במשך עשרות שנים, ולמעשה גם בימים אלו, התמונה של רץ עיוור על מסלול מרוץ נראתה די דומה. שני רצים, לעיתים חולקים חבל קצר או רצועה אלסטית המחברת ביניהם. הרץ הרואה – המלווה – מתפקד כעיניים, כמחשב מסלול וכבלם חירום חי. השיטה הזו הביאה אלפי ספורטאים לקווי הסיום ברחבי העולם, אך תמיד גבתה מחיר סמוי: מחיר האוטונומיה. עבור ספורטאי עיוור, הריצה מעולם לא הייתה פעולה עצמאית לחלוטין. היא הייתה תלויה בזמינות, בכושר ובקצב של אדם נוסף. אלא שבחודשים האחרונים, שני מרוצים משני עברי האוקיינוס האטלנטי הוכיחו כי אנו עומדים בעיצומה של מהפכה טכנולוגית שמשנה את חוקי המשחק מהיסוד, הודות לבינה המלאכותית.
לכתבות נוספות בנושא:
- דלק ל-42.2 ק"מ: המדריך המלא לתזונה במהלך ריצת מרתון
- לרוץ בשניים: למה פרטנר לריצה הוא הסוד האמיתי להתמדה ולהצלחה?
- יותר ממה שחשבתם: המחקר שמוכיח כמה זמן דרפטינג באמת חוסך בריצה
שלב א': המאמן שנמצא במרחק אלפי קילומטרים
הסנונית הראשונה נחתה במרץ 2026 בחצי מרתון ניו יורק. תומאס פאנק, מנכ"ל ארגון העיוורים Lighthouse Guild ועיוור בעצמו, יצא למסלול של 21.1 קילומטרים. לצידו היה רץ מלווה פיזי ליתר ביטחון, אולם הרובד המשמעותי באמת היה טמון על פניו של פאנק: משקפי ראייה חכמים מבוססי AI, פרי פיתוח משותף של הארגון עם חברת Meta.
המשקפיים שידרו וידאו חי בזמן אמת אל עיניו של לא אחר מאשר סקוט ג'ורק, אגדת האולטרה-מרתון האמריקאית, שישב בביתו בקולורדו. מרחק של כמעט 3,000 קילומטרים משם. ג'ורק הנחה את פאנק בקולו ישירות לאוזנו, התריע שניות ארוכות מראש על קונוסים, שולחנות מים ועיקולים, ואיפשר לרץ לנווט בין אלפי אנשים בביטחון שלא נראה כמותו. ג'ורק הוכיח את מה שבעולם הנגישות הבינו מיד: מגבלת המרחק של המלווה הפיזי פשוט נמחקה.
שלב ב': המרתון העצמאי של "מיסטר דוט"
חודש בלבד לאחר מכן, באפריל 2026, הגיע השלב המובהק והרדיקלי עוד יותר של הניסוי. קלארק ריינולדס, אמן בריטי עיוור המכונה "Mr. Dot" (בזכות יצירותיו מבוססות הברייל), התייצב על קו הזינוק של מרתון ברייטון. ריינולדס לקח את החזון צעד אחד קדימה. הוא זינק ל-42.2 קילומטרים ללא מלווה פיזי שרץ לצדו.
באמצעות המשקפיים החכמים של מטא שהפעילו את יישום הסיוע Be My Eyes המוטמע בבינה מלאכותית, ריינולדס הסתמך על תיאור המסלול, זיהוי מכשולים והנחיות קוליות שהוזרמו ישירות למוחו של הרץ בזמן אמת. מעבר לקו הסיום בברייטון לא עמד רק סיפור של כוח רצון אישי, אלא הוכחת היתכנות טכנולוגית מסחררת. רץ עיוור יכול להשלים מרתון כביש מלא ללא אדם הרואה את צעדיו בשטח.
בינה מלאכותית כפתרון לפקק הלוגיסטי של המרתונים
מעבר לרומנטיקה ולסרטוני ההשראה, מהפכת ה-AI פותרת את אחד הכשלים המבניים הקשים ביותר בספורט הפראלימפי. בכל מרתון מייג'ור עולמי קיימות כיום רשימות המתנה ארוכות של רצים לקויי ראייה. כאלה שלא מצליחים למצוא מלווים מתאימים.
מלווה בריצה הוא לא סתם שותף לאימון. הוא חייב להחזיק בכושר שיא שמאפשר לו לרוץ בקצב של הרץ העיוור. לעיתים בקצבים מהירים ותובעניים ביותר . בו בזמן הוא צריך להיות מסוגל לדבר ברציפות, לנשום, לנתח את הסביבה ולהזהיר בזמן אמת ("מדרכה בעוד שלושה צעדים", "בור משמאל" וכו'). ההיצע מעולם לא הדביק את הביקוש.
המעבר לליווי מרחוק (במודל של פאנק) או ליווי אוטונומי לחלוטין (במודל של ריינולדס) מסמן מהפכה. מאמן עילית יכול להדריך ספורטאי מקצה העולם. ובאימוני שגרה יומיומיים – שבהם תיאום מלווה הוא משימה מורכבת אף יותר ממרוץ – הרץ יכול פשוט להרכיב את המשקפיים, לצאת מהדלת ולרוץ.
רץ עיוור עם מלווה במרוץ באנגליה | צילום: Shutterstock
עדיין לא מושלם – אך הדרך סלולה לשם
כמובן שהטכנולוגיה עדיין מתמודדת עם אתגרים בלתי מבוטלים. דיליי שמע של שברירי שניות שעלול להוביל להיתקלות במכשול בלתי צפוי, חיי סוללה שחייבים להחזיק שעות ארוכות בתנאי שטח, ותנאי תאורה משתנים שעשויים להגביל את יעילות פונקציות ה-AI במשקפיים.
אך כפי שהגדיר זאת תומאס פאנק עצמו, מטרת העל היא לא להחליף את הקהילה האנושית. אלא להחזיר את הבחירה. "הדבר הראשון שרץ עיוור מאבד הוא האוטונומיה. כלב נחייה מחזיר חלק ממנה. מלווה אנושי נותן עוד שכבה. ומשקפי ה-AI מעניקים בחירה מחודשת. מי מלווה אותך, מתי ומאיפה".
שנת 2026 תיזכר כנראה כשנה שבה החל להיסגר הפער בין מה שהטכנולוגיה מבטיחה לבין מה שהיא מקיימת על כבישי המרתון. המראה של רץ עיוור מונחה כולו על ידי AI כבר אינו מדע בדיוני. הוא הופך בצעדי ענק למציאות החדשה של עולם הריצה.
