רגע אחד אנחנו דוהרים למטה ביער מלא רקפות, כלניות, צבעונים וסחלבים; רגע אחר כך חוצים מטע שזיפים פורח ורצים לאורך גדה של נחל רגוע. ריצת השבע שעות הכי קצרה שעשיתי

מאת:יעל גורלי

מיץ תפוחים מדולל בשקית המים. תרכיז תפוחים לעת הצורך בבקבוק קטן. יותר מדי רבעי-פיתות-עם-קוטג', רבעי-פיתות-עם-מתוק ותמרים-בלי-הגרעין. כובע וכל מיני "למקרה ש" במנשא (אקמול, פלסטרים, מלח). אכזבות העבר בקופסה סגורה באחורי הראש. שעון ל-4:00 וקדימה לדרך!

הגענו אל נקודת הזינוק של הרוגיין, בבת שלמה, בשעה 06:00 בבוקר. קר! מבט על השטח הבהיר לנו שקילומטרז' רציני לא יהיה פה היום. יותר מדי הרים, יותר מדי חורש. אחרי חצי שעה קיבלנו מפה כדי שנוכל לתכנן את המסלול. האוויר התחיל להפשיר ואנחנו קצת אחריו. בשעה 07:00 זינקנו לדרך. יש משהו מצחיק בזינוק של נווטים: כולם עומדים ביחד בתוך מתחם מסומן בצהוב, ואז מזנקים – אבל כל אחד לכיוון אחר. קצת כמו כדורי ביליארד בתחילת המשחק.

המסלול לא מרחם: אנחנו פותחים ב"שדה מוקשים" זרוע גללי פרות טריים, ממשיכים בהזדחלות מתחת לגדר בקר (אחת מיני רבות) ומגיעים למעבר מים ראשון – וכל זה תוך 10 דקות מהזינוק. טוב, אולי מעבר המים היה לטובתנו, בשביל לשטוף את גללי הפרות.

אני לא אוהבת לנווט, וטוב לי שמישהו אחר עושה את זה, אבל אני אוהבת את האופי של ריצת הניווט. הרעיון הזה, שבו בוחרים נקודה בצורה רנדומלית ומחליטים "לשם!" ואז רצים – ולא משנה מה יש בדרך. זה מגניב אותי. אין את זה בריצות האחרות, שבהן תמיד ניתפס לשבילים הנוחים, למסלול קבוע מראש. יש הרבה יותר הרפתקה בריצת ניווט, כל רגע הפתעה אחרת.

תומר, למשל, מקבל בהפתעה ענף של עץ לראש. אני בהלם מזרם הדם, אבל לא קרה לו כלום. מזל שיש פלסטרים. כמה דקות, ואנחנו ממשיכים לרוץ.

רגע אחד אנחנו מטפסים במעלה סינגל מוזנח, מפלסים את הדרך בין קוצי הפטל. רגע אחרי זה, אנחנו דוהרים למטה ביער מלא רקפות, כלניות, צבעונים וסחלבים. רגע אחד חוצים מטע שזיפים פורח, ואחר כך רצים לאורך גדה של נחל רגוע, ופתאום אנחנו חותרים בשדה חרציות שמגיעות עד המותניים. כל כמה דקות הנוף והתוואי משתנים לחלוטין.

בחלק הראשון אנחנו בקושי רצים. הדרך לא מאפשרת לנו. אנחנו פורצים בין קוצים, עוברים מעל, מתחת ודרך גדרות תיל. כולנו יוצאים שרוטים, אבל למי אכפת, גם ככה אנחנו שרוטים. העיקר להגיע לנקודה. מכל פסגה נשקף אלינו נוף מהמם, שמזכיר שהאביב כבר כאן.

בצהריים אנחנו מגיעים לשטח פתוח יותר, שמאפשר ריצה אמיתית, ואז עוד עונה מזכירה את בואה. מתחיל להיות חם, ואני מבינה שאני לא מוכנה לקיץ. לא פיזיולוגית, ובטח לא נפשית. לא בא לי לעבור את זה שוב, את הריצות בשעות שלפני הזריחה, את כמויות הזיעה הבלתי נגמרות, את הלחות החונקת. צריך ליהנות מכל ריצה עכשיו, כי אלו הימים האחרונים של הקרירות. אנחנו מטפסים בעליה בלתי נגמרת בעמיקם, ואני מלאת טינה כלפי בני הנוער שעקפו אותנו בריצה קלילה. שמחתי לראות שגם הם עברו להליכה אחרי כמה דקות. כמה שהייתי רוצה להיות מסוגלת לרוץ את הכל! אני לא חזקה כמו שהייתי רוצה להיות, אבל אני יותר חזקה מבשנים הקודמות. קשה לי, אבל אני לא מתפרקת.

עוד שעה לריצה ואנחנו חותרים לנקודת הסיום. הזמן לא רץ, הוא טס. זאת ריצת השבע שעות הכי קצרה שעשיתי, אני נשבעת. היא עברה יותר מהר מריצות של שעתיים. נראה לי שזה בגלל תוואי השטח המשתנה והמאתגר, שבכל רגע היה משהו מעניין להתרכז בו, ואולי גם בגלל שהתרגלתי לריצות ארוכות יותר. תודה לקבוצה שלי ולכל מי שתמך ועודד. עכשיו אני יכולה בלב שלם, סופסוף, לחזור לרוץ כמו שאני אוהבת. בסדר, בסדר, אחרי שאקח שבוע התאוששות.