יש משהו קסום בנוף המדברי, שעוזר לנקות את הראש ולהתאפס וכנראה שכל אחד מאיתנו מתישהו צריך את זה.
זה בדיוק גם מה קרה לי, כשהתנתקתי באישון לילה מהמרכז ונסעתי דרומה למכתש הקטן בנגב כדי להשתתף בתחרות שטח מאתגרת של סדרת אירועי אולטרה דזרט.
לא תליתי הרבה תקוות בתחרות, אולי בגלל חשיבותה ולמען האמת הרגשתי די כבוי, כנראה ששגרת המרוצים שכה חסרה לי גרמה לי לאבד מעט את המוטיבציה.
זה די מזכיר את עניין הכושר. קשה מאד להשתפר במהלך האימונים אך קל לאבד את הכושר ברגע שמפסיקים. נראה שבמהלך התחרות רבת התהפוכות המוטיבציה עלתה ועובדה, שמצאתי את עצמי שוב מתחרה על המקומות הראשונים, כשעל הדרך מתברבר בניווט ומאבד זמן יקר.
אין דבר יותר מתסכל, להיות בין המובילים בתחרות ולמצוא את עצמך מתמודד עם הדילמה היכן לפנות, לעיתים זה כבר מאוחר מדיי. לצערי, הייתי כבר לא מעט פעמים במצבים כאלו, לעיתים יצאתי מזה בזול ולעיתים לא.
צילום: ספידי שגב
ברור שהתשובה לכך ברורה – הכרת מסלול. נכון, די המעטתי בכך, עד כה, אך באולטרה דזרט הבנתי שאולי הגיע הזמן שאעשה את הדברים אחרת גם אם זה כרוך בנסיעה ארוכה ועל חשבון אימוני הקבוצה שלי בימי שישי.
אבל היה זה כנראה החלק האחרון של המרוץ שבו הרגשתי שפספסתי יותר ומצאתי את עצמי ממש בקילומטרים האחרונים מאבד מקום כדי משום שגם אני, התחלתי להתעייף, דווקא בקטע הכביש. זה בדיוק המקום שרק חיכיתי לסיים ודווקא הרגשתי לא רע לסיים שני אלא ששם נעקפתי באלגנטיות על ידי רץ מאד מהיר ומוכשר בשם ראובן ישי, שיחד עם המנצח נתי מרום חיכו שאעבור את קו הסיום כדי לעודד אותי ולברך אותי על מקומי השלישי הכללי.
בפרק הבא: מה באמת קרה לי שם?
צילום: שגב אפלבאום
