בבי"ס התיכון גרתי בפנימייה. במשך שלוש שנים אגרתי בחדר חפצים ומזכרות. החדר שבבית המשיך לאגור חפצים ומזכרות משלו. רק כשסיימתי את התיכון וחזרתי לבית לכמה חודשים, גיליתי שבכלל אין לי מקום לכל הדברים שאספתי. ככה החיים שלי מרגישים כרגע

מאת:יעל גורלי

תמיד חשבתי שזה מגניב שיש לי חיים כפולים. רגע אחד אני בחורה רגילה, ורגע אחריו אני בפארק בבגדי ריצה. רגע אחד אני בעבודה, ורגע אחריו בחליפת אימונים בדרך לקונג פו. בזמן שאנשים אחרים רק מתעוררים, אני כבר אחרי ארוכה ומקלחת – ראיתי את העולם, עשיתי "משהו" לפני העבודה. אבל בזמן האחרון החיים הכפולים האלה נתקלים במציאות אחת, ומשהו צריך להשאר בחוץ. אבל מה?

אני יודעת שההתמחות במשפטים היא תקופה קשה לכולם, ואני יודעת שאני אמורה להרגיש כאילו אין לי חיים. אני יודעת שאני אמורה להשלים עם זה שכשלא מדוושים כל יום לאוניברסיטה, הכושר יורד. אני יודעת שאני אמורה להגיד תודה שאני מספיקה לרוץ בבוקר, או להגיע לאימון קונג פו בערב, ואני אומרת תודה. בכל זאת, אני מרגישה שאין לי זמן לכלום, וגם כשיש לי זמן אין לי כח – וזה מתסכל. זה לרוץ בעליה על מדרגות נעות יורדות: נהדר שאת רצה, אבל את לא מגיעה לשום מקום.

באחד האימונים הראשונים שלי בקונג פו, המאמן סיפר לנו על הנזירים בשאולין, שמתאמנים שמונה שעות בכל יום. אמרתי לו שלדעתי לשבת שמונה שעות מול מחשב ביום זה יותר קשה. בשנים האחרונות יצא לי לבדוק את העניין, ואני נשארת בדעתי. כמות האנרגיה שיש לאימונים כשכל מה שעושים זה להתאמן, לאכול, לישון ולראות טלוויזיה – היא פשוט מטורפת. אני לא אומרת שלא הייתי עייפה כשהתאמנתי שמונה שעות ביום. הייתי מאד עייפה! הבעיה היא שגם היום אני עייפה, אחרי שעתיים אימון.

"בזמן שאנשים אחרים רק מתעוררים, אני כבר אחרי ארוכה ומקלחת" (צילום: Peter van der Sluijs)

ככל שהלחץ בעבודה ובשאר החיים גדל, כך אני מתאמנת פחות, ומתעייפת מזה יותר. אני אומרת לעצמי "הכל בראש", ומנסה לא לשקוע במחשבות על כמה קשה הייתה לי הריצה של אתמול, ועל כמה שהייתי מעדיפה לישון על המזרן במקום לעשות עליו תרגילי אקרובטיקה. לנקות את הראש אני מצליחה, אבל לחשוב חיובי גדול עלי. במקום להתאמן ולרוץ אני שורדת, ומבינה שזה כל מה שאני יכולה לצפות לו כרגע.

הכי מתבקש, בתקופה זמנית של עומס בחיים, להוריד את העומס בספורט. לישון יותר. אז ויתרתי על אימוני איצטדיון, יותר ויותר אני מוצאת את עצמי מוסיפה עוד יום מנוחה שבועי, או יוצאת לריצה של 6 ק"מ במקום 12. אבל יותר מזה אני לא יכולה לוותר. אני משוכנעת שאם אני אוותר עכשיו, אני אוותר תמיד. אני לא חושבת שאני יכולה לוותר על הספורט בלי לוותר על עצמי, ואני לא מוכנה לוותר על עצמי בשביל העבודה.

אבל כמה זמן אני אוכל להמשיך בזה? באימונים שנעשים מתוך עייפות, שאני לא לומדת בהם כלום? בריצות מתוך שינה? עד היום, ב"עולם האמיתי" הכרתי בעיקר את אלה שמתאמנים. עכשיו אני נתקלת יותר ויותר באלה ש"התאמנו פעם", ואני מפחדת שזה יקרה גם לי. מפחדת היא לא המילה. אני מבועתת. אם אי פעם אפסיק לעשות ספורט, אני רוצה שזה יהיה מסיבה טובה, מהחלטה אמיתית לשנות את סדר העדיפויות ולא מתבוסה מול העולם האמיתי.

מצחיק, אף פעם לא חשבתי שפחד ומרדנות יהיו המוטיבציה שלי לקום ב-5:30 בבוקר.

יעל גורלי
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
יש לה גם בלוג – רצה על זה

קישורים: ריצה, יעל גורלי