קבוצת הריצה של בנות האולפנה שבעפרה מככבת בשנים האחרונות באליפויות הארץ לריצות שדה. תמי המאיר, מאמנת הקבוצה, מספרת בראיון לשוונג על האתגרים והתגובות מהסביבה
מאת:אביטל הירש
מי שמעורה בסצינת הריצה בארץ כבר שמע, ראה וקרא כמעט הכל. נדמה שטרנד הריצה כבר קרוב לשיאו, אם לא הגיע אליו כבר, וקשה לדמיין אילו מהפכות גדולות עוד יכולות להתרחש בו. ובכל זאת, ישנם מגזרים שבהם מה שנדמה כל כך טריוויאלי במקומות אחרים הוא כמעט פורץ דרך, וישנם אנשים שמובילים את המהפכה הזאת. אחת האנשים האלה היא תמי המאיר, שמאמנת את קבוצת הבנות של אולפנת עפרה, קבוצה שבשנים האחרונות מככבת באליפויות הארץ בריצות שדה.
בנות נבחרת אולפנת עפרה עם אחד הגביעים
"למגזר הדתי, כמו כל דבר, טרנד הריצה הגיע בדיליי", אומרת המאיר. "כמו בכל מקום, הריצה הולכת וחודרת גם למגזר. רואים יותר ויותר נשים שרצות – עדיין לא במספרים גדולים, אבל יש תחושה שנפל איזה אסימון ונשים הבינו שגם הן יכולות לרוץ".
|
המאיר היא מורה לחינוך גופני כבר שנים רבות, היא מתגוררת בכוכב השחר ומשמשת כרכזת החינוך הגופני של האולפנה בעפרה, בו לומדות בנות מכיתה ז' ועד י"ב. המאיר היא מאמנת כדורעף ואתלטית בעברה, ועדיין רצה בקביעות. "לא מרחקים מטורפים", לדבריה, "5 ק"מ בכל פעם". המשפחה שלה ספורטיבית במיוחד: בעלה גם הוא מורה לחינוך גופני ילדיה רצים ומשחקים כדורסל, אחד מהם הוא מנהל מחלקת הספורט במועצה ואחת מבנותיה גם היא מורה לחינוך גופני.
למתבונן מהצד, מה שעושה המאיר הוא כמעט בגדר מהפכה, אבל מבחינתה נדמה שמדובר בדבר שבשגרה. היא מבינה שלא מדובר במשהו טריוויאלי במגזר שלה בקרב נשים, ועם זאת מציגה את הדברים בצניעות, כאילו מדובר במשהו שהוא כמעט מובן מאליו. |
תמי המאיר. "מגלה את הבנות הטובות ובונה נבחרת"
|
עוד כתבות בנושא
הישגים מרשימים
"במקור אני מאמנת כדורעף, אבל לתחום הריצה נחשפתי כבר לפני הרבה שנים, כשעבדתי בטירת צבי עם המאמן דני שור. בכל שנה אני מכניסה את הבנות שאני מלמדת לקטע של ריצות שדה. מדובר בריצות של 1,500 מ', שבתחרויות רצים אותם בשטח. אני מגלה את הבנות הטובות ובונה נבחרת, וכך במשך שנים. החידוש בשנים האחרונות הוא שבניתי תכניות אימון חדשות, אותן למדתי משור, שאימן אתלטים במשך הרבה שנים. ראיתי שהבנות מצליחות כי התכניות היו יותר רציניות ועבדתי איתן בצורה יותר צמודה ולא בשלט רחוק".
ואכן, בנות האולפנה של עפרה מגיעות להישגים מרשימים ביותר: בחמש השנים האחרונות הן היו אלופות הארץ בריצות שדה בגילאים שונים. בשנה שעברה הן הגיעו למקום הראשון באליפות הארץ לריצות שדה לכיתות ז'-י"ב והשנה שכבות י'-י"ב הגיעו למקום הראשון וכיתות ז'-ט' למקום השלישי. בנוסף, הן משתתפות – כקבוצה וכבודדות – במרוצים רבים. רוב החברות בקבוצת הריצה הן גם שחקניות כדורעף והמאיר אומרת שלדעתה כדורעף מהווה פעילות אידיאלית לתמיכה בריצה.
"יש תחרויות שלא נוכל להשתתף בהן"
אגב, בעפרה אין קבוצה מקבילה של בנים. "יש בנים שמשתתפים במרוצים אבל לא כקבוצה", היא אומרת.
אתגרים ייחודיים
קשה לפספס את בנות האולפנה בתחרויות, ולו בגלל העובדה שבניגוד לרצות אחרות, הן לבושות קצת אחרת "תפרו לנו במיוחד מכנסי שרוואל מיוחדים שמתאימים לריצות, וזה מה שהבנות לובשות בתחרויות. באימונים יש הרבה בנות שרצות עם חצאית קלילה ומכנסיים מתחת. כבי"ס דתי, זו התלבושת שלנו, ובואי נגיד שזה לא גורם משמעותי שמשפיע על ההישגים".
אך יש עוד אתגרים שהבנות מתמודדות איתן: "לפעמים הבנות מגיעות למרוצים, ופונים אליהן ממרכז האתלטיקה בבקשה שיצטרפו לאימונים אצלם. מבחינתנו כאולפנה זה קו אדום, אנחנו לא יכולים לשלוח לשם תלמידות כי מדובר בקבוצות מעורבות עם מאמן גבר. כמובן שאם ההורים יסכימו הם יעשו זאת באופן עצמאי".
"לא נשחק כדורעף חופים"
להיותן בנות דתיות כמובן שיש עוד השלכות. "עוד מעט תתקיים אליפות כדורעף חופים בנווה ים. לכאורה, אין מניעה שנשתתף – הבנות לובשות בגדים צנועים והבעיה היא רק של בנים שרואים אותנו ולא של הבנות. אבל זה לא מתאים לאווירה שלנו ולכן לא נשתתף".
היא מודה שההתקדמות שלהן איטית יותר בגלל זה. "יש תחרויות שאנחנו לא משתתפות בהן בגלל העומס הגבוה של הלימודים באולפנה והעובדה שהבנות לומדות עד מאוחר. לכן אני מנסה לייצר באימונים את האווירה. סיימנו עונה בינואר, אבל אני מייצרת עניין כל הזמן כדי שהמתח לא יירד".
סדר היום של הבנות נשמע עמוס להפליא. מלבד הלימודים, חלקן מתנדבות במד"א ובעמותות שונות, מדריכות בתמונה ומעורבות בתחומים רבים, וזה עוד לפני שהגענו לאימונים: פעמיים בשבוע ב-7 בבוקר אימון כדורעף, עוד אימון אחד אחה"צ ואימון נוסף בשעות הלימודים, ובנוסף לכך אימוני ריצה. "מכיתה ז' כולן מקבלות ממני תכנית שהיא מאוד עמוסה ואינטנסיבית. לא כולן מצליחות לעמוד בה, והתוצאות הן בהתאם לכמה שהצלחתי לגרום להן לעשות את התכנית המלאה".
חברות נבחרת האולפנה: מנהלות סדר יום עמוס ומתמידות באימונים
גאוות יחידה
כשאני שואלת אותה מה העיסוק בספורט נותן לבנות, שמתמודדות גם כך עם סדר יום כל כך עמוס, היא עונה: "הן מתות על זה. אחת הבנות אמרה לי שזה כמו ריטלין ואחרת אמרה שהיא חוזרת מאושרת מהאימונים. זה מאוד מחזק אותן ואני דואגת גם לחזק את העניין הקבוצתי. כדורעף הוא ספורט קבוצתי ואני לקחתי את זה גם לריצה. רציתי לבנות נבחרת מההיבט הקבוצתי. אנחנו עושות ארוחות משותפות ופעילויות אחרות, השקענו בתלבושת. לפעמים אפילו צריך להנמיך קצת את גאוות היחידה שלהן, להגיע למינון שבן האף לא יהיה למעלה אבל שהסביבה כן תדע והן כן יקבלו טפיחות על השכם, כי לפעמים הבנות מרגישות שהחברות שלהן לא ממש יודעות מה הן עושות ולא מפרגנות להן".
נראה שהמאיר היא הרבה מעבר למאמנת. היא מלווה את הבנות שהיא מאמנת ועוזרת להן למצוא את האיזון בין שלל הפעילויות והמחוייבויות שלהן. "אנחנו מדברות הרבה על עניין העומס, אני חושבת שילדה צריכה להבין ולהתנסות בוויסות של הלחץ וזה יעזור לה בהמשך החיים. אם מישהי מרגישה שזה יותר מדי ומחליטה לעזוב, אני מכבדת את זה. העולם שלהן מלא ובתור מאמנת באולפנה, אני צריכה למצוא את הזמנים המתאימים לאימונים ולמצוא את האיזון, לשים לב שזה לא בא על חשבון לימודים. אני כל הזמן עם היד על הדופק. אין אצלנו יציאות לאימונים על חשבון לימודים אלא רק על חשבון הזמן הפרטי שלהן ושלי. זה דורש מהבנות משמעת אדירה וכוח רצון".
פרגון מסוייג
אני שואלת לגבי התגובות שהיא והבנות מקבלות מהסביבה, והיא מספרת על רוח גבית מראש האולפנה. " אנחנו מקבלות מימון לנסיעות למשחקי כדורעף וגם בריצות שדה קיבלנו את כל מה שנדרש. באולפנה שלנו אם יש יוזמה ומורים מתגייסים ומשקיעים – מאוד מגבים את זה. גם באופן כללי, מחוץ לאולפנה, אנשים מאוד שמחים ומעודדים. אני אומרת: בואו נלך באומץ לאור ההלכה, אבל במקביל גם נעז ונפרוץ וניתן להן ללכת גם לתחומים שהיו פחות מקובלים, וזו הגישה באולפנה. שהבנות יהיו מעורבות בכל תחומי החיים, זה ממש הדגל שלנו".
עם זאת, לא הכל ורוד. "באיזור שלנו אפשר לשמוע פה ושם גם תגובות של אנשים שקצת מזלזלים בנושא. למשל, נושא הגביעים. זה נתפס כמשהו שלא צריך לשאוף אליו, משהו רדוד. לכן ארון הגביעים שלנו, שמלא עד אפס מקום, לא ממוקם בכניסה לבית הספר. זאת היתה החלטה מודעת שנלקחה ביחד עם ראש האולפנה הקודם. רצינו שזה יהיה בצנעה, לא לנפנף בזה".
"המורים רואים כמה שזה תורם לבנות"
גם בחדר המורים היו צריכים לעכל את זה. "חשוב לי שהאימונים לא יבואו לפני לימודי ביה"ס והלימודים התורניים. זה מתקיים במקביל ואני יודעת איך למנן את זה. המורים שלנו רואים כמה שזה תורם לבנות בתחום הלימודי ובניית האישיות ולא רק בהיבט של הכושר. המון מורים מבינים שיש פה תהליך של העצמה עצמית של הבנות וזה מדבר אליהם. אם אני צריכה לשכנע אותם, זו הנקודה שתופסת אותם".
היא מודה שקיים מתח מסויים. "זה לא פשוט. כשאימנתי בבית ספר דתי אחר, הקפדתי פחות. מכיוון שמדובר באולפנה אני מרגישה שצריך להקפיד יותר ולכן אני מובילה את הבנות להבנה שכל מה שקשור לבית הספר, לבית וללימודי התורה קודם".
ומה לגבי התמיכה בבית? המאיר חושבת שמי שרץ לא יכול לשרוד ולהתמיד אם אין לו דרייב פנימי ותמיכה של ההורים. "ההורים של הבנות מאוד תומכים ומרגישים שזה מאוד תורם להן. אם מדובר במשפחה ספורטיבית כמובן שזה עוזר, אבל גם הורים שלא מתאמנים בעצמם תומכים מאוד בפעילות של הבנות".
"כמורה לחינוך גופני חשוב לי שהבנות פשוט יתחילו לרוץ ולא רק עניין המימוש העצמי. אני רואה את זה הרבה ביישובים הסמוכים, שהרבה בנות רצות ולא רק בגלל הנבחרת. אני נהנית לראות בוגרות של הקבוצה שלי שעדיין מתמידות בריצה וגם כאלה שלא היו ספורטאיות וגילו את הריצה".
באופן אישי, המאיר מחכה בקוצר רוח לשנת השבתון שלה ויש לה חלומות שחורגים מעבר לתחום האולפנה. "אני מאוד רוצה לחזור למשחקי כדור ואולי להקים קבוצה של כדורשת בישוב שלי. יש לי גם רצון להקים קבוצת ריצה לנשים, לקחת נשים שלא חושבות שהן מסוגלות לרוץ ולהראות להן שזה אפשרי". ומי ישמר את קבוצות הריצה של האולפנה? היא לא מודאגת. "יש שתי מורות שמאוד רוצות להיכנס לזה והן יחליפו אותי".
7.5.2014
אביטל הירש
שוחה לאט, רצה בעצלתיים ורוכבת להנאתה
עורכת משנה ב-Shvoong
