פורסם לראשונה בשוונג ב-21 במאי 2006
קוראים לי אור ואני לא ספורטאי. אין לי מכנסיים קצרים מלבד מכנסי פיג'מה, ואת נעלי ההתעמלות האחרונות שלי קניתי לפני שמונה שנים. היה לי מנוי למכון כושר פעמיים בעבר ובשתי הפעמים התמדתי בערך חודש ושילמתי במשך שנה. עיקר עבודתי היא בפסיכולוגיה. אני מאוד אוהב לאכול ומשקיע הרבה זמן ומחשבה במה שאני אוכל, חשוב לי שיהיה לי טעים, מעניין ומשביע, הערך התזונתי לא נמצא ברשימת נושאי העניין שלי.
אף פעם לא הייתי ספורטאי. הייתי ילד מגושם ששיחק שחמט במקום כדורגל, ושחיכה כבר להגיע לגיל שבו השאלה כמה מהר אתה רץ לא משפיעה על מעמדך החברתי. אני לא ספורטאי וזו אחת מתכונות האישיות הבולטות שלי, אני לא מתעניין ספורט כל משדרי הספורט משעממים אותי, מעולם לא הייתי במשחק כדורגל. לפני חצי שנה מלאו לי שלושים, והגוף שלי התחיל לשדר אותות מצוקה. כאבים בגפיים, תחושה של כובד וקוצר נשימה. הבנתי שאני עומד למות בקרוב. רגע לפני מותי החלטתי לנסות לתת לגוף צ'אנס נוסף. התחלתי לרוץ, מעט ולאט. הסביבה שלי התבוננה בפליאה משועשעת על השינוי, גם אני הייתי מופתע.
אני לא ספורטאי אבל בעוד פחות משנה אני מתכוון לרוץ מרתון. משהו ישתנה בי ומידי שבוע אגולל פה את סיפורו של השינוי.
איור עמוד הבית: גגו עשת
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
