"רצתי 250 ק"מ ב-7 ימים במדבר נמיביה, אבל אי אפשר באמת לתאר במלים את עוצמת החוויה"

המדבר, הרוחות והטמפרטורות שמגיעות עד ל-50 מעלות, אייל שמעוני חזר מאולטרה מרתון 4Deserts בנמיביה שבאפריקה ומספר על מה שעבר עליו ועל אינסוף רגעים של נפילה לתהומות וההתעלות מהן
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

120 ק"מ לתוך המרוץ, הקרינה כל כך חזקה עד שקשה לראות את הדגלונים הוורודים שמסמנים את הדרך על רקע סלעי הקניונים. סדרה צפופה של סימונים מצביעה על פניה שמאלה וברור שזו תחילתם של 5 קילומטרים של טיפוס ארוך ותלול בחול רך לנקודת הסיום של היום. מד הטמפרטורה שצמוד למצפן מגרד את רף 50 המעלות. עוד בקבוק איזוטוני, הראש למטה וממשיכים לדחוף. שעה אחר כך צהלות המתנדבים בקו הסיום יסמנו את סיומו של היום השלישי במרוץ.

צ פ ו | אולטרה מרתון נמיביה

עוד כתבות אולטרה בשוונג
120 ק"מ במסלול הררי ב-6 ימים: "כך סיימתי את טרנס אטלס מרתון"
כיצד האולטרה מרתון הקטלני בסין גבה חייהם של 21 רצים?
ספרטתלון 2021: מה הופך את האולטרה הזו לכל כך קשוחה?

 הדרך לנמיביה 

שלשה ימים קודם על קו הזינוק עברו לי בראש שנתיים שלמות. מיד אחרי המרוץ הראשון שלי בסדרת ה-4Deserts שהתקיים במדבר גובי במונגוליה היה ברור לי שזה יהיה המרוץ הבא. הכל עבד כמו שעון ואז החיים של כולנו התהפכו. החודשים הראשונים של 2020, והעיסוק האישי שלי בסנכרון הטיפול במשבר. התמודדויות האישיות והמשפחתיות. חברים שעולמם ועתידם התהפך עליהם ברגע. ואני, נאחזתי בריצה לשמור על פינה קטנה של שפיות. מרשה לעצמי לברוח לשעת ריצה בחצות רק כדי להיות מוזעק חזרה.

גונב שעות בצהרי יום בגבעות ליד הבית. העיקר לקחת אוויר. איך שומרים על שגרת אימונים? אחרי שהמרוץ של אפריל 2020 נדחה לאוקטובר, הוא נדחה שוב למארס 2021, ולבסוף לאוקטובר 2021. נכון שלכל אחד מהם קיימתי תכנית אימון מלאה, אבל אחרי הביטול הראשון הוכנסו "פרויקטים" כחודש לפני כל אירוע כדי לתת טעם לתכנית גם אם המרוץ יבוטל. וכך זכיתי ל"סובב מכתש רמון", "שביל הסנהדרין", ואפילו לצאת לים אל ים עם אבישי.

על קו הזינוק עם חברים לדרך | צילום: באדיבות אייל שמעוני

ככל שהתקרב המרוץ של אוקטובר 2021, הכל נראה כאילו הוא באמת מתקיים. כל שלב בהתקדמות לקראתו שבאמת התרחש נראה לי כמו נס, ואפילו במטוס לאדיס אבבה בדרך לנמיביה חיכיתי לעמוד על קו הזינוק כדי להאמין שהכל קורה. נחיתה בווינדהוק, בשאטל בזמן והכל דופק כמו שעון. בדרך לסווקופמונד הבנתי שמספר הרצים התכווץ לקצת יותר מ-30. העומק הלוגיסטי של מרוצי סדרת "ארבעת המדבריות" בנוי ל-100-150 משתתפים בכל מרוץ. ולכן היה ברור שזה יהיה מרוץ קצת אחר, עם רמת הכרות שונה בין הרצים. וגם, שכל אחד מאלה שהגיעו סוחב איתו ניסיון ו/או סיבה טובה להיות כאן. כשגיליתי שאני חולק אוהל עם מובסה מזימבבואה, ואחמד אל קטירי מדובאי, בכלל הייתי מבסוט. נחזור למרוץ…

זה המרוץ השני שלי בסדרת ארבעת המדבריות. מרוצים בני 7 ימים של כ-250 קילומטרים, מחולקים לשלבים בתבנית של 4 שלבים של כ-40 ק"מ, אחד ארוך של 70-80 ק"מ ולאחריו יום מנוחה, והשלמת המרחק ביום האחרון. ייחודם של המרוצים הוא שהם גם Self supported, כך שכל אחד נושא את כל מה שנדרש לכל השבוע על גבו, כולל האוכל (פרט למים). התרמילים שוקלים לרוב בין 8 ל-12 ק"ג לפני המים. הפעם הצטיידתי בתרמיל מסוג חדש שאכן הוכיח את עצמו, והציוד שלי שקל כ-10 ק"ג. גם באוכל עשיתי כמה שינויים כולל שקיות קטנות של שקדים ואגוזים שהוכיחו עצמם כשיא הקולנרייה בכל יום מחדש.

יום לפני הזינוק הסתבר שמשנים את המסלול. קרלוס מנהל המסלול מסביר שיש רוחות של 60-70 קמ"ש באזור השלב הראשון והסימונים לא יחזיקו בחולות הנודדים. חוזק הרוח גם מסכן את הרצים. התאכזבתי מזה שאולי לא נהיה בדיונות, אבל בירכתי על הגמישות והניסיון של קרלוס, יחד עם היכולת לסמן מסלולים חלופיים בזמן כל כך קצר. העיקר שהמרוץ יתקיים.

 המרוץ מתחיל 

בבוקר המרוץ מצאנו את עצמנו 31 רצים נרגשים עומדים על קו הזינוק. בדיקות אחרונות שהכל במקום, החטיפים לזמן הריצה, האלקטרוליטים, וגם שהראש מכוון נכון. גם בצוות, במתנדבים ובצוות המקומי ניכרת ההתרגשות על עצם קיום המרוץ. רגע לפני הזינוק עומדים נמיביים, מכל הצבעים, ושרים יחד את ההמנון המקומי. משהו שלא יכול לקרות לפני 35 שנים. אצלנו לא בוכים, אבל מאחורי משקפי השמש יש דמעות. המרוץ מוזנק. לשמאלי בין 28 הדגלים שמייצגים את כל המתחרים ואת המתנדבים נישא גם דגל ישראל ליד דגל איחוד האמירויות.

הסימונים לרצים נמצאים בכל מקום אפשרי | צילום: באדיבות אייל שמעוני

ביום הראשון אני מאד ממוקד בבקרת הקצב. להתקדם כאילו אני ביום האחרון, להתעקש לא להיגרר מהר מדי. במעלה נהר סווקופ, מעט הבוץ בקילומטרים הראשונים מתחלף מהר מאד בחול רך או דחוס חלקית. מצאתי את עצמי ליד ריצארד הרוסי מסיביר מדברים על המשפחה והילדים. מאוחר יותר הוא הגביר קצב, שתי הבנות מהונדורס וגווטמאלה עקפו אותי, אבל אני בשלי: לאט לאט. אחרי 15 ק"מ קיפלתי את המקלות, ועבדתי על דיוק הכיוונים של התרמיל כדי למנוע כאבים בכתפיים ושפשפות בגב.

החצי השני של היום בסימון טיפוס מנתיב הנהר היבש, אל תוך הטמפרטורות שמטפסות ל-43 מעלות. חם, יבש, חול, בדיוק הקומבינציה שגורמת לי לחשוב מה אני עושה כאן. מהמפות אני זוכר שמחנה הלילה הוא בתוך תוואי הנהר, ואכן 4 ק"מ לפני סוף היום מתחילים לגלוש חזרה למטה, עד לחוות היענים הנטושה, שחלק מהיענים שהיו בה מאכלסות את הערוץ. השקיעה מעל מחנה הלילה נהדרת, ארוחת ערב, הכנות ליום השני וניסיון לישון את מרבית הלילה.

היום השני מתחיל בקטע ארך של טיפוס אל תוך ה-Moon valley. חלקו דורש חבלים כדי לעבור מפלים יבשים. בסוף הטיפוס, רגע לפני נקודת הבקרה הראשונה, מבט לאחור חושף נוף מטורף, מראות מכוכב אחר. נסו לדמיין את אזור המכתשים והרי אילת על סטרואידים. הרים שחורים, סלעי ענק של גרניט, משטחי קוורץ בצבעים שונים וחולות בגוונים שנעים בין סגול עמוק לצהוב חרדלי. גם המשך היום יהיה לקוח מסרטים על מאדים עם צמחי Welwitschia רבוצים בני מאות ואפילו אלפי שנים.

האוהל הוא מקום מסתור מצוין מהחום והשמש | צילום: באדיבות אייל שמעוני

לפני נקודת הבקרה השנייה ג'ק שנמצא 500 מטר לפני מנופף לי לשלום. קילומטר אחר כך הבנתי שטעה בדרך ודיווחתי לסמנתה מנהלת הנקודה. רכב שהוזעק לחפש אותו מצא אותו שוב על המסלול אחרי שהבין את הטעות. המתנדבים מתיזים עלי מים מכל הכיוונים. הכובע מרגיש כמו מזגן והמכנסיים נוטפים. ב-40 ומשהו מעלות אני לא מתלונן. בין נקודת הבקרה השנייה לשלישית אני שוב מאבד את ג'ק שכנראה לא מרגיש בשיאו. החלק הרביעי של היום גולש בתוך קניון צר שלקוח היישר מסרט טבע אל מפגש בין ערוץ הסווקופ לערוץ נהר קהן (לא להתרגש, שניהם יבשים). במפגש יש מספיק לחות לצמחיה נאה ושבט בבונים שתופס מרחק ממחנה הבבונים האנושי. הצוות המקומי חוגג עם מדורה גדולה, אני מנסה לתפוס מנוחה, לטפל בשלפוחית קטנה שמתחילה להרים ראש, ובעיקר נותר פעור פה מול הזמנים של הרביעייה הראשונה שמתקדמת בקצב מהיר מ-10 קמ"ש! בראשה רוב ריפלי, רופא בן 60 מאורגון שגם ינצח את המרוץ, עם יכולות ריצה מעולם אחר.

בתדריך הבוקר של היום השלישי מדברים על 45 ק"מ שרובם עליה מתונה בקניונים, וסופם עליה חדה יותר אל מחוץ לערוץ. סוף היום אמור לסמן את אמצע המרחק. אומרים שאולי יהיה אפילו יותר חם, גם כי אין רוח, אבל זה אפילו לא קרוב למה שיגיע באמת. כבר בסוף הקטע הראשון ג'ק מגיע אחרי ואומר לי שהוא גמור ומסיים את המרוץ. לאור העובדה שכבר הספקתי לסיים את שני הבקבוקים הראשונים ברור לי שהחום קשה. אפילו השמש לא משתפת פעולה ומכה בעוז מהשעות המוקדמות. היום הזה הופך לקרב חפירות, והרכבים נפרשים בין תחנות הבקרה כדי לספק מים בכל 5 ק"מ.

החלטה נבונה לא להסתכל על הקצב מאפשרת לי לנהל את המאמץ בזהירות. בתחנת הבקרה השלישית נשלף ספרון השירים שלילך הכינה. זה הזמן שלו לתרום למאמץ. תרגום קלוקל למתנדבים, וטיאגו הצלם מבקש להנציח את הרגע. על העלייה האחרונה כבר סיפרתי. במחנה ניסיתי לאסוף את עצמי, לוודא שאני מכניס את קצובת הקלוריות היומית, הגוף מותש ואני נלחם להכניס עוד כף ועוד כף. מחר, אומרים, צפוי יום קל יותר, רובו מישורי, רק 42 ק"מ. בינתיים הקוריאנית בת ה-19, צעירת הרצים, חוצה בחושך את קו הסיום ממש עם תום זמן הקאטאופ בדמעות.

 במורד החצי השני 

היום הרביעי מסתמן כיום הידידותי ביותר במרוץ. שכבת עננים מגינה אלינו כל היום, ורוח נעימה נושבת על פני המישורים. אפילו המשטח פחות חולי. הצורך להימנע ממגע עם "שיח החלב" שממנו הבושמנים מכינים את הרעל שומר על ערנות בריאה. אני כל כך שמח על מזג האוויר והקצב עולה באופן ספונטני עם מקטעי ריצה ארוכים יותר. לקראת סיומו חברתי לאטול שמלווה את ולדמי, רץ ברזילאי עיוור שיש לו רקורד שלא מבייש את הטובים ביותר. חצינו יחד את קו הסיום של היום בידיים שלובות כיאה לשותפים לדרך. בערב התחלתי לחשב זמנים… יש מצב לסיים מתחת לחמישים שעות מצטברות! חלום קטן שהדחקתי כדי לא לעשות טעויות. מחר המקטע הארוך, ה-Long march, שמתפרש על פני 68 ק"מ.

יום המנוחה כולו סידור הציוד כדי להיפטר מכל מה שאינו חיוני | צילום: באדיבות אייל שמעוני

בוקר היום החמישי. דריכות והתרגשות. שילוב של המקטע הארוך ביותר וגם האחרון המשמעותי במרוץ. פרט למובילים, רובנו נסיים את היום בחשיכה, מנווטים בין הדגלונים והסטיקלייטים. הלב רוצה לדחוף כדי להבטיח מספיק מרווח ביום האחרון לסיים מתחת לחמישים שעות, אבל הראש מכתיב התנהלות זהירה יותר. המקטע הראשון מהיר מאד, וגם הטיפוס דרך משטחי קוורץ סגול וורוד לנקודה הגבוהה של היום בסוף הקטע השני עובר טוב. כאן מגיעה ירידה דרך מפולות חול וטיפוס בולדרים, שגוזלת כמעט חצי שעה לקילומטר. מכאן נפתח שוב נוף חדש, הטמפרטורות שוב עולות אבל אפשר להתנחם ברוח המערבית. בנקודה החמישית, אחרי כ-48 ק"מ מציעים לי קפה, אי אפשר לסרב וזו הופכת לעצירה של 20 דקות, אבל כל דקה זהב.

אני מדליק נצנץ אדום בגב התרמיל ומחייב את עצמי לחפור קדימה עד לסיום. השקיעה נפלאה והקור מתחיל להציק. עוד באפ על הצוואר, כפפות נשלפות לידיים ופנס הראש מופעל. בין הנקודה השישית לסיום היו 10 ק"מ משעשעים. הראש היה בפוקוס אבל לרגליים רצון משלהן ומדי פעם אני מזגזג. שלפתי שוב את המקלות כדי לייצב ואני צוחק בקול רם מהסיטואציה. 4 ק"מ מהסיום מתחיל אזור הדיונות. קשה לראות בחושך הכבד, אבל המרקם הגלי של החול על הצד שהרוח מכה בו מסגיר אותן. אורות קו הסיום מסמלים את תחילתו של יום המנוחה בין הדיונות הגבוהות לקראת שלב הסיום הקצר. הזמנים שלי עד כה מחזקים בי את הרצון לוודא סיום מתחת לחמישים שעות. מחר בבוקר נקום לבוקר קסום בין דיונות ענק אדמוניות.

יום המנוחה כולו סידור הציוד כדי להיפטר מכל מה שאינו חיוני. עודפי האוכל שלי הולכים לרצה הנורבגית שנותרה בלי כלום. מנוחה בצל ושיחות ארוכות עם המתחרים שהפכו לחברים. אפשר לראות את קרלוס מנהל המסלול ושני אנשי הצוות שלו שוקדים על סימונים אחרונים של המסלול בדיונות.

ביום האחרון הזינוק מאוחר. קפה ושני חטיפים, אין טעם לאכול הרבה כי בסיום יש בירה קרה ופיצות… מזנקים בתשע מתוך הדיונות ואני מנסה לעבוד חכם דרך הצד הדחוס של הדיונה עם צעדי החלקה. העסק עובד ממש נחמד והצלחתי לרוץ חלקים גדולים של המקטע. הרוח כבר נושאת ריח מהחוף האטלנטי שנראה בבירור. החול על החוף בצבע סגול עמוק. לכל מי ששאל למה אני לא מחייך בתמונת הסיום: פחות מקילומטר מהסיום הגרון נחנק מהתרגשות. על קו הסיום חגיגה, חיבוקים, חיוכים, הכרות עם המשפחה של מובסה, מגש פיצה, 3 בירות, אני מסודר. אחרי שסידרתי את הנשימה כדי לא להתפרק בטלפון התקשרתי ללילך.

 מה עכשיו? 

אי אפשר באמת לתאר במלים את עוצמת החוויה, את כל הרגעים הקטנים, ואת האנשים מעוררי ההשראה שפגשתי. אני כותב עכשיו כשהכל טרי, אבל מניסיון אני יודע שהחוויה תהדהד בי עוד הרבה זמן. האנשים, המתחרים, המתנדבים, צוות המרוץ. כל אחד עם סיפור מיוחד משלו. חודשים ארוכים משלב הרעיון, ההתארגנות, ההכנות הפיזיות והמנטאליות שמתנקזים לאירוע השיא. אינסוף רגעים של נפילה לתהומות והתעלות. מבטים משתאים מול עוצמת המדבר, ודקות ארוכות של שקט שחודר ומנקה את הנשמה. התמונה המשפחתית בטלפון שליוותה אותי כל לילה, וספרון השירים שהיה עוגן כל פעם מחדש. פה אני מרגיש שלם.

כל כך הרבה אנשים ליוו אותי בדרך הזו, ולכולם תודה ענקית. עמותות שהיו לנגד עיני יותר מפעם אחת במסלול: ידיד לחינוך ופרטס ישראל, כל אחת בדרכה סוללת דרך של מסוגלות. פנו קוטר שיודע להנחות אותי בלי לחפור, כמו שאני אוהב. והמשפחה המדהימה מדהימה מדהימה שלי עם מנצחת התזמורת הפרטית שלי, מורתי אהובתי לילך.
ולענייני "מה עכשיו?", הרי ברור שאני כבר במחשבות על האתגר הבא… יש מצב שהוא כבר ביומן… יהיה כיף.


עכשיו קצת מנוחה, ובינתיים, אפשר לנצל את הזמן ולתרום:
תרומות ל"ידיד לחינוך", לחשבון 563317, בסניף 640 של בנק הפועלים.
לפרטס ישראל . לתרומות ופרטים נוספים ניתן לפנות לטלי בן ומירב בר-אל 050-2340003/052-8582000



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"זה קשה להתאמן למרתון, אבל אפילו יותר קשה לא להיות מסוגל להתאמן למרתון", ארון דגלאס טרימבל


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג