שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

ליאור זך-מאור, מאמן חזק בראש קל ברגליים

מדוע ספורטאים מאבדים את הראש בתחרויות?

המאמן ליאור זך-מאור טוען שהרבה ספורטאים מסיימים תחרויות בידיעה שהביצוע שלהם לא משקף את הכושר שלהם. מסתבר שלא לכולם פשוט להיצמד לתכנית התחרות. איך עושים את זה בכל זאת?

אחת השאלות השכיחות בספורט סבולת הנה איך אתה יודע לקבוע האם היתה לך תחרות טובה? מיקום? תוצאה? תחושה? באופן אישי אני שואל את עצמי בעיקר שאלת מפתח אחת בסיום כל תחרות מרכזית שאני עושה: האם הביצוע שלי בתחרות משקף את הכושר הנוכחי שלי? כלומר שמתי את "מה שאני שווה" על המסלול. זאת התוצאה הכי טובה שיכולתי להוציא ביום הנתון.

רץ מרתון ממוטט בסיום מרוץ

האם שמתי על המסלול את מה שאני שווה? | צילום: pixabay

עוד כתבות בנושא 

עושים איש ברזל בחו"ל? כך תתכננו את הנסיעה שלכם 
מדוע רצים פותחים מהר מדי במרוצים? 
10 כללים שיעזרו לכם לשפר את התוצאות בישראמן 

אם התשובה היא "כן" – הסתיים הדיון. כנראה שהתנהלתי טוב וקיבלתי החלטות טובות במהלך התחרות. הוצאתי את הכי טוב שהיה לי ושמתי הכל על המסלול. אם התוצאה והמיקום לא מספקים אותי, כנראה שהבעיה קשורה לכושר הגופני שבו הגעתי לתחרות. לא לאופן שבו "השתמשתי" בכלים שהיו לי, כלומר בכושר.

אם התשובה היא "לא" – הדיון רק התחיל. למה לא? מה גרם לכך שהביצוע שלי, לרבות תוצאה ומיקום, לא משקף את הכושר שבו הגעתי לתחרות?

התוצאה לא משקפת את הכושר הגופני

רבים מהספורטאים, חובבים ומקצוענים, מדווחים אחרי תחרויות שהם חושבים שהם "היו שווים יותר מזה". כלומר שהתוצאה לא משקפת את הכושר שבו הגיעו לתחרות.

אפשרות אחת היא שהם לא היו ריאליים לגבי הכושר שלהם והצפי שלהם מבחינת תוצאה. אני נתקל בכך לא מעט. חישובי זמנים ומיקומים המבוססים על אימונים שאינם משקפים ביצוע בתחרות. למשל אימונים במסלולים ובתנאים קלים בהרבה מהצפוי בתחרות.

אפשרות אחרת, שבה נדון לעומק בטור הנוכחי, הנה שהתחרות באמת לא משקפת את הכושר שבו הגיעו לתחרות. תחושת "הפספוס" שלהם מוצדקת.

לצורך הדיון ניקח ספורטאי שהביצוע שלו באימונים מעיד על יכולתו לרדת משלוש שעות במרתון או מעשר שעות באיש הברזל. שני סמלי זמנים מרכזיים במרתון ובאיש הברזל. היכולת והכושר הגופני מעידים על "פוטצניאל פיזיולוגי" לתוצאה מסוימת. וזהו. למעשה הם תנאי הכרחי כדי לרדת משלוש שעות במרתון או מעשר שעות באיש הברזל, אבל זה לא מספיק. בכדי שהספורטאי יצליח לרדת משלוש או מעשר שעות הוא צריך להשתמש בתבונה בכושר שלו במהלך התחרות. להתנהל טוב. לשים על המסלול "את מה שהוא שווה".

לכאורה זה נראה פשוט. מה הסיפור הגדול? אם אני רץ חצי מרתון בתוצאה של 1:25 שעה ועשיתי את הריצות הארוכות והקילומטראז' הנדרש – אין סיבה שלא אצליח לרוץ מרתון בפחות משלוש שעות. אם אני עושה 4:40 שעות בחצי איש הברזל והתכוננתי למלא – אין סיבה שלא אצליח לרדת מעשר שעות באיש הברזל. אבל בפועל זה לא תמיד קורה. למעשה יותר פעמים זה לא קורה מאשר כן.

זה לא קורה כי רבים מהספורטאים מתקשים לתרגם את היכולת והכושר לתוצאה בתחרות המטרה. גם אם הם הצליחו לעשות את זה בתחרויות ההכנה.

באימונים רמת העוררות וההתרגשות נמוכה יחסית בדרך כלל. בתחרויות הכנה היא גבוהה יותר אבל עדיין לא קרובה לרמה בתחרות המטרה. במרחקים ארוכים מתחרים יחסית מעט. במידה רבה הכל מתנקז ליום אחד. הרבה מונח על הכף. שנה שלמה של הכנות ואימונים.

להתחרות זאת מיומנות

במידה מסוימת זאת כנראה מיומנות "מולדת". אבל בחלקה היא גם מיומנות נרכשת. אפשר להשתפר בזה. אפשר ללמוד להתחרות טוב יותר. וכדי שזה יקרה צריך להתאמן בלהתחרות. ללמוד לנהל את ההתרגשות לפני התחרות. ללמוד להתכונן לתחרות, להכין את הציוד, הביגוד, והתזונה. ללמוד לעשות חימום יעיל, להתמקם חכם בזינוק, לזנק באופן אופטימלי. והכי חשוב – ללמוד להתנהל במהלך התחרות, לקבל החלטות טובות, להתמודד עם קשיים ומשברים, וכדומה. אין דרך אחרת. לא משנה כמה אימונים נעשה וכמה "מודלים" או "סימולציות". תחרות זאת תחרות.

טריאתלט רוכב על אופניים

אפשר ללמוד להתחרות טוב יותר | צילום: pixabay

אחרי כל תחרות צריך לתחקר לעומק את אופן הביצוע. ללמוד מזה. את הדברים הטובים – לשמר בתחרות הבאה. את הדברים הלא טובים – לשפר בתחרות הבאה. אחרת אתה צובר המון ניסיון, אבל אין לו שום משמעות. אתה פשוט מתחרה גרוע באופן עקבי.

הרבה ספורטאים משכנעים את עצמם שוב ושוב שהם עשו הכל נכון, אבל היה גורם חיצוני כלשהו שמנע מהם לעשות את התוצאה והמיקום שהם "היו שווים". אכלתי משהו לפני התחרות/התנאים היו גרועים/הציוד או הביגוד הפריעו לי, וכדומה. ייתכן ויש בזה גרעין של אמת. אבל במרבית המקרים זה רק חלק קטן מהתמונה הגדולה של הכישלון.

אבדן תכנית התחרות

מרבית הספורטאים מגיעים לתחרות עם תכנית סדורה. הם יודעים מה הם היו רוצים לעשות וכיצד יבצעו את זה. למעשה זה תנאי הכרחי להצלחה בתחרות – תכנית סדורה שהספורטאי והמאמן שלו עיצבו על בסיס המטרות של הספורטאי, היכולות שלו, והתנאים הצפויים בתחרות. הבעיה מתחילה כשהספורטאי "שוכח" את התכנית. הוא מתנהל ולא מנהל את הדברים. "זורק לפח" את כל מה שקרה על שולחן השרטוט. אני רואה את זה קורה שוב ושוב. בדרך כלל בגלל מספר סיבות:

סערת הרגשות – אדם שנמצא בתהליך התאהבות למשל, מתקשה לחשוב בצורה בהירה וצלולה. הרגשות מערבבים לו את הראש. גם בתחרות, כמות הרגשות שאנחנו חווים אדירה ואנחנו מוצפים בהן עד כדי כך שקשה לנו להיות שקולים ומחושבים. גם אם אנחנו אנשים סופר אנליטיים ביום יום. אני קורה לזה בציניות "להשאיר את מנת המשכל בבית". כי לפעמים מהצד זה ממש נראה ככה. ספורטאי שהוא אדם סופר אינטיליגנט, מתנהג בתחרות בצורה שאינה עולה בקנה אחד עם מנת המשכל שלו. שונה מאוד מאיך שהיית מצפה שהוא יתנהג.

אופוריה ופנטזיות-שינוי משימה – הרבה ספורטאים משנים את המטרות שלהם תוך כדי התחרות. בדרך כלל בחצי הראשון שלה כשהכל עדיין נראה קל ופשוט. "הרגשתי מעולה" הם אומרים בתחקיר הכישלון. במקום לדבוק בעצימות שתוכננה ואמורה להביא אותם לתוצאה הרצויה, הם מתחילים לחשוב שאולי בעצם הם יכולים לעשות תוצאה הרבה יותר טובה. "להפתיע". את עצמם, ובעיקר את הסביבה. לעתים זה אכן מצליח, אבל במרבית המקרים שינוי מטרות שכזה ופיתוח פנטזיות תוך כדי תנועה גורם לדעיכה וקריסה. במקום לעשות סאב 3 או סאב 10 הספורטאי מסיים עם 3:22 על השעון או 10:41. רק בגלל שבאמצע הדרך הוא החליט שהוא הולך על 2:50 או 9:30 וכמובן שילם על זה.

בשנת 2013 השתתפתי באיירונמן פרנקפורט במטרה להשיג סלוט לאליפות העולם בהוואי. ידעתי שתוצאה של 9:25-9:30 קרוב לוודאי תספיק. במהלך התחרות ראיתי שאני "מקדים" והרגשתי טוב. בשלב מסוים עברה לי מחשבה בראש ללחוץ ולנסות להתקרב לגבול 9 השעות. אבל אז נזכרתי מה המטרה שעמה הגעתי לתחרות. החלטתי לא לעשות שינוי מטרות ולא להיות "גרידי". סיימתי את התחרות בתוצאה של 9:15 בתחושה שיכולתי לגרד עוד כמה דקות בוודאות. אבל השגתי סלוט לאליפות העולם ומעולם לא הרגשתי פספוס על ההזדמנות לעשות תוצאה טובה יותר. "אל תקריב את הדבר שאתה הכי רוצה בשביל משהו שבא לך עליו באותו הרגע".

אגו – במרחקים ארוכים 97% מהספורטאים בתחרות לא מושפעים כמעט אחד מהשני. מה שקובע זה מי חוצה את שער הסיום בתוצאה טובה יותר. לא מי הוביל בדרך או מי היה לפני מי בחלק הראשון. העניין הוא שהרבה ספורטאים נותנים לאמוציות וליצר התחרותי לשלוט בהם. מפריע להם שמישהו נמצא לפניהם והם מרגישים צורך עז לעקוף אותו ולדאוג שהוא לא יעקוף בחזרה. במקום להתעלם ולנהל את עצמם בסוג של "וואקום", הם מושפעים מההתנהגות של הספורטאים האחרים ואחר כך משלמים על זה.

טריאתלטים מזנקים לתחרות עם חליפות שחייה

97 אחוזים מהמתחרים לא מושפעים אחד מהשני, אז לא צריך להסתכל על אף אחד | צילום: pixabay

עידוד – לעידוד בתחרות יש המון יתרונות, במיוחד כשאתה סובל וקשה לך. אבל צריך גם להיזהר מעידוד, אחרת הוא גורם לך ללחוץ חזק מדי. אשתי למשל יודעת שהיא צריכה להזכיר לי לרכוב/לרוץ רגוע כשאני חולף על פניה בתחרות. לא לצעוק עליי יאללה או קדימה. מוטיבציה יש לי מספיק, אני צריך אותה יותר כשוטר חיצוני שלא מושפע מהרגשות שאני מוצף בהם כמתחרה.

בכדי לא לאבד את הראש בתחרות צריך לחשוב כל הזמן. מה התחושה שלי? דופק? וואטים? קצב? נוזלים? תזונה? וכדומה. אין רגע דל. המוח כל הזמן עסוק בלנהל את הגוף. להעביר את הגוף מקו הזינוק לקו הסיום. אני מודע להשפעות חיצוניות פוטנציאליות אבל לא נותן להן לחדור אליי ולנהל אותי. נזהר מהן. נזהר לא לשכוח את תכנית התחרות. לא לרדוף אחרי אף אחד שנמצא לפני. נזהר מהעידוד הקולני שדוחף אותי. מתנהל כאן ועכשיו. זוכר מה המטרה שלי ולא מפתח פנטזיות תוך כדי תנועה. במידה רבה אני "מגלה" את התוצאה והמיקום שלי רק בשער הסיום.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות