מאת:דפנה שב
פעם היה נראה לי שלרוץ עם גברים זה הדבר הכי קשה בעולם. אבל היום אני יודעת שזה מה שהורגלתי אליו, וכן, ככה חינכו אותי אי שם בימי התיכון. היום לעומת זאת, אחרי הרבה אימונים אני יודעת שזה חלק מהעניין. יותר מכך, את רוב האימונים שלי אני עושה עם גברים שרצים בקצבים המתאימים לי.
רוב האימונים שלי אני עושה עם גברים שרצים בקצבים המתאימים לי
צילום: אמיר שוונג
קצת עצוב להודות, אבל אין כל כך הרבה רצות למרחקים ארוכים, ועד שמוצאים אחת או שתיים, סביר להניח ששעות האימונים שלהן לא בדיוק חופפות לשלי, והקצב גם הוא צריך להיות מתאים לשתינו.
היום כמובן הרבה יותר קל לי כי אני מתאמנת בקבוצה. ככה עם הזמן בקבוצה נוצרים פרטנרים קבועים.
הם הופכים להיות החברים הכי טובים שלכם. אתם בטח מכירים את זה, הפרטנרים הכי טובים והחופש והשחרור שורר ביניכם. אבל נראה לי שבריצה של בנות בלבד, הדברים מתרחשים קצת אחרת.
שמתי לב שאנחנו אף פעם לא עוצרות לשירותים באמצע ריצה. לא מדברות על הימים הקשים בחודש (כן, רצות גם במחזור). מעטות הבנות שמוכשרות בקינוח אף ויריקות. ויש עוד… אבל הריצה שלנו היא שקטה – ריצה של בנות.
התקשרה אליי חברה יום אחד וקבענו לצאת לרוץ. אחת הדמויות שמגיעה מדי פעם לבקר בריצות שלי. תמיד הריצות שלנו הן לא מחייבות,
קילומטרים קלים, אפשר לדבר.
איך שניפגשנו על הגשר בפארק ראיתי שמשהו מוזר קרה לה.
"אל תשאלי, יש לי כאבי מחזור עצבניים".
"שטויות" אמרתי לה. "הריצה תעביר לך הכל". התחלנו לרוץ, ובאמת אחרי כמה קילומטרים היא הרגישה יותר טוב. אני לעומת זאת מנסה להתגבר על הצינון שתקף אותי, ולאורך כל הריצה קנחתי את האף. שלפתי מהכיס הפנימי קצת נייר ועשיתי מה שצריך לעשות. ואז היא אמרה לי:
"אני לא מבינה איך גברים מקנחים את האף ככה בלי כלום".
"תאמיני לי" אמרתי, "שאני ממש לא יודעת. וחוץ מזה, אנחנו בנות". כנראה הצלחתי להרגיז את הפרטנרית החביבה שלי, ואולי זה קשור גם לזה שהיא היתה במחזור, אבל זכיתי לשמוע את המונולוג הפמיניסטי הכי מרשים ששמעתי בחיי. אולי אני השמטתי כמה דברים, אבל הרוב היה בלתי נשכח ונחקק היטב בזכרוני:
"אז מה? אז מה אם אנחנו בנות?זה לא הוגן ואת יודעת את זה. וזה שהם גברים? זה עושה את זה ליותר טוב? נמאס לי! פשוט נמאס לי! למה? תגידי לי למה? אני צריכה לרוץ עם חבורה של בחורים שכל רגע מישהו אחר מפליץ? ואחרי שהם לוקחים ג'ל…..אוהוהו, אני צריכה לשמוע גם את הגרעפסים שלהם!
ואם הם לא הספיקו לשירותים לפני הריצה, אני צריכה גם לחכות להם באמצע הריצה ולקבל דיווח. לא, לא, לא!!! חייבים לשים לזה סוף. כי אנחנו בנות…ממש. ומה איתנו, אה? מה איתנו?
הנה, היום, נראה לך שהייתי מעיזה לרוץ עם מישהו מהחבר'ה שלי? אני פאקינג במחזור, אבל זה לא מעניין אותם! ואם הריצה היום היתה ארוכה? היו מחכים לי בדרך אם הייתי עוצרת לכל העניינים שלי?
וזה לא רק זה. תגידי לי את, כן, מתי בפעם האחרונה שיחררת בריצה? לידי את מנומסת. אז לידם?
והנייר טואלט הזה שלך, את לא יכולה פשוט לירוק את הכל החוצה ולסגור עניין? נייר טואלט!
יותר פשוט לנגב בחולצה. אם פולה רדקליף יכולה להשתין באמצע מסלול לעיני המצלמות תאמיני לי שאנחנו גם יכולות. תמיד אני צריכה למצוא איזה שיח. וגם אז, כועסים עליי שלוקח לי מלא זמן, ומה אני מתרחקת כל כך. ואת יודעת עוד משהו? לי למשל, יש קיבה רגישה. קצת אני מגזימה עם הגרנולה וישר מתנפחת לי הבטן, אבל לא! אני בחורה. חס וחלילה שאני אפליץ תוך כדי ריצה. זה דיכוי, אני אומרת לך, זה דיכוי! למה אני צריכה לרוץ ולחשוב כל הזמן איך אני שולטת בחורים שלי???"
ראיתי את הברז מרחוק. "רוצה לעצור לשתות קצת מים?"
"לא, אני בסדר" היא ענתה לי. אני נרגעתי. נראה לי שגם היא נרגעה קצת. אמרתי לה שהיא צודקת. באמת התכוונתי לזה אבל היה נדמה לי שהיא לא האמינה לי. הריצה הסתיימה די מהר, למרות שלא ממש דיברנו אחרי כל הדברים האלו. אבל זה גרם לי להרהר בעניין. איך זה, חשבתי לעצמי, שלנשים יש גבולות בעניינים האלה, וזה לא רק בריצה. אולי גם כאן, הרגילו אותנו, חינכו אותנו, להיות נשים.
למדתי על זה פעם. ג'ודית באטלר, חוקרת פמינסטית, קראה לזה "תפקיד מגדרי". אם נולדתי אישה, היא אומרת, מלמדים אותי להיות "אישה". כלומר, המגדר לא בהכרח קשור למין, אלא למה שהחברה מלמדת אותי. האם זה מה שקורה לנו גם בזמן הריצה?
טוב שקבעתי לרוץ איתה עם החברה המזדמנת שלי. זאת היתה ריצת בנות אמיתית. תמיד איכשהו בריצות האלה, שאנחנו רק בנות – אנחנו מצליחות להגיע לנושאים הרגישים. לשים את הקלפים על השולחן.
אלוהים, אנחנו כאלה בנות!
אלוהים, אנחנו כאלה בנות!
צילום: אמיר שוונג
