"הורידו קצב – זו הדרך הבטוחה לשיפור ביצועים"

גולדי רייך סיימה את המכביוומן במסגרת תחרויות המכביה והגיעה למסקנה שאם אין לכם אירועים משני חיים ואם אתם סתם מכורים כמוה לחיים באקסטרים ולחיים בהספקים, זה הזמן להוריד את הרגל מהדוושה על מנת להשתפר
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
צילום: באדיבות גולדי רייך

את השורות הבאות אני כותבת באמצע משחקי המכביה בין תחרות לתחרות כשכואבות לי הרגליים ואני מנסה להבין איך אני אמורה להגיע לטבריה לטריאתלון ספרינט במסגרת משחקי המכבימן.וומן ובין אשפוז של חמישי לראשון להוציא בלת"מים אפשריים ושינויי לו"ז. בבוקר תחרות הנג"ש שאלו בחבר'ה מה התוכניות לסופ"ש, אז אמרתי שאני יכולה לתכנן גג עד חמש שעות קדימה וגם זה בקושי רב. אבל איזה כיף בשביל לכתוב אני לא צריכה כלום חוץ מהלפטופ במקרה של תנאים ממש טובים וטלפון בתנאים קצת פחות טובים העיקר שיש מטען והנה אני פיקס.

משלימה לטובת המצטרפים החדשים כי בפרק הקודם סיפרתי על אימונים בתנאים של חוסר ודאות בין אשפוז אחד לשני של בני הקטן שחלה בסרטן ועל הכיף שגיליתי בלא לספור וואטים ושניות. פשוט להתאמן כי זה כיף, כי זה מאוורר, כי זאת אנרגיה שמצילה חיים ושומרת על שפיות אם יש מילה כזאת בתקופה ההזויה הזאת.

חברים ממשחקי המכביה | צילום: באדיבות גולדי רייך

אבל לא הכל הכל ורוד ובוא נגיד שיותר מדויק יהיה להגיד שהכל מאוד שחור בתקופה הזאת וגם הספורט שהיה כמו מובלעת של שפיות בתוך הטירוף הזה מתחיל להראות סימני מצוקה. בחודשים הראשונים של הסרטן הרגשתי שאני מנצחת כל יום. אני מצליחה להתאמן, הכושר שלי לא נפגע ובום אני חתיכת סופרוומן. בכל תחרות שאני משתתפת אני מקבלת ערמות של עידודים, השתן מתחיל לעלות לי לראש ואני חושבת ומרגישה שאני בלתי מנוצחת. אשת ברזל זאת אני וכל הדיבורים על השחיקה שתגיע לא רלוונטיים אליי כי אני אשכרה עושה את זה.

המכה הגיעה לאט ובעדינות מה שנקרא מוות איטי וארוך.
איך אתם מעדיפים את הסבל שלכם, קצר וחזק או ארוך ונסבל? אני מאלה שמעדיפים את העלייה של מבוא חמה מהטיפוס לחרמון. שונאת שמחרפנים אותי במלא זמן של סבל איטי. יש מכסת סבל שאני אמורה לעבור הבוקר? אין בעיה תנו לי אותו במנה גדולה מוזרקת ישירות לוריד ונסיים עם זה.

אבל כשהכל מחורבן, אז הכל מחורבן וצרות מגיעות בצרורות אז גם כאן השחיקה הייתה איטית ומבאסת, כמו לרכוב 180 ק"מ בזון 1-2. כואב ומציק ושוחק ומתיש. השחיקה בביצועים לא הגיעה יחד עם הסרטן היא הגיעה במנות, כל פעם עוד שחיקה, עוד הידרדרות קטנה, כל פעם במקום אחר. פעם בשחייה אחר כך ברכיבה כשלא הצלחתי להחזיק עם הדבוקה שלי ובמכה השלישית בריצה כשחזרה לי פציעה בדיוק לקראת חצי מרתון ירושלים במשחקי המכביה. אני מבינה שזה לא קשור לאימונים, וגם לא לאורח החיים הפחות ספורטיבי שאני מנהלת בתקופה הזאת. מה שהכי פוגע בי זה הסטרס ועם זה אין לי איך להתמודד, אני לא יכולה לא לדאוג לילד שלי שנאבק על חייו אני לא יכולה לישון רגוע שהאינפוזיה מצפצפת לי באוזן. אני מתעוררת מסיוטים בלילה וצועקת מתוך שינה בבית "תקראו לאחות" וקמה בבוקר עייפה כאילו לא ישנתי גם אם ביליתי עשר שעות במיטה.

ועם כל השינויים בחיי אני משלימה. עם עצירת הקריירה, עם הקפאת החיים ואפילו עם השיער הלבן שהתחיל לצמוח בכמויות לא פרופורציונליות לגיל 32. אבל עם שחיקת הביצועים אני לא משלימה. אני נאבקת ובוכה ולא מוכנה לשמוע את המילה פרופורציות, מי אתם בכלל שתסבירו לי מה זה פרופורציות כשאני מאבדת את הכושר שלי ומה שעבדתי עליו קרוב לשנתיים ככה מול העיניים.

טריאתלון תל אביב היה רגע משנה חיים עבורי, הגעתי אליו בתום השבוע המסריח ביותר שהיה לי בתולדות הסרטן. הכל השתבש, כאילו מישהו עמד בשער הזה של השיבושים ואמר: כל מה שיכול לקרות תעבירו שם לילד הזהב הזה חדר 20 קומה אחת בדנה ילדים.

"עם שחיקת הביצועים אני לא משלימה" | צילום: באדיבות גולדי רייך

הגעתי לשטח ההחלפה בבוקר מוצפת לגמרי. כל שלום של חבר, כל חיוך של ספורטאית כל שאלת מה נשמע גרמו לי לבכי חסר מעצורים ופשר. זינקתי עם דמעות בעיניים תוך פלירטוט עקשן עם המחשבה ללחוץ חזק חזק ולנסות להשיג פודיום כזה של מקום רדשון. הים היה גבוה ולא אפשר לנו לשחות. התחרות הפכה לדואתלון, מה שנותן לשחיינית גרועה שכמוני יתרון

ואיכשהו במהלך הרכיבה, כשהמתחרות שלי חלפו לידי והקרב האמיתי התחיל – הרגשתי שאין לי כוח. אין לי כוח למתח הזה עד סוף התחרות, אין לי כוח ללחוץ, אין לי כוח להיאבק. אני רק רוצה לנסות להישאר על המסלול תוך כדי שאני מטפטפת זיעה ודמעות על האופניים השווים שלי.

סיימתי, איך לא, בוכה שוב. נפלתי בוכה על החבר הראשון שפגשתי תוך כדי החיבוקים המזיעים לצד סיפוק ואכזבה ניגשו אליי מלא מדהימים ומדהימות, ילדים מוכשרים מהנוער, ספורטאים שלא הכרתי שבאו רק להגיד "היי, אנחנו עוקבים אחרי המסע שלכם ואתם פשוט נותנים לנו כוח והשראה". זה היה רגע מרגש מאוד. מאוד מאוד אפילו אז אם אתם כאן. תודה ממני.

כל מי שקורא את הטור הזה ותודה שהגעתם עד כאן. יודע כי סטרס הוא הגורם הראשון לירידה בביצועים. מן מעגל איבה כזה של המאה ה-21. כספורטאים אנחנו מפחיתים את כמות הלחץ בגוף על ידי האימונים, אבל מהאימון אנחנו נכנסים לרצף משימות הזוי בו אנחנו מנסים להספיק את כל העולם ואשתו ואם אנחנו ספורטאי סבולת אנחנו גם אוהבים דברים באקסטרים אז ננסה להספיק את כל העולם ואשתו פלוס הילדים והאחיינים.

צילום: באדיבות גולדי רייך

מה שאני מנסה להגיד ומקווה שבהצלחה שיש סטרס שאי אפשר להילחם בו, כמו התקופה שאני נמצאת בה עכשיו. ההשלמה שלי עם הירידה בביצועים היא חלק מהבגרות ומההבנה שאי אפשר להילחם בתחנות רוח. עם הרבה כבוד לתחום ולמה שהוא דורש מאיתנו כאנשים עובדים וכבעלי משפחות. אני קיבלתי שיעור על בשרי שהראה לי בגרף איטי ורע שאני לא עשויה משום חומר אחר. אני אנושית ופגיעה וסטרס משפיע עליי כמו על כל בן אנוש אחר.

וכמו שאמא שלי הפולניה הייתה אומרת, "נו אין ברירה אז תלמדי בדרך הקשה". לי ברור היום יותר מתמיד מה שהמאמן שלי גל תיכון אומר לנו לפני כל תחרות מטרה. נקו שולחן, פנו משימות מהלו"ז, הורידו סטרס, זאת ההכנה הכי טובה שיכולה להיות לכם לתחרות, הרבה יותר מעוד אימון שתספיקו במסגרת החיים הצפופים ב-2022.

אז אם אין לכם אירועים משני חיים ואם אתם סתם מכורים כמוני לחיים באקסטרים ולחיים בהספקים של 900 וואט ומעלה, הורידו קצב – זו הדרך הבטוחה לשיפור ביצועים.



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

  • סינדי בן הרוש הגיב:

    צוברת מעריצים ואני אחת מהן, כתיבה סוחפת ועזבי את הפרופורציות שלך… את מכניסה אותנו לפרופורציות כל פעם מחדש, למרות הבכי, איכשהו את תמיד מחייכת, גם כשאת בוכה, זו גדולה שאין להרבה אנשים ואת ייחודית הרבה בזכותה.❤️

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"כשמישהו אומר לי שאני לא יכולה לעשות זאת, אני פשוט לא מקשיבה לו", פלורנס גריפית ג'וניור



הטוויטר שלנו

ערוץ הוידאו של שוונג