יום האישה הבינלאומי: מדוע נשים בישראל משתתפות פחות במרוצים?

לכבוד יום האישה הבינלאומי יצאה המאמנת יעל לביא לבדוק את הנתונים הסטטיסטיים ולהבין מדוע אנחנו רצות פחות מעמיתותינו בארה"ב
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
ריצה, מרוצי כביש, נשים, מרוצי נשים צילום: צלמי שוונג

ריצה ונשים. נשים וריצה. כביכול, מה העניין? מי היה מאמין שעד שנת 1967 נשים לא רצו מרתון. שבתקופה זו נשים רצו במשחקים האולימפיים מרחקים של עד 800 מטר. טענות רבות הועלו כלפי נשים וריצה – שזה לא מתאים להן, שהרחם יצנח, יגדל להן שפם, הרגליים יתעבו ושהן פשוט לא מסוגלות להתמודד עם ריצות למרחקים. הראשונה לשבור את תקרת הזכוכית בובי (רוברטה) גיב בובי, שעשתה היסטוריה כאישה הראשונה שהשתתפה במרתון בארה"ב בשנת 1966 בבוסטון, שעד כמה שזה ישמע תמוה היה איסור על נשים להתחרות בו. שנה לאחר מכן גם במרתון בוסטון, השתתפה בנוסף לגיב גם קתרין סוויצר שנרשמה למרתון בוסטון תחת השם ק.ו. סוויצר. משעלתה סוויצר על המסלול עם המאמן שלה, המארגנים תוך מספר קילומטרים בודדים ניסו להורידה מהמסלול, אך קתרין סיימה את מלוא המרחק בריצה. רק בשנת 1972, "נרשמה היסטוריה" כשמרתון בוסטון פתח באופן רשמי את ההרשמה גם לנשים. כדור השלג התגלגל ובשנת 1984, במשחקים האולמיפיים של לוס אנג'לס, נכנס באופן רשמי מקצה נשים למרתון.

עד 1972 נאסר על נשים להשתתף במרתונים

עוד כתבות נשים בשוונג
"אני חושב שעם נשים קל יותר להגיע לתוצאות"
מדוע עד 1966 נשים לא הורשו להשתתף במרתון בוסטון?
ההבדלים בין נשים לגברים בכושר ההתמדה באימון

רצתי בשביל הנשמה

לפני למעלה מ-20 שנה התחלתי לרוץ. קשה לי להיזכר מה גרם לי בוקר אחד לנסות את העניין. זה לא היה טרנדי, בקושי היו קבוצות ריצה ובטח לא שפע של מאמני ריצה. שלא לדבר על העדר שעונים, אפליקציות, נגנים, בגדים מנדפים או סתם מסלולי ריצה נוחים. לא הלכתי אחרי העדר, לא ראיתי תמונות של חברים רצים במרוץ ססגוני (מי בכלל חשב אז על מרוצים) ובטח לא הייתי נתונה להשפעות הסביבה. זה התחיל מריצות מסביב לשכונה עם אבא שלי (תודה אבא!), אחרי כך עם עצמי. רצתי בלי תכניות, בלי יעדים, בלי מרוצים. סתם ריצה בשביל הנשמה.

לא עבר זמן רב עד שהגעתי לריצה רצופה של 10 ק"מ. בעקבות ההתקדמות גם קיבלתי הערות מהסביבה בסגנון, "השתגעת? את לא תוכלי ללדת", "איך את לא מפחדת כבחורה לרוץ לבד", "למה את בכלל צריכה את זה?". אחסוך מכם את ההערות שקבלתי החלטה להצטרף לגברים לריצה. מודה, לא הבנתי מה רוצים מחיי. לא הבנתי למה גברים סביבי יכולים לרוץ ולי זורקים הערות. למזלי, התעלמתי. לא יודעת מה גרם לילדה בת 15 להתעלם מהערות ספק פרימיטיביות, ספק שוביניסטיות. הרי לא הייתי פמיניסטית דגולה. סתם ילדה בגיל ההתגברות שנורא נהנית לרוץ. עם הזמן שמעתי שיש אנשים (בעיקר גברים) שרצים מרחקים עצומים כמו חצי מרתון ומרתון. ברור היה לי שאלו באמת יחידי סגולה, אנשים שקורצו מחומר אחר. אם אישה רצה את זה, היא כנראה באמת נולדה עם גנים נדירים. זה בטח לא בשבילי ואין מצב שאני ארוץ כמה שעות. נשאיר את זה למקצוענים. במעבר חד – השנים עברו, רצתי מספר מרתונים, קצת החכמתי ואפילו הפכתי את האהבה הגדולה למקצוע. בדרך הצלחתי ללדת ילדים על אף העתיד הרע שחזו לי בתחום זה.

מהם החסמים העוצרים מנשים להשתתף במרוצים? | צילום: צלמי שוונג

ישראל 2017. נכון להיום, מספר הנשים שרצות מרתון נמוך משמעותית ממספר הגברים. ראיה לכך היא במרתון תל-אביב האחרון. אירוע הריצה אולי הגדול בישראל, בו אחוז הנשים שהשתתפו בכל המקצים עמד על 31.56% בלבד. במקצה חצי המרתון אחוז הנשים המשתתפות עמד על 27%. ובמקצה ה-10 ק"מ 39% מהמשתתפים היו נשים. במקצה המרתון אחוז הנשים שרצו מרתון עמד על 13% בלבד!

נתוני המקצים במרתון ת"א 2017

מספר הנשים בארה"ב המשתתפות במרוצים מהווה את הרוב ועומד על למעלה מ- 57% מכלל משתתפי המרוצים (נכון לשנת 2015 כפי שמופיע כאן). הנשים מהוות למעלה ממחצית המשתתפים במרחקים ל-10 ק"מ (58%) וחצאי מרתון (61%) ובמקצה המרתון כמעט מחצית מהמשתתפים (44%). אם כך, היינו מצפים שגם כאן, בישראל, המחקה טרנדים אמריקאים נמצא מספרים יחסית זהים.

אז מדוע זה לא קורה בארץ?

הנה מספר חסמי התנהגויות אשר מונעים לעתים את הגידול במספרים ובהשתתפותן של יותר נשים במרוצים ותחרויות:

זמן: ככל שהמרחק עולה יש דרישה לשעות רבות יותר של אימונים. בישראל היום, הנשים הישראליות לא תמיד מסוגלות לפנות לעצמן זמן זה. האישה של שנות ה 2000 בארץ נדרשת להיות מינימום סופרוומן. כזו שגם צריכה לפתח קריירה תובענית וגם להחזיק את המשפחה והבית על כתפיה מה שלא מותיר לה שעות רבות לאימונים.

מרוץ הנשים של תל אביב צילומים: ניר עמוס

לנשים אין בעיה לרוץ למרחקים | צילום: ניר עמוס

תפיסה: החינוך הישראלי ברובו עדין מתבסס על דעות בהן הסביבה קובעת לאישה מה היא מסוגלת לעשות ומה לא. החינוך בארץ, על אף השיפור עם השנים, עדיין לא דוחף נשים לפרוץ גבולות ולעשות משהו שהוא מחוץ לנורמה המקובלת.

אוכלוסיות לא פעילות: קיימות אוכלוסיות רבות בארץ בהן אין עידוד לספורט בכלל ובטח לא ספורט נשי. לעתים מדובר במניעים דתיים או מסורתיים, אך לעתים קרובות חוסר מודעות או הבנה בתרומת הספורט והריצה לאדם הרגיל ועל אחת כמה וכמה לאישה.

דעות קדומות: למרות שכבר הוכח מעל לכל ספק שלנשים אין בעיה לרוץ מרחקים, עדיין דעות קדומות שנשמעו לפני 50 שנה, נשמעים גם כיום. אלו דעות שנשים בגילאי 20-50 שמעו בילדותן סוחבות עד עצם היום הזה ומונעות מעצמן לרוץ מרחקים רבים רק משום שהן מחזיקות בהן ללא סיבה אמיתית.

חינוך לספורט: אם בארה"ב אנו עדים לדחיפה ועידוד עיסוק בספורט (וביניהם גם ריצה) מגיל ילדות ללא הבדלי מגדר, בארץ זה כמעט ולא קיים. מערכת החינוך בארץ עדיין מקובעת על הבדלים מגדריים בכל הקשור לספורט (וריצה). יש אימוני "בנות" ויש אימוני "בנים". כמו כן, המערכת עדיין לא מסוגלת לתת תנאים וקרקע טובה להתפתחות הריצה מגיל צעיר ובטח בקרב בנות.

יש לציין שבשנים האחרונות אני עדה למגמה שונה בגישה של נשים והסביבה לנשים הרצות למרחקים. אין ספק שעם תמיכה סביבתית נראה יותר נשים משתתפות במרוצים. יש בארץ פוטנציאל גדול של נשים שמסוגלות ורוצות להצטרף למועדון המרתוניסטיות ועם דחיפה נכונה נראה את המספרים משתנים עם השנים.



יעל לביא | מאמנת כושר וריצה "אימונעים"




אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"אני מקדיש את המדליה הזאת לכל החטופים, מקווה שכולם יחזרו הביתה במהרה, ולכל חיילי צה"ל וכוחות הביטחון ששומרים על כולנו", ניקיטה מירקין, קופץ במוט, אחרי הזכייה במדליית כסף באליפות אירופה U18


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג