, תרגע. וואי. אני חושב שיש מקום אחד בבוגרשוב. לא מכיר מקום אחר בארץ שעושה קעקועים של אירונמן".

הממ, נשמעה מוזר, ההצהרה הזו. מה, זו כזו מיומנות כמו השתלת מוח שעושים רק בשיקגו ובלונדון.

"זהו, רק מקום אחד בועז?"

"זה המקום היחיד שאני מכיר לפחות", בועז מתעקש. הודיתי לו בחצי פה וניתקתי.

למחרת, כבר הייתי בבוגרשוב. זהו. נמאס לי להרגיש כמו טריאתלט מסוג ב'. באמת ובתמים הרגשתי שהקארמה שלי תשתנה בעקבות זה.



נכנסתי לחנות מלא התרגשות. המקעקע עומד מעל מישהו, רואה אותי אבל לא מתייחס אלי.

"שלום אפשר לקבל בבקשה עזרה", אני פונה בחיוך.

"כן. מה?" הוא עונה לי בלקוניות מגעילה.

"הייתי רוצה קעקוע של איירונמן על הרגל הימנית בבקשה", שום תגובה. אחרי כמה שניות הוא הואיל להרים את ראשו.

"אני צריך תעודת זהות והוכחה שאכן עשית אירונמן". מהההמה. על מה הוא מדבר?

"סליחה, מה זה עניינך אם עשיתי או לא. אני רוצה קעקוע של איש ברזל ואני לא חושב שזה רלוונטי בכלל לעובדה אם סיימתי או לא".

"איש, יש פה נהלים ולא סתם הגעת אלינו. אנחנו לא נותנים סתם קעקוע של איש ברזל".

"שמע בחורצ'יק, אתה לא מקשיב לי. אני רוצה קעקוע של איש ברזל".

"אבאלה, אתה לא מקשיב לי. או שתביא לי נייר שמוכיח שעשית תחרות איש ברזל, ואני די בספק אם עשית או מסוגל לעשות איך שאני רואה אותך, או שתעוף לי מהעיניים. יאללה, סע, סע מפה". הייתי פשוט בהלם והתמלאתי חמה. כל ההתרגשות חלפה והרגשת מועקה תקפה את חזי.

"אתה לא תדבר אלי ככה. אתה שומע אותי".

"יאללה תעוף כבר מפה." הוא צורח עלי.

יצאתי מהחנות בוש ונכלם. הרגשתי שאין לי מזל ושכולם נגדי. הבנתי שצריך לקרות משהו קיצוני ביותר על מנת שיתחולל מהפך בחיי ושסוף כל סוף ארגיש טוב עם עצמי.

לא היתה ברירה. אני חייב לעשות מה שהבטחתי לעצמי לא לעשות. אני חייב לעשות איש ברזל. אחרי כל המחשבות לאורך השנים שאין לי כוח להשקיע 20 שעות בשבוע בשביל לשחות, לרכוב ולרוץ הלוך וחזור ללא כל סיבה נורמלית נראית לעין, אני הולך לעשות את זה בעצמי. אחרי כל הבדיחות על תחרות בנוסח מסע כומתה, ועל אנשים שרצים מרתון בדופק כל כך נמוך שהם מסוגלים לנהל שיחות על חיי האהבה שלהם, אני הולך לעשות את זה בעצמי.

התמלאתי הרגשת תיעוב עצמי, אבל תמונתה של ואלרי הענוגה ריחפה מול ראשי. לא היה זמן לבזבז. החיים קצרים.
נכנסתי לפורום ומצאתי הודעה של אחד שביטל לאוסטריה ומחפש מחליף. ניסיתי למצוא טיסה פנויה, והיחידה שיכולתי למצוא היתה באל על במחלקת עסקים. ניסיון למצוא מלון סביר עם חדר פנוי העלה חרס ושוב נאלצתי לשבור קופת חיסכון ולשכור סוויטה נשיאותית בשביל 4 ימים.

ואז… אז התחלתי לחשוב קצת על התחרות עצמה. מה הסיכוי שלי לסיים בכלל? אין לי ניסיון במרחקים האלו. אף פעם לא רכבתי יותר מ-120 ק"מ ובטח שלא התקרבתי אפילו למרחק מרתון. יהיה בסדר, אמרתי לעצמי. הכל אפשרי. נעשה כמה אימונים טובים עד יולי, טייפר קטן של 4 ימים, נחרוק שיניים ו"הר הבית בידינו".

ביום שבת, נתתי 100 ק"מ ורצתי לאחר מכן שעה. היה לא קל אבל עבר טוב.

שבועיים לאחר מכן, רכבתי כבר 130 ק"מ ורצתי שעה וחצי. הלך פשוט מצוין והתחלתי לדמיין שאני מסוגל לא רק לסיים, אלא אפילו לקחת פודיום או לרדת מ-10 שעות. אני מתקדם בקצב מדהים ויש לי עוד יותר מחודש עד התחרות. כל האווירה המגעילה הזו הכניסה אותי לכזה דיכאון ששכחתי איזה טריאתלט מדהים אני. התחלתי לדמיין את ואלרי רואה אותי בקו הסיום ומקבלת אותי בחיבוק. התחלתי לדמיין את הברכות הבלתי פוסקות בפורומים השונים.
ההרגשה שעוד חודש אני הולך להיות איש ברזל גרמה לי לצחקק ללא שליטה לכל אורך היממה.

"אני פשוט שמח להיות חי", עניתי לשאלתם של התוהים מדוע אני מחייך כל הזמן.

יום לפני התחרות, בחדרי במלון, עברתי על פרוטוקול התזונה שקבעתי לעצמי ותכננתי את הטקטיקה למחרת. אתחיל לאט, אקח הפסקות ארוכות בשטחי ההחלפה ואם ארגיש נוח, אשים קצת רגל על הגז.

השחייה עברה טוב. שחיתי לאט והחליפה עזרה מאוד. יצאתי אחרי שעה וחצי והרגשתי את העומס בכתפיים. למזלי לא אצטרך אותן יותר בתחרות. לקחתי לי 5 דקות מנוחה בשטח ההחלפה ויצאתי לרכיבה.

בהתחלה הקפדתי לא להתפתות ולרכוב מהר, כאשר אני לוקח ג'ל כל רבע שעה. לאחר 60 קילומטרים, החלטתי לדחוף קצת ולראות איך אני מרגיש. הרגשתי טוב עם עצמי והתחלתי לעקוף מתחרים על ימין ועל שמאל. פתאום ראיתי את ואלרי מקפצת לי על הארובאר וכמעט התחלתי לשיר. אני עכשיו על 40 קמ"ש לאחר 100 ק"מ ורק עברו 5 שעות. לאחר כמה קילומטרים נוספים, התחלתי להרגיש את הצד השמאלי של הגב התחתון, כאשר הכאב מתפשט לחלק התחתון של הגוף. נאלצתי להאט. אחרי עוד 30 ק"מ, הכאבים נהפכו בלתי נסבלים ונאלצתי לעצור. רוחי לא נפלה, כי ידעתי שאני מסיים עוד מעט. שתיתי ואכלתי כמו מטורף, ולא סבלתי מכאבי בטן, אבל הראש פתאום התחיל לפעום ביתר שאת.

צדי השמאלי כל כך כואב שאני נאלץ להפסיק לדווש כל 20 שניות. אני מתחיל להיאנק מכאבים תוך כדי שמתחרים שעוקפים אותי מעודדים אותי להמשיך. 20 ק"מ לסיום נאלצתי שוב לעמוד על האופניים בשביל לא להרגיש את הכאב, איבדתי את שיווי המשקל והתרסקתי.

לקח לי 5 דקות להתאפס, להירגע ולהבין שיש לי תקר בגלגל. בקושי הצלחתי להכניס פנימית, עליתי על האופניים כדי לגלות שאני לא מתקדם. הייתי כל כך תשוש שלקח לי 10 דקות מלאות ייאוש כדי להבין שהבלם זז ונלחץ כלפי הגלגל. 2 ק"מ לסיום, הלכה עוד פנימית ופשוט לא הצלחתי להחליף אותה, ידי רעדו כל כך. הורדתי את נעלי ורצתי עם האופניים עד לשטח ההחלפה. לקחתי לי שם הפסקה של 20 דקות, והבנתי שהמצב לא ישתנה, לא משנה כמה ארוכה תהיה ההפסקה שאקח, ולאחר כמעט 13 שעות של תחרות, כדאי שאצא לריצה.

ה-10 קילומטרים הראשונים עוד עברו יחסית בצורה סבירה, אך לאחר מכן התחלתי להרגיש כאבים אדירים בשוקיים ובברכיים והתחלתי לזגזג. עברתי להליכה וחשבתי שאני משתפר עד שהכאב ראש הפך לקליפ של טכנו בראשי. אחרי 28 ק"מ, מצבי היה קשה אבל ידעתי שאחרים היו במצבים קשים ממני וסיימו. דמיינתי את ואלרי ומצב רוחי השתפר ואפילו הגברתי את הקצב כאשר ראיתי את שלט ה-30 ק"מ.

ואלרי עוטפת אותי בידיה. היא כל כך יפה. סוף כל סוף אקבל מה שמגיע לי. אני ו-ואלרי נשכבים על מיטה לא מזוהה ואלרי מדביקה לי נשיקה ארוכה מהלב. הממ, יש לה ריח קצת לא נעים מהפה. אני לא מבין מדוע היא לוקחת את זרועי בחוזקה וצובטת אותה. אני מתעורר בבהלה ורואה גבר מבוגר עם שפם מעל פרצופי שכנראה סיים להנשים אותי בצדי הדרך ומנסה להחדיר לי עירוי אחרי ש"בונקקתי". לא אספר מעבר לזה.

דורון נשאר איתי בבית חולים על מנת לראות שאני בסדר ונסענו חזרה ארצה. כמעט לא הוצאתי מילה כל הדרך.
כבר למחרת, היינו בדרך לבוגרשוב לראות את דורון מקעקע על עורו את ההוכחה שהוא אכן ראוי לתואר איש הברזל, ולמרות שקיבלתי את טיעוניו שאי אפשר לעשות איש ברזל לאחר זמן כה קצר של אימונים, ושזה נס שהגעתי בכלל לאן שהגעתי, הרגשתי שפוף ומדוכדך מאי פעם.

"שלום", דורון הרעיד בקולו הבס שלו את המקום. מאחורי הדלפק ישבה בחורה בת 30 לערך, עם שיער בלונדיני צבוע וקראה ספר ברוסית. היא לא ענתה לו. איזה מקום נוטף שחצנות. רציתי לעוף משם כמה שיותר מהר.

"אהלן", דורון נכנס לתוך פרצופה של הבלונדה והכריח אותה לעזוב את הספר.

"כן", היא הואילה לענות. "אני צריך קעקוע של אירונמן." הוא מכריז בחגיגיות.

"שכב על המיטה. אני תכף באה", הפטירה אליו. כל כך נגעלתי מהאירוע כולו.
הבחורה יוצאת ממקומה מאחורי הדלפק ופונה אלי מבלי להניד עפעף, "גם אתה צריך אחד?"

בבבןןןן $#%^@#@ההההההההההההההההההההההההההההההההה



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

מאמרים נבחרים

  • שביל השרון: 60 ק"מ של ריצה בנופים משכרים

    מחפשים מסלול ירוק וציורי עם תוואי שטח משתנה ובמסדרון אקולוגי מרתק? המסלול החדש הזה שמתחיל בנחל אלכסנדר ומסתיים…

    קרא עוד
  • תכנית אימון למתחילים: מ-0 ל-5 ק"מ ריצה

    רוצים לעשות ביחד את ה"צעד הראשון"? אז בואו נתחיל לאט ובביטחון עם תכנית אימונים בסיסית שתוביל אתכם לריצה…

    קרא עוד
  • מה לעשות במקרה של פציעת פלנטר פצאיטיס?

    מרבית קהילת הרצים והרצות מכירים היטב את המונח דורבן ולא בהקשר של מכרסמים חמודים. הנה מה שצריך לדעת…

    קרא עוד
  • 4 עקרונות לפעילות גופנית לאחר צום

    כיצד חוזרים לפעילות גופנית לאחר צום? הפיזיותרפיסט עופר צחר עם הדגשים לחזרה לשגרת חיים ספורטיביים בייחוד בתקופה מבלבלת…

    קרא עוד
  • עולים במשקל בסגר? 7 דרכים לשלוט במשקל גופינו בתקופת הקורונה

    הסגר כופה על רבים מאיתנו אורח חיים אפילו יותר יושבני מזה שהתרגלנו אליו, ובלי לשים לב קל מאוד…

    קרא עוד
  • אצילות או רוח ספורטיבית? הטריאתלט שריגש את כל העולם

    הקטע הבא יכול להיכלל בפקולטה לפילוסופיה בכל אוניברסיטה בעולם והוא למעשה לא דן בספורט, אלא במשמעות הניצחון לאדם…

    קרא עוד
  • איך מתחילים לרוץ? 10 כללים לרצים מתחילים

    החלטתם להתחיל לרוץ? הנה עשרה כללי אצבע לרצים מתחילים שיכווינו אתכם ושכדאי לכם לרוץ איתם

    קרא עוד
  • גיא ניב מסכם את הטור: "זה היה אכזרי, אבל נהניתי"

    ראיון עם הרוכב גיא ניב שצלח 3,482 ק"מ מפרכים בטור דה פראנס עם רגעי דרמה, כאב וקושי מהפרינאים…

    קרא עוד
  • לקראת הסגר: מה התקנות החדשות לגבי פעילות ספורטיבית?

    עד איזה מרחק מותר לצאת בזמן הסגר לריצה או הליכה ומה לגבי המסכה? הנה פרוט התקנות החדשות לפני…

    קרא עוד
  • כך תשפרו את מהירות הריצה שלכם

    חלק גדול מהרצים החובבים חולמים לשפר את התוצאות שלהם - כך בדיוק תעשו זאת

    קרא עוד
  • ריצה VS שחייה: איפה שורפים יותר קלוריות ומה היתרונות של כל אחד מהם?

    כל עוד אנו מבצעים פעילות גופנית מצבנו מצוין, אך מה עדיף יותר, לשחות או לרוץ? הפיזיותרפיסט עופר צחר…

    קרא עוד

6 thoughts on “סיפור קצר || איש ברזל עם קעקוע בתור הוכחה

  1. Avatar מגיב 22 הגיב:

    מישהו אשכרה גאה בגבב השטויות שנכתבו פה?
    זה מביך

    1. Avatar טרימן הגיב:

      כתב הטוקבקיסט המואר.
      טעם החיים. לשלשל טוקבק.

  2. Avatar איש אלומיניום הגיב:

    אכן גיבוב של שטויות מביכות ומיותרות בכל קנה מידה.
    לקעקע לוגו מסחרי של חברה על הגוף מבלי שהם שילמו לכם?
    הייתם מקעקעים לוגו של נייק, קוקה קולה או מרצדס על הגוף?
    כבר ראיתי הרבה איירומנים שמתהדרים גם בקעקוע מפואר וגם בצמיג עבה ומפואר לא פחות (סביב המותניים כמובן! לפני חודש ראיתי איירומן טרי עם כרס בגודל חצי אבטיח! לא יאומן!). אני כבר לא מדבר על המקצוענים לשעבר שסובלים מבעיות לבביות קשות בגלל אימונים עצימים וארוכים שמבוצעים בתדירות גבוהה מדי.
    בקיצור, עזבו את הקעקועים ותחזרו לעסוק בספורט באופן בריא בלי שאו-אוף מיותר.

  3. Avatar בועז הגיב:

    נהנתי מהקריאה. כל הכבוד לכותב!
    אכן הסיפור פה הוא לא על הרדיפה אחר הקעקוע, אלא על החברה שלנו שמחפשת פרזנטורים (ואם זה על הגוף, אז בכלל).
    אחלה כתיבה לפתוח בה את הבוקר (לפני רכיבה)

  4. Avatar AK הגיב:

    איך אתם יודעים שיש איירונמן בחדר?
    הוא ידאג לספר לכם.

  5. Avatar דמבו הגיב:

    נהניתי לקרוא
    כתוב יפה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות