בחודש פברואר האחרון חצו עשרות אלפי רצים ורצות את קו הסיום של מרתון תל אביב על מקציו השונים, מי ל-5 ק"מ, ומי למרחק המלא של 42.195 ק"מ. עבור חלקם הריצה ההיא הייתה מובנית מאליה, והיוותה תוצר מוצלח יותר או פחות של אימונים ארוכים. אבל היו גם כאלה שהריצה ההיא הייתה ניצחון עבורם, וניצחון כלל לא מובן מאליו.
אבי אילוז, תושב פתח תקוה (46), אובחן בתחילת 2008 עם לוקמיה AML. בתום ארבעה סבבים של טיפולי כימותרפיה והפוגה בת תשעה חודשים, הוא נאלץ לעבור סבב נוסף של כימו והשתלת מח עצם מאחותו.
"שישה חודשים אחר כך", נזכר אילוז, "התחיל אצלי GVHD (מחלת השתל נגד המאכסן) כרוני שפגע לי בעור ובריאות. עברתי טיפולים בבנק הדם במקביל לביקורות במרפאה ההמטולוגית ובמרפאת ריאות. במשך שמונה שנים סבלתי מירידה בתפקודי הריאה".
אבי אילוז | צילום: פרטי
ב-2018, כשכבר לא נותרה עוד ברירה, נאלץ אילוז לעבור השתלה של שתי ריאות ולאחריה שיקום ארוך. "חייתי כמעט שנתיים במשך 24 שעות ביממה עם בלון חמצן צמוד", מתאר אילוז, "כבר קראו לי שלוש פעמים להשתלת ריאות. פעמיים החזירו אותי הביתה עד הפעם השלישית, אז נקבעה ההשתלה ליום לפני יום ההולדת שלי. נכנסתי להשתלה בגיל 41, יצאתי בגיל 42 עם ריאות של בחור בן 23 ומה הדבר הראשון שאמרתי לעצמי ולסביבה: שבשנה הבאה ארצה להשתתף במרתון תל אביב. אולי בגלל העובדה שכל השנים עבדתי בחברת סאני, מייבאת סמסונג לישראל, והייתי מאחורי הקלעים של ההפקה".
איך רצים עם שתי ריאות מושתלות?
"אחרי השתלת מח העצם ירדתי 40 ק"ג שחזרו בחזרה. אחרי השתלת הריאות הורדתי 20 ק"ג כי התחלתי לצרוך הרבה כדורים. היום אני בולע 26 כדורים ביום. התחלתי בשיקום ריאה שלושה חודשים אחרי ההשתלה, ומישהי שהייתה בקבוצת שיקום ועברה השתלה חודש לפניי כבר הלכה ארבעה ק"מ. התחלתי בשביל הפרוטוקול בהליכות קצרות, כי אמרתי לעצמי שאם היא בת 62 ומסוגלת אני בן 42 וחייב לעשות את זה גם כן. התאהבתי בהליכות ואחרי שישה חודשים כבר הגעתי למרחק של 12 ק"מ".
משם הדרך להצטרף לקבוצת התנועה של עמותת "חלאסרטן" הייתה קצרה, עד שבפברואר 2020 הוא כבר רץ חמישה ק"מ במסגרת מרתון תל אביב. שנה אחר כך הצטרף לקבוצת הריצה של אדידס וכבר השלים ריצה למרחק של 10 ק"מ עד שבשנה שעברה הגיע רגע השיא – ריצת חצי מרתון, מרחק של 21.1 ק"מ, אותה סיים אילוז בתוצאה של 2:46 שעות.
אבי אילוז | צילום: פרטי
"עכשיו אני במצב של הפוגה", מסכם אילוז, "הצלחתי לאורך החיים ללוות את הבת שלי לכיתה א', בכניסה לחטיבה ובעוד כמה חודשים אלווה אותה לגיוס לצה"ל. אני לא מפחד מהמוות כי פגשתי אותו בהרבה תחנות בדרך שהרווחתי מהן. במהלך ההתמודדות עם המחלה נחשפתי גם לפעילות עמותת חלי"ל האור, שהיא הבית לחולי סרטן הדם בישראל, ולאנשים שהבינו את מה שעובר עליי. זה נתן לי את הכלים להבין את הסיפור שלי".
עמותת חלי”ל האור היא העמותה הגדולה ביותר בישראל המוקדשת לחולים במחלות סרטן הדם. מטרתה לספק מידע ותמיכה לחולים בכל סוגי הלוקמיות הכרוניות והחריפות, כל סוגי הלימפומות ו-MPN. כל פעולות העמותה מתבצעות במטרה לאפשר לחולים חיים טובים וארוכים יותר. היא מנגישה את המידע העדכני ביותר לחולים, תומכת בהתמודדות נפשיות, מעלה את המודעות למחלות השונות, עוזרת לחולים במיצוי זכויות ומעודדת את קידום המחקר בתחום.
אילוז מנהל היום שבוע עמוס בפעילות שכולל לעתים גם ארבעה אימוני ריצה והתנגדות, אבל לא שוכח להקשיב היטב לגוף שלו. "לאחרונה קמתי לריצה, הגעתי מכיכר אתרים בתל אביב לאופרה, ולא הייתי מסוגל להמשיך. היה לי חם מדי, הרוח הציקה לי והריאות שלי לא יכלו עוד. אם אני רואה שאני לא מסוגל אני עוצר לזמן מה. אני ער ליכולת שלי".
אבי אילוז | צילום: פרטי
מה השאיפות להמשך?
"למדתי להעריך את החיים וכעסתי על אנשים שלוקחים את החיים שלהם כמובנים מאליהם ובוחרים לסיים אותם. בחודש נובמבר הקרוב אני ארוץ במרוץ הלילה של תל אביב ובחודש ינואר מתקיים מרתון טבריה, שם ארוץ את מרחק חצי המרתון. הייתי אמור לטוס בעבר לאולימפיאדת המושתלים בחו"ל, ואני מקווה שבעתיד, ב-2025 בגרמניה, זה ייצא לפועל. גם אחרי כל המשברים של השתלת מח העצם והריאות למדתי שהעיקר זה להישאר בתנועה, לא לשבת ולבכות על מר גורלי. לזוז, אפשר גם ללכת ולא חובה רק לרוץ. כשאני רץ אני חושב על מה שעברתי, על השאיפות שלי, מה אני חווה ורוצה. זה הזמן שלי עם עצמי".
