מדי שנה אנו שומעים על רצים הסובלים ממכות חום, חלקם מסיימים בבתי חולים במצב קשה, ומדי כמה שנים (השנה אנו כבר עדים למקרה שני) רץ ניפטר כתוצאה ממכת חום. מהי מכת חום, ומה גורם לה? ניתן לראות את המקור וכתבות רבות נוספות ב: sportsscientists
מאת:ד"ר רוס טאקר,תרגום: תומר גמינדר
אחת הדרכים המעניינות בהן ניתן לחקור פיזיולוגיה (במיוחד בזמן מאמץ) היא לבחון אותה בזמן כישלון. קחו לדוגמה את המקבילה של Calvin and Hobbes ל-"כשל פיזיולוגי":
קלווין (הילד הצעיר, לאלו שטרם גילו את Calvin and Hobbes) שואל את אביו שאלה פשוטה לכאורה, ומקבל תשובה אבסורדית. באופן שלא יאמן, זו גם הדרך בה מדענים מתחום האימון התמודדו במשך שנים עם בעיות מסוימות – כמו הקשר בין תשישות וטמפרטורה! אנו חוקרים מה קורה בזמן כשל (אפיסת כוחות) ומסיקים את הסיבה שהובילה לכשל! לדוגמה, כאשר חוקרים תשישות, רבים מהמחקרים בפיזיולוגיה של המאמץ לוקחים קבוצה של רצים או רוכבים ומבקשים מהם לבצע אימון קבוע עד לאפיסת כוחות מוחלטת, ואז מודדים ערכים שונים בזמן העצירה, בהנחה שהם הגורם.
הלוגיקה שמשמשת היא: "הבחנו שכל הרצים עצרו כאשר רמות הגליקוגן היו נמוכות/טמפרטורת הגוף גבוהה/רמות לקטאט גבוהות. לכן, זו הסיבה שהם עצרו!". דיברנו על כך בסדרה על תשישות.
התחממות יתר היא המחשה קלאסית לתפיסה זו של "גבולות העמסה" במהלך האימון. אנו יודעים ממחקרים אלו בסגנון של "רוצו עד אשר תפלו מהרגליים" שבני אדם כמעט תמיד מפסיקים להתאמן כאשר טמפרטורת הגוף שלהם מגיעה ל-40 מעלות צלזיוס. טמפרטורה זו קיבלה את השם "טמפרטורה מגבילה קריטית" ("critical limiting temperature") (אביו של קלווין יהיה גאה בשם), והתיאוריה הייתה שהפעלת השרירים כושלת בנקודה זו. לאחר מכן הראו, שאם מרשים לאתלטים לבחור בעצמם את המהירות (כפי שאתם עושים באימון), הם מאטים הרבה לפני שהם מתחממים מדי – אנו קוראים לכך ויסות מקדים (Anticipatory Regulation) של האימון על ידי המוח.
התיאוריה המקדימה, ואפילו תיאוריית "גבולות ההעמסה" מציבות בפנינו מספר בעיות, מכיוון שמשתמע מהן שבני אדם לעולם לא יתאמנו קשה כל כך שהם יביאו את טמפרטורת הגוף שלהם לרמות גבוהות יותר. זכרו שמכת חום מוגדרת כעלייה של טמפרטורת הגוף מעל 41 מעלות צלזיוס, והיה קשה מאוד להסביר אותה אם המוח היה "כושל" ב- 40 מעלות, או מווסת כך שלעולם לא תגיעו לטמפרטורה זו. כמובן שאתם יכולים לטעון שחלק מהאנשים יכולים "להתגבר" על הויסות הפיזיולוגי, אבל אני אחלוק עליכם ואומר שטענה זו דומה לטענה שניתן להתאבד על ידי עצירת הנשימה. לא משנה כמה קשה אתם תתאמצו, הפיזיולוגיה לעולם תנצח! אני אודה שיש אנשים בעלי "קשיחות מנטאלית" יוצאת מן הכלל שיכולים להתקרב לגבולות יותר מאחרים, אבל אף אחד לא יכול לפרוץ אותם. ועתה, תשקלו את העובדה שמכת חום פוגעת רק לעיתים נדירות בספורטאי עילית, אשר הם אלה שהיינו מצפים שיהיו בעלי אותה יכולת "קשיחות מנטאלית". לכן נראה שהטענה כי מכת חום נגרמת מכיוון שאנשים "דוחפים את עצמם" קשה מדי בחום היא הפשטת יתר של הדברים.
באופן דומה, כאשר בוחנים את המקרים של מכות חום, קופץ משהו מסקרן אפילו יותר – מרבית המקרים של מכות חום לא קרו בימים חמים! תסתכלו בטבלה הבאה, הכוללת 18 מיקרים מתועדים של מכות חום.
בתקווה, אתם מופתעים מהטמפרטורות הנמוכות בהן קרו הרבה מן המקרים. ישנם מרוצים, לדוגמה מיקרים 3 – 9, בהן הטמפרטורות היו מתחת ל-20 מעלות, ואפילו מקרה בו הטמפרטורה הייתה 4 מעלות צלזיוס!
ערכים אלו צריכים להדליק נורת אזהרה בנוגע לדרך בה נגרמת מכת חום – האם מדובר רק באימון בחום עד שמגיעים להתחממות יתר? נראה שיש כאן משהו מורכב יותר. ומה שאני אעשה בפוסט הבא יהיה לבחון מקרוב שניים או שלושה ממקרים אלה ולהראות מדוע זה "בלתי אפשרי" פיזיולוגית להסביר מיקרים אלה בהתאם להסבר הפיזיולוגי הקלאסי שאתם רצים עד שאתם מביאים את עצמכם למצב של מכת חום. באופן בסיסי, בלתי אפשרי לרוץ מהר מספיק בכדי לפתח מכת חום אלא אם אתם כבדים מאוד ורצים מהר מאוד … (אבל יותר על כך בפוסט הבא בסדרה).
18 מיקרים אלה הם בין המקרים הבודדים המתועדים של מכות חום, דבר שלא יאמן בפני עצמו. אתם בוודאי חושבים שמכות חום נפוצות מאוד, מכיוון שכל פעם שנערך מרוץ בתנאי חום חריגים מעט, מזהירים אתכם לשתות הרבה נוזלים ולנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים בכדי להימנע ממכת חום (במיוחד בארה"ב, אני חייב לומר. זו עובדה). אבל באופן שלא יאמן, מדעי האימון ורפואת הספורט נכשלים לעיתים קרובות במדידת גבולות ההעמסה לפני שהם משייכים כמעט כל "כשל" בחום למכת חום! לכן, אם אנו חוזרים להגדרה (טמפרטורת גוף שעולה מעל ל- 41 מעלות צלזיוס), תתפלאו לגלות בכמה מקרים מכת חום "מאובחנת" מבלי שכלל מדדו את טמפרטורת הגוף. במקום זאת, ברירת המחדל כאשר אתלט לא מסוגל להתאמן, ובמקרה מדובר ביום חם יחסית, היא "מכת חום", בלי קשר לטמפרטורת הגוף.
לכן אני חייב להדגיש שיש הבדל גדול בין מכת חום לבין מה שניתן לכנות "אי-סובלנות לאימון עקב הרגשה איומה בתנאי חום שלא הסתגלו אליהם", שמתארת לדעתי את הבעיות שמרבית האנשים חשים במהלך הריצה. ובדיון שלנו על מרתון שיקגו 2007 (שיסכם סידרה זו), היה מעט משעשע לקרוא חלק מן התגובות שהתמרמרו על האמירה שלי שחלק מן האנשים ציפו שהמרתון יהיה "קל", בעוד שאחרים (שבאים מתנאי אקלים קשים יותר במקומות אחרים בעולם ולפיכך רגילים לחום) היו בעלי דעה אחרת לחלוטין על ריצה בתנאים שונים. במקומות מסוימים, מרתון ב-24 מעלות בלחות מתונה הוא תענוג. לאחרים, זו קלחת של חום וסכנה …!
בחזרה לנושא החום, מה שעשוי להפתיע אתכם הוא שבמהלך אימון, כמעט ללא תלות בטמפרטורת האוויר, הלחות ומהירות הרוח, טמפרטורת הגוף שלכם תגיע באופן רגיל לכ- 39 מעלות צלזיוס, ללא כל השפעות לוואי שליליות – זו "היפרתרמיה" מבוקרת, ואתם בחצי הדרך למכת חום מבלי שכלל הייתם מודעים לכך! למעשה זה מדהים כיצד האימון גורם ל -"חריגות" להרגיש נורמאלית. תיקחו תמונה של המצב הרגעי שלהם במהלך אימון טמפו ל- 16 ק"מ, ותראו שהדופק שלכם 175 פעימות לדקה, אתם נושמים 54 נשימות לדקה, טמפרטורת הגוף שלכם 39 מעלות צלזיוס. רופא שהיה מקבל נתונים אלה היה כנראה מאשפז אתכם ביחידת טיפול נמרץ, ועדיין אתם מרגישים פשוט נפלא במהלך האימון!
התפיסה שיש לכם לגבי הפיזיולוגיה שלכם עצמכם מושפעת מאוד מערכי מטרה (set-points). כלומר, המוח שלכם מסוגל לכוון מה "מקובל", ערך המטרה, כדי ליצור את ההקשר לפיו יש לפרש את האותות הפיזיולוגים הנכנסים. תחשבו, למשל, על המקרים בהם אתם סובלים מחום – אתם רועדים למרות שטמפרטורת הגוף שלכם 39 מעלות ואתם סובלים מהתחממות יתר. הסיבה היא שערך המטרה נקבע מחדש ואתם מפעילים מנגנונים לתוספת חום למרות שאתם חמים – ההרגשה שלכם איננה זהה בהכרח למה שאתם בפועל. רעיון דומה עובד גם בזמן פעילות.
והמטרה של כל זאת היא להציג את הנושא של מכות חום. הגוף שלכם הוא מכונה מתוכננת באופן יוצא מן הכלל, ומסוגל לאבד הרבה יותר חום ממה שאתם חושבים. ועדיין הוא בוחר לאפשר לכם לצבור חום ולהפוך "היפרתרמיים" במהלך אימונים אפילו בימים קרים. הבנה זו מובילה אותי לפוסט הבא על מכות חום, בו אני אבחן את הפיזיולוגיה של צבירת חום ואיבוד חום ואסביר מדוע קשה כל כך להריץ את עצמכם למצב של התחממות יתר. מצד שני, יש משהו אחר שאחראי למכות חום, ונציג כמה הצעות לגבי מה הסיבה האפשרית.
– הערת המתרגם – אני לא מכיר סטטיסטיקה של מקרי מכות החום בארץ, אך
מתוך פרסומים מקריים בעיתונות ניתן לראות שבמרוצים שנערכו במזג אוויר חם
באופן חריג –
מרתון טבריה – 2010 – לפחות 2 הגיעו לבית חולים
(לא מצאתי מספרים מדויקים),
חצי מרתון עין גדי 2010 – 7 מפונים, 3 מוגדרים
במצב קשה).
מרתון תל אביב 2010 – 39 מפונים מהמסלול, 4 מוגדרים במצב קשה.
מנגד יש גם הרבה מיקרים של רצים שסבלו ממכות חום במרוצים שנערכו בטמפרטורות
רגילות לחלוטין, ובכללן מרתון ת"א 2011 (50 טופלו, נאמר בעיתונות ש- 12
סובלים ממכת חום, 2 סובלים ממכת חום קשה, 1 נפטר). מאחר וכל המספרים הם
מהעיתונות קשה לדעת מי מבין הנפגעים סבל באמת ממכת חום, כלומר טמפרטורת
הגוף שלו עברה את קו ה- 41 מעלות, ומי סבל מתופעות אחרות הקשורות לחום עליהם
נדבר בהמשך. ת.ג.
ד"ר רוס טאקר
ד"ר רוס טאקר בעל תואר ד"ר בפיזיולוגיה של האימון ותואר שני במנהל הספורט מאוניברסיטת קייפ טאון.
תחום העניין העיקרי של רוס ביישום המדע להישגים, אצל ספורטאי עילית
ומערכותספורטיביות, ובגישור הפער בין מדע למסחר. הבלוג של רוס נועד לשרת
מטרה זועל ידי גישור הפער בין המדע ליישומו אצל האתלטים על ידי מאמרים,
אימוןוהסברה. רוס חי בקייפ טאון, דרום אפריקה שם הוא מבלה את מרבית זמנו
כמרצהבכיר במחלקת מדעי האימון ורפואת ספורט. הוא עובד עם קבוצות ספורט
וספורטאיםאולימפיים.
תומר גמינדר– המתרגם
נשוי + 3 בנות מדהימות, טכנולוג תקשורת מחשבים ואבטחה בימים, וטריאתלט, נווט וצלם בשעות הפנאי
