"במהלך האימונים צברתי המון דברים לחשוב עליהם במהלך הריצה והתחרות. גם להיות בבקרה על הזמנים, גם להקדיש את הריצה לכל האנשים הטובים בדרך, וכשיכאב להוכיח לכל האנשים שלא היו איתי שאני מסוגלת להרבה מעבר למה שהם חשבו." דפנה שב, רגע לפני מרתון טבריה
מאת:דפנה שב
"נו,אז את מוכנה למרתון?" אנשים שאלו אותי בשבועיים האחרונים ואני לא ידעתי מה לענות. הדבר היחיד שהטריד אותי זה מה יעבור לי בראש במהלך הריצה. עברתי כבר את הכל, את הקיץ, את השפעת, את הנקע, את הימים הקשים של חזרה לאימונים אחרי המחלה, את הריצות הארוכות, את הספקות, ואם אני צריכה לסכם את הכל ולהגיד איך יהיה אז אני ממש לא יודעת. אולי זה אחד הדברים היותר מפחידים בריצת המרתון, המרחק, הוא כל כך גדול שהכל יכול לקרות.
על מנת להתמודד עם היום עצמו הייתי חושבת בריצות עצמן על יום התחרות. גם בימים הקשים כשהרגליים כאבו וממש לא התחשק לי לרוץ יותר, הייתי מדמיינת את עצמי רצה אל קו הסיום. הייתי בונה תסריט שלם שלי, רצה בקילומטר האחרון ומגבירה, עוקפת את ההוא, מגבירה את הקצב ועוקפת את הבחורה ההיא, לפעמים הייתי מוסיפה תפאורה של סופת שלגים ורוחות חזקות ועם כל אלו רצתי כמו שלא רצתי אף פעם, מחייכת בקו הסיום. אבל ברגע האמת אני מפחדת שלא יהיה לי כבר מה לדמיין,כי אני בסרט האמיתי, בסלון האח הגדול, עכשיו זה באמת קורה.
אני זוכרת שפאם ריד, האולטרה מרתוניסטית הידועה כתבה בספרה את השיטה שבה היא עוברת את המרחקים העצומים: "בייט סייז", היא קראה לזה. התרגום לעברית של ביטויים תמיד הורס, ולנסות לעבור את המרחק בנגיסות,או בביסים נשמע מוזר. הייתי צריכה לנסות את הצעתה לפני שאני שוללת, וגיליתי להפתעתי שזה היה לא רע בכלל. השיטה שלה אומרת למעשה שלפני כל קילומטר מכריזים בלב (אפשר גם בקול) "עכשיו עוד קילומטר, וזה יקח לי 4:30 דק" (למשל). כך עוברים את המרחק בנגיסות של קילומטר אחר קילומטר תוך בקרה על הקצב. מיותר לציין, שהשיטה דורשת סבלנות וריכוז עמוק, ואין ממש זמן לחשוב על דברים אחרים מלבד הריצה עצמה. אצלי זה עבד חלק מהדרך, עד שהמחשבות שלי נדדו לכיוונים אחרים.
כיוון אחד שאליו נדדו המחשבות שלי היה לחשוב על כל האנשים שלא תמכו בי לאורך כל השנים שבהם אני רצה. אני חושבת עליהם ואומרת לעצמי שעכשיו באתי לנקום ולהוכיח לכולם: הנה, אני רצה והולכת לעשות את זה כמו גדולה. השיטה (שהמצאתי כרגיל ברגעי משבר) אומרת שצריך להיזכר ולעבור בראש על כל האנשים מתקופת הילדות ועד לא מזמן, שלא פירגנו. אפשר להכניס לרשימה גם אנשים שבאופן כללי עיצבנו אתכם אם זה בעבודה או סתם נדחפו בתור בסופר. אצלי הרשימה ארוכה והעבירה לי קילומטרים רבים באימונים. חשוב לדמיין את אותם אנשים עומדים לאורך הדרך במרתון עצמו, לדמיין את פרצופם המלא קנאה, את פרצופם המופתע מיכולתכם המדהימה והמהירות שבה אתם רצים.
תוך דקות מובטחים לכם הגברה של הקצב וסגנון ריצה משופר.
כיוון שני, שאני מאד אוהבת לבקר במחוזותיו הוא דווקא לציין את כל האנשים הטובים שפגשתי בדרך. כל האנשים שרצתי איתם מאז ועד היום, בימים שבהם לא הבנתי כלום בריצה, רצתי עם בגדים מוזרים, לא שתיתי, לא אכלתי ואפילו לא היה לי שעון. בשנים שבהם כל רץ שפגשתי היה עבורי מקור למידע חדש ולהשראה. מוזר, כל האנשים הטובים שתמכו,הם דווקא אלה שרצו בעצמם. אבל עדיין, יש לי המון כאלה והם יכולים להעביר לי בכיף עשרות קילומטרים. כמה למדתי, כמה נהנתי, וכמה כיף להיזכר בהם ולדעת שהם איתי ברגע האמת.
לפעמים אני מוצאת לעצמי דברים אחרים לחשוב עליהם, או יותר נכון לעשות בזמן הריצה. אחד הדברים שאני מאד אוהבת וגם מאד עוזרים הוא לשיר. אני חושבת על השירים שליוו אותי באימונים, ומזמזמת לעצמי בלב כדי לא לבזבז אנרגיה. יש לי שיר לכל מצב אפשרי, וכמעט לכל קטע במירוץ ובעיקר אני אוהבת לשיר את השיר שלי כשאני מדמיינת גם את קו הסיום ואת התוצאה שתופיע על השעון.
במהלך האימונים צברתי המון דברים לחשוב עליהם במהלך הריצה והתחרות. גם להיות בבקרה על הזמנים, גם להקדיש את הריצה לכל האנשים הטובים בדרך, וכשיכאב להוכיח לכל האנשים שלא היו איתי שאני מסוגלת להרבה מעבר למה שהם חשבו. אבל בסופו של דבר, אני רוצה לצאת לדרך איתי. להיות שמחה על הדרך שעשיתי ולזכור שהמרתון הוא רק הפרס של הסוף. עכשיו הגיע הזמן להנות מכל העבודה הקשה ועד כמה שזה נשמע מוזר גם מהכאב שיכול להיות בדרך. שוב, תמיד על קו הזינוק אני מזכירה לעצמי, שאני כאן מתוך אהבה, וכבר אמרתי,אהבה זה כואב. בהצלחה.
