בסוף השבוע יזנקו טובי הרצים בישראל לחצי מרתון בית שאן. מור שלזינגר הצליחה לתפוס את המאמנת זהבה שמואלי לשיחה פתוחה על ריצה, נשים, המהפכה הגדולה שהתרחשה בתחום בשנים האחרונות וטיפים לקראת חצי מרתון בית שאן. היא גם תתארח בפורום נשים בספורט לקראת חצי המרתון

מאת:מור שלזינגר

את זהבה שמואלי אנחנו מכירים היום בעיקר בזכות מועדון רצי רמת השרון ובזכות מרוץ אייל שביסס את מעמדו כאחד המרוצים המובילים והאיכותיים בארץ. ויחד עם זאת, סיפורה של זהבה, שהחלה לרוץ בתקופה שבה כמעט ולא ראו נשים רצות בארץ, החזיקה בכל שיא אפשרי, והגיעה לייצג את ישראל בכבוד באליפויות עולם ובאולימפיאדה, מהוה השראה לכל אחד ואחת. ולכן גם שמחתי כל כך כשזהבה הסכימה להתראיין ואף להתארח אצלנו בפורום נשים בספורט לקראת חצי מרתון בית שאן.

זהבה שמואלי מעודדת את כולם (צילום: עופר ביידה)

איך הגעת לריצה?
התחלתי עם ריצה באופן טבעי, לא באימונים. גדלתי במושב בית עזרא, ובאותה תקופה לא היו אופניים או מכוניות, ופשוט רצנו. בהמשך בתיכון היינו נפגשים פעם בשבוע לחוג ריצה, ושם התבלטתי. הייתי הכי טובה בכיתה, בנבחרת, וגם בתחרויות הארציות, ובתחרויות הבין אגודתיות, פשוט צפתי למעלה. באותה תקופה החשיפה לנשים ולנערות היתה מצומצמת מאוד. עיקר הפעילות היתה בעצם תחרותית, ובתוך מסגרות מאוד ברורות. זה לא היה מראה טבעי כמו היום, לראות אנשים רצים ברחובות, בפארק או בים, ובפרט לא נשים.

בהמשך התחתנתי, הבאתי ילדים וגמרתי עם הספורט. אחותי, מזל, שהיתה טובה מאוד בספורט, ביקשה ממני לרוץ איתה. וכך רצנו בלילה ברחובות, שאנשים לא יראו אותנו, כי אז זה היה מראה לא טבעי שנשים רצות. בסופו של דבר אחרי הלידות חזרתי לריצה. משהו בתוכי בער מבפנים ונתן ולי מוטיבציה, וזה עשה לי כיף גדול. חזרתי בהדרגה, עם ליווי של אחותי, שהתאמנה אז בצורה תחרותית. חזרתי לפעילות במסגרת אתלטית, התחלתי להתאמן מסודר פעמיים בשבוע, ולאט לאט התקדמתי, חזרתי למהירויות ולקצבים שהייתי בעבר, ותוך שנה כבר הגעתי לצמרת.

עם האוכל בא התיאבון, ועברתי להתחרות בתחרויות בינלאומיות. וכמובן, להציב מטרות: אליפות עולם, אולימפיאדה. את מרתון טבריה הראשון עשיתי כמרתון חווייתי, ללא הכנה, ועשיתי 3:02. כמה שנים אחר כך חזרתי שוב למרתון טבריה, עשיתי 2:52 וזה הקנה לי פרס לרוץ במרתון ניו יורק. ההתנסות במרתון בינלאומי היתה חוויה מדהימה. זו היתה תקופה שונה, פה בקושי רצו, ושם היו 10,000 איש במרתון, והוזנקתי לצד הרצות הבכירות בעולם. אחת לכמה שנים עשיתי מרתון, ב-83 התחריתי באליפות העולם, ובלונדון קבעתי את המינימום לאולימפיאדה, וסיימתי ב- 2:40.

בשלב מסויים אחרי האולימפיאדה החלטתי להוריד הילוך ולהנות יותר מריצה, ולאט לאט הבנתי שהכיוון שלי הוא אימון והדרכה. הקמתי את מועדון רצי רמת השרון, לפי מודל שלא היה מקובל כאן בארץ, אבל מקובל מאוד בחו"ל: בהולנד, בבלגיה ובעוד מקומות. אוכלוסיה הטרוגנית עם מכנה משותף של ריצה ואהבה לספורט: ותיקים, צעירים, נשים ונערות.

מה את אוהבת בריצה?
אני אוהבת את העובדה שאפשר לקום, לשים נעליים ולצאת לרוץ במרחבים בטבע. לראות את השדות המוריקים, את הפרפרים, את העונות המתחלפות ואת פרי ההדר בפרדסים. אני אוהבת את השקט: אני עם עצמי בתוך הטבע, ואף אחד לא מפריע לי בשקט שלי. ואני אוהבת את הצד החברתי: לרוץ עם חברים, בכיף, לא בשביל להתחרות אחד עם השני וזה סוג של אנרגיה חיובית. זו הרגשה אחרת להתחיל יום עם אנרגיות טובות, יום שאני לא מתאמנת בו הוא יום לא מוצלח. וזה כבר כל כך מובנה וטבעי לי, סוג של פעילות שמנקה ומשחררת.

את רואה שינוי בתרבות הריצה בארץ לאורך השנים?
בהחלט חלה מהפכה במדינה מבחינת כמות הרצים והחשיפה, ואפשר לראות זאת במרוץ לילה לבן ובמרוץ אייל. הריצה יצאה לרחובות. נשים מעיזות, לא פוחדות, מגיעות לריצה ומתמודדות. רואים היום המון נשים, מכל קצוות האוכלוסיה: נשות קריירה, ואמהות לילדים, עוסקות בריצה כחלק מתרבות הפנאי ומאורח החיים, ובסופו של דבר נהנות ומתמכרות. במקום לשבת רק בבתי קפה, אפשר לשוחח גם בריצה, אפשר לפתור בעיה במתמטיקה גם בריצה. הריצה היא בעצם יוגה למוח, "מנקה מסך", הרבה מעבר ליתרונות הבריאותיים.

יש הבדלים בין אימון נשים לגברים?
יש הבדלים קטנים, לא גדולים. הרבה נשים שמתחילות לרוץ הן יותר מפוחדות. אבל כשהן נדבקות בחיידק יש להן מוטיבציה גבוהה יותר, והן חזקות יותר מנטלית. לרוב נשים יגיעו ליעדים מהר יותר. מבחינת החשיבה, כשאישה מגיעה לריצה, אחרי שהיא רצה 10 ק"מ, היא כבר רוצה חצי מרתון, ואחרי זה מרתון וכו'. וכמובן שברמה הפיזית יש יכולת שונה.

אליפות הארץ בחצי מרתון מתקיימת שבוע הבא בבית שאן. רגע לפני הזינוק, איזה טיפים יש לך לתת לרצים?
לפני המרוץ: חשוב לעשות חימום כמו שצריך, להקפיד על מתיחות. במהלך התחרות חשוב לשתות מים בדרך, להרטיב את הפנים ואת הראש על מנת לצנן אותם אם זה יום חם.

לגבי תכנון כוחות: בגדול כל אחד עושה את ההכנות שלו, והתכנון שלו. לרצים המתחילים אני מייעצת שלא לפתוח מהר. עדיף להפסיד כמה שניות בהתחלה ולהרויח בסוף. אחרי העשרה קילומטר יש עוד אחד עשר. בדרך כלל נהנים מהחמישה-עשרה קילומטרים הראשונים ומבסוטים, ואז נגמרים. תערכו בדיקה עצמית במחצית ואחריה.

ובסיום: חשוב להקפיד על שחרור כמובן. אבל הכי חשוב בסופו של דבר: להנות מהחוויה. להנות מהנוף השונה, מחברת הרצים, מהמפגש עם רצים אחרים, עם אנשים שבדרך כלל לא נפגשים איתם ברמה היומיומית. בסופו של דבר זו חוויה. דקה יותר, דקה פחות, זה כבר ממש לא משנה.

איזה מסר את רוצה להעביר למי שקורא את הכתבה עכשיו?
המסר שאני רוצה להעביר: לא משנה הגיל, ולא משנה היכולת, אפשר לבוא ולהנות מהריצה. חשוב לקבוע מטרות ריאליות, כל אחד ואחת מגיעים ממקום אחר, עם לו"ז שונה, ועם אורח חיים שונה, וחשוב להתייחס לזה בקביעת המטרות.

רוצים לשאול את זהבה עוד שאלות? זהבה שמואלי תתארח בפורום נשים בספורט ביום שלישי הקרוב 8.12.09 בשעה 13:00 לקראת חצי מרתון בית שאן ותענה על שאלות.