מאת:דפנה שב
 
58,018 אלף ספורטאים השתתפו במרתון ברלין השנה, 42% מתוכם הגיעו מחוץ לברלין, מ- 107 מדינות שונות, גם מישראל. דפנה שב הייתה במרתון המסורתי של גרמניה, אך הפעם השאירה את נעלי הריצה בבית ועקבה עם אופניים אחרי הרצים
דפנה מלווה את הרצים בברלין
מי שאמר לכם פעם את המשפט שלהיות על קו הזינוק במרתון ולא לרוץ בו זה עצוב, לא יודע על מה הוא מדבר. נכון, הרגשתי צביטה קטנה בלב שמרתון ברלין לא הסתדר לי עם תוכנית האימונים, והמרחק (יותר נכון קרבה) מהמרתון הקודם שעשיתי. אבל לא עמדתי על קו הזינוק ובכיתי על מר גורלי. להיפך, רכבתי על אופניים באמצע הכביש והבנתי שגורלי לא מר בכלל.
מדי יום במשך שבוע עברתי בריצת הבוקר מתחת לשער ברנדרבורג, קו הסיום של מרתון ברלין. כל יום, נוסף עוד חלק למתחם הענק עד שביום לפני המרתון כבר ממש לא יכולתי לעבור. במשך שבוע שדרת ה-17 ביוני הייתה סגורה ויכולתי לרוץ להנאתי על הכביש.
העיר החלה להתמלא באיטיות והרגשתי את השינוי בצפיפות. מעל ארבעים אלף רצים היו רשומים למרתון. מנתונים סטטיסטיים שהתפרסמו, כ- 42% מהמשתתפים מגיעים מחוץ לברלין, מ- 107 מדינות שונות. 21.5% מתוכם הן נשים. בסך הכול (כולל שאר מקצי המרתון – רולר בליידס, אופני יד, כסאות גלגלים ומרוץ הילדים) זינקו למרתון כ- 58,018 משתתפים. הרצה הותיקה ביותר היא פינה גורתר משוויץ, ילידת 1925 שנראה על פי התוצאות שהפסיקה את הריצה אחרי 25 ק"מ. הרץ הוותיק ביותר, וורנר סונתג מגרמניה, יליד 1926 סיים בזמן של 6:17 שעות.
מאז הגעתי לגרמניה כבר הבנתי שהסדר והארגון מאד חשובים. לכן, גם אני בתור עיתונאית הייתי מסומנת במספר 348 זוהר, שאי אפשר לפספס. מצוידת בכל האישורים, בביגוד המתאים, מצלמה והאופניים. המחשבה שאני רוכבת בלב המסלול של המרתון המהיר והגדול בעולם שמחה אותי מאד. חיכיתי בציפייה רבה בנקודת חצי המרתון כדי לצפות בגבריסאליאסי עובר. כאשר הדבוקה הראשונה עברה כל מה שיכולתי לראות זו קבוצה של רצים אפריקאים שהמצלמה שלי לא הספיקה לתפוס. כל החבורה הייתה מוקפת במכוניות ואופנועים של צוותי צילום ומשטרה. נאלצתי להסתפק במבט מקרוב על הפורטרט שהוטבע על המדליות של המסיימים: של גבריסליאסי כמובן. גם אחרי המרוץ כאשר הייתי במרחק מטר אחד בלבד מהכוכב המהיר, לא הספקתי ללחוץ על כפתור המצלמה וכבר הוא היה מכוסה בהמון המעריצים והעיתונאים.
רכבתי מנקודת החצי בקרבת הדבוקה השלישית של רצי העילית. מדי פעם חלפנו על פני אחת הנשים. רצות העילית שהיה להן מזל היו חבויות היטב בדבוקות הגברים, ואלו שרצו לבד היו מעוררות השראה. כל אחת במלחמתה שלה. לרגע אחד לא חשבתי על הריצה שלי. כל הגעה לנקודת מים העלתה את האדרנלין בדם. לראות אותם מקרוב צמאים לעוד טיפת אנרגיה. המראה של עשרות המתנדבים המחכים מאחורי השולחנות, מנסים בכל כוחם שהמים יגיעו ליעדם.
הדבוקה השלישית של רצי העילית
ההקלה שנראית על פני הרצים כאשר הם עוברים בתוך מקלחות המים לאורך המסלול, נראה לפתע שהזמן עוצר והם מתרווחים להם בנוחיות בתוך הריצה. כשהגעתי לק"מ ה- 30 כבר היה קהל עצום לאורך הכביש והרגשתי את העוצמה גם על האופניים. הם הריעו ומחאו כפיים בלי לנוח. יכולתי לראות מי הגיע בשביל בילוי יום ראשון ומי באמת עומד ומחכה לאהוב או לקרוב שרץ את המרתון. מבחוץ הכול נראה שונה. רץ שעוצר בצד כי הכאבים לא מאפשרים לו להמשיך. רץ שהולך ואז חוזר לרוץ. רץ שמעודד את הרץ לידו, או זה שמסתובב אחורה וקורא לחבר שלו לרוץ איתו. יש את הרץ שמחייך ונראה חזק ומהיר ויש את זה שכבר כפוף ופניו נפולות. בזמן שקרו כל כך הרבה סיפורים לאורך המסלול שמעתי שנשבר היום שיא עולם, והרצה הראשונה אירינה מיקיטנקו שיפרה 5 דקות מתוצאתה. שעות רבות אחר כך הסיפורים המשיכו להיווצר אצל כל אחד מתוך אלפי הרצים.
כשישבנו על הדשא למרגלות הרייכסטאג, ולידי אלפי רצים עטופים בשקיות הניילון הצהובות הבטתי בחצי חיוך באלו הרוצים לשבת ואלו שרוצים לקום. אחד הרצים נתקל במבט שלי וחייך בחזרה מדושן עונג למרות הכאבים. לא הייתי צריכה לרוץ מרתון באותו היום כדי לקבל חשק למרתון הבא שלי. רק הייתי צריכה להיות שם בשבילם וזה הספיק כדי לספוג המון מוטיבציה.
 
