כשאור יהלום חצה את קו הסיום במרתון שיקגו ביום ראשון האחרון, לוח התוצאות הראה 2:42:13 שעות. תוצאה נהדרת בכל קנה מידה לרץ חובב בתחילת דרכו בעולם הריצה. אלא שעבור אור, התוצאה הזו לא הייתה רק שיא אישי פנומנלי, היא הייתה שיאו של מסע רגשי עוצמתי שנולד מתוך השבר הגדול ביותר. צעד אחר צעד, לאורך 42.195 קילומטרים בצד השני של העולם.
לכתבות נוספות בנושא:
- 42.2 קילומטרים של זיכרון והישגים: הישראלים כבשו את מרתון שיקגו
- דביר צוברי ניצח בחצי מרתון בודפשט: "זכות אדירה להניף את הדגל"
- ילד הפלא של עולם האולטרה: אסף איילון בפודקאסט של שוונג
לפני פחות משנתיים, אור לא היה רץ. מי שהיה הספורטאי הטוטאלי והנערץ במשפחה היה אחיו, רס"ן (במיל') חן יהלום ז"ל. מפקד פלוגה במילואים ביחידת "מורן", מנהל ומנטור, טריאתלט ואיש ברזל מחונן שעלה על הפודיום בישראמן. בנובמבר 2023, בעיצומם של ימי מלחמת "חרבות ברזל", יצא חן להתרעננות קצרה של 24 שעות משירות מילואים ממושך בצפון, ויצא לאימון רכיבת שבת מוקדם על אופניו בכביש 44. רכב פרטי פגע בו וקטע באחת את חייו של מי שהיה השראה לספורטאים כה רבים.
אור יהלום: "עד שחן נהרג – לא רצתי בכלל"
"הריצה הגיעה רק אחרי שחן נהרג", מספר אור בגילוי לב בראיון לשוונג. "לפני כן לא רצתי בכלל. הייתי קצת על אופני שטח, ולפעמים היינו רוכבים טיפה ביחד, אבל בטח שלא הייתי קרוב ליכולות שלו. הוא היה מתחרה באיש ברזל, ואני לא עשיתי שום דבר בכיוון הזה. הריצה התחילה לקרוץ לי עוד קודם, אבל לא הספקתי לעשות עם זה משהו".
האובדן הוליד אצל אור צורך עמוק לחפש דרך חדשה להתמודד. לחקור את גבולות הגוף והנפש, ולמצוא גשר של זיכרון אל אחיו. "אחרי התאונה עוד רכבתי קצת בהתחלה, ואז, אחרי כמה חודשים, אני אפילו לא זוכר בדיוק מה גרם לי – אבל יצאתי לנסות 5 קילומטרים על מסילה. רק לראות אם אני מסוגל להחזיק רצוף בקצב 6 דקות לקילומטר. כשהרגשתי מספיק בנוח, יצאתי לרוץ בחוץ, בטיילת של תל אביב – המקום שבו חן תמיד היה רץ. רק אז זה באמת תפס אותי".
הצעדים הראשונים בטיילת הובילו במהרה להחלטה לעלות שלב. בהמלצת אלמנתו של חן, אור פי-אל, הוא יצר קשר עם המאמנת אלה פינוס ישרים: "אמרתי לעצמי שנתחיל בקטנה, אולי חצי מרתון. בסוף פספסתי את חצי המרתון של תל אביב בגלל עבודה בחו"ל אז רצתי אותו סתם לבד, ומשם המשכתי ישר למרתון שלם. גיליתי שהריצה היא משהו שמאוד משחרר, מסדר את המחשבות ומרגיע".
התיקון בטבריה והקפיצה למים של שיקגו
הטבילה הראשונה במרחק המלא הייתה במרתון ולנסיה. אור כיוון לסאב-3 שעות, אך כאבים בחזה הפתיעו אותו בדרך והמטרה חמקה. אלא שהנחישות לא אפשרה לו לוותר. חודש בלבד לאחר מכן הוא התייצב ל"מועד ב'" במרתון טבריה. יחד עם מושיקו ישרים ששימש עבורו כפייסר, אור "נעץ" את הסאב-3 הראשון שלו.
בדיוק שם, בטבריה, התחבר מעגל מרגש נוסף: "לחן היה מרתון סאב-3 בטבריה, כשהוא שימש כפייסר לחבר מהקבוצה ועזר לו להגשים חלום", נזכר אור. "בדיוק שם עשיתי את הסאב-3 שלי, ועל קו הזינוק פגשתי את אותו חבר שחן משך. זה היה עוד חיבור מצמרר שהרגשתי פתאום".
חן יהלום ז"ל בישראמן 2022 | צילום: צלמי שוונג
עם התיאבון שרק הלך וגדל, אור החליט להירשם בפברואר למרתון שיקגו. אחד מששת המרתונים הגדולים בעולם. ההכנות לא היו פשוטות: אימונים בשיא החום הישראלי, מציאות מלחמתית מתוחה ופציעת טיביאליס קלה שהשביתה אותו לכמה שבועות. היעד הראשוני היה לרדת מ-2:50 שעות, אך ביום המרוץ הכול התחבר בצורה מושלמת.
"זה 100% בראש, וחן היה שם בכל צעד"
ביום ראשון, מול קהל של מאות אלפי מעודדים ברחובות שיקגו, אור זינק לאחד המסעות המיוחדים בחייו. "מבחינתי מרתון הוא מרחק מיוחד מאוד", הוא מסביר. "מפחיד אבל גם כיפי. מסע שלך עם עצמך, שעות על הרגליים שאתה בדרך כלל לא מגיע אליהן. יש הזדמנות אמיתית לתהות איך תתמודד ברגעים קשים, ולזכור שזה באמת מאה אחוז בראש. אתה יודע להתמודד עם קשיים, אז אתה פשוט ממשיך לעבוד קשה".
ואז הגיעו הקילומטרים המכריעים, אלה שבהם השרירים דואבים והראש מתחיל לנהל משא ומתן. שם, הנוכחות של חן הייתה מוחשית יותר מאי פעם. "הרגשתי את חן מלווה אותי לאורך כל הדרך", מספר אור בהתרגשות. "ברגעים שהרגליים היו כבדות או עייפות, חשבתי עליו. בקילומטר ה-38 הרגשתי אותו ממש איתי. זו הייתה הצפה רגשית עצומה, סערת רגשות שמגיעה בדרך כלל רק כשחוצים את קו הסיום, אבל הפעם היא היכתה בי תוך כדי ריצה. המחשבות על חן, כמה שהוא חסר, אבל לצד זה איזה כיף שאני יכול להתחבר אליו ככה, להרגיש אותו ולדעת שהוא היה כל כך גאה אם היה רואה את זה".
בקילומטר ה-40 הגיעה הדחיפה האחרונה: "אלה חיכתה לי לצד המסלול וצעקה עליי לחשוב על חן, ובאמת פשוט נתתי הגברה".
אור יהלום והקבוצה בסיום מרתון שיקגו | צילום: פרטי
"סערת רגשות שקשה להסביר במילים"
כשחצה את קו הסיום ועצר את השעון על 2:42:13, ההתרגשות התפרצה: "בגדול, לקח לי זמן לעכל שהגעתי לתוצאה הזאת ולקצבים האלה, זה ממש לא מובן מאליו. עוברות בראש מחשבות על כל החברים שליוו ועזרו, אנשים שתמכו מרחוק ושלחו כוחות, ושוב – המחשבה על חן. חודשים שלמים של עבודה מתנקזים לרגע אחד שבו אתה חוצה את הקו ופשוט אומר 'וואו'".
בבית, המשפחה עקבה בנשימה עצורה: "הם גאים מאוד ושמחים. עדכנתי אותם שהלך טוב, ותמיד הם אומרים לי: 'חן היה גאה בך בטוח'".
למרות ההישג האדיר, אור לא מתכוון לעצור. התחנה הבאה שלו תהיה מרתון סביליה, אליו יטוס עם עשרות חברים מקבוצת הריצה, כשהיעד הבא כבר סומן: סאב-2:40. ומה לגבי עולם הטריאתלון ואיש הברזל שבו כיכב אחיו? אור מחייך: "זה מאוד קורץ לי, לא אשקר. יש לי פזילות מתמידות לאופני כביש, והישראמן זה אירוע מטורף שמרגש אותי מאוד. תקופת הטריאתלון שלי עוד תגיע, אני נותן לזה לקרות באופן טבעי. בינתיים, הריצה ממשיכה לסקרן אותי – לדחוף קדימה, לחקור את הגבולות, ובעיקר ליהנות מהדרך ומהשחרור שהיא נותנת".
המדליה של אור יהלום בשיקגו | צילום: פרטי
