בשבת ההיא של 7.10 לפני שלוש שנים בדיוק לא יצאתי לרוץ. יום לפני כן, בשישי בבוקר, השלמתי את הריצה הארוכה של סוף השבוע, והשבת יועדה למנוחה ולהתאוששות. שעות ספורות לאחר מכן, המילה "התאוששות" קיבלה משמעות אחרת לחלוטין.
ב-6:29 כמו כולם, התעוררנו לקול אזעקות. בין אזעקה לאזעקה, התחלנו לעדכן את האתר במידע. זה התחיל מעדכונים אינפורמטיביים על "הכרזת מצב מלחמה", הודעות על ביטול אירועי הספורט של סוף השבוע, ופרסום מוקדי תרומות דם למי שיכול לתת מעצמו. אלא שלאט לאט הגיעה ההבנה שזה הרבה יותר גדול מזה. ואז… השמות החלו להגיע. תחילה בשמועות, ואחר כך גם רשמית. אלו לא היו סתם שמות מרוחקים – הם היו אנחנו. רצים, שחיינים, טריאתלטים ורוכבים. כאלה שאנחנו מכירים מקווי הסיום השונים.
ספורטאי סבולת הם זן מיוחד. רבים מאיתנו קמים כשכולם ישנים, לפעמים הרבה לפני הזריחה, ויוצאים להתאמן – לא תמיד מתוך יעד מוגדר, אלא כאורח חיים. בבוקר ההוא של 7.10, הזריחה בדרום הפכה למלכודת תופת, והאימונים הפכו לשדות קרב.
האבל הנורא של עולם הסבולת ב-7.10
אי אפשר לשכוח את הרגע שבו הגיעו הדיווחים הראשונים על רצי קבוצת הריצה "Sderot Front Runners": קובי פריאנטה ז"ל ונעמי שטרית ז"ל, שיצאו לריצת בוקר שגרתית ולא חזרו, וליאור ויצמן ז"ל, שיצא באותן דקות ממש לאימון רכיבה לקראת חלום חצי הישראמן שלו.
אי אפשר לעכל את מה שקרה על כביש 232 ובשבילי העוטף, שם רכבו ספורטאים שנערכו במלוא המרץ לתחרות "אפיק ישראל" או פשוט יצאו לחגוג את החיים על שני גלגלים. תומר שפירר ויבגני גלסקי ז"ל, שנרצחו בדרכם לאימון; ואיתם רוכבי האופניים רון בנימין ז"ל (שגופתו הוחזקה בעזה וחולצה), הלל זלמנוביץ ז"ל, חיימי בנעים ז"ל, שלמה דוידוביץ' ז"ל, מאיר אלחרר ז"ל, רוני לוי ז"ל ואורן גולדין ז"ל, חבר כיתת הכוננות בניר יצחק. כולם יצאו לאהבת חייהם ופגשו ברוע הצרוף.
וכמה כאב נצרב בלב עולם השחייה עם היוודע דבר נפילתה של סרן עדן נימרי ז"ל. שחיינית נבחרת הנוער לשעבר וסגנית אלופת ישראל, מפקדת צוות ב"רוכב שמיים", שנלחמה כלביאה במוצב נחל עוז והצילה בגבורתה את חיילותיה עד נשימתה האחרונה. זכיתי להכיר את עדן אישית, ואפילו לשחות לצידה. העצב היה כבד מנשוא.
רצים וזוכרים בישראמן | צילום: צלמי שוונג
וכמובן, משפחת הישראמן. נדב גולדשטיין-אלמוג ז"ל, איש ברזל וישראמן בכל רמ"ח איבריו, שנרצח בביתו בכפר עזה יחד עם בתו הבכורה ים ז"ל, בשעה שאשתו חן וילדיו אגם, גל וטל נחטפו לעזה (ועל חזרתם נשמנו לרווחה שבועות לאחר מכן).
והיו עוד שמות. רבים מדי. רבים מנשוא. שכל אחד מהם היה כמו חץ בלב…
הישראמן שחיבק את הקהילה
עד כמה קהילת הסבולת היא משפחה אחת מחבקת ופצועה, הבנתי באמת רק במרץ 2024 – בצ'אלנג' ישראמן הראשון שאחרי השביעי. זה היה אירוע מצמרר, שבו הגבולות בין ספורט לזיכרון נמחקו כליל.
מי שמכיר את קו הסיום באילת, רגיל לדמעות. כאלו של מאמץ, שבירת מחסומים פיזיים, ואושר עילאי. הפעם הדמעות הללו היו מהולות באבל אמיתי של חסר שלא מתמלא. ראינו בני משפחה שמסיימים את המסלול עבור יקיריהם, ראינו מתחרים נופלים אלה לזרועות אלה בחיבוק אמיץ וחזק – חיבוק של מי שנאחזים זה בזה כדי לא לטבוע. לצד זה, הקריאה להשבת החטופים הדהדה בהרי אילת בעוצמה שלא נשמעה כמותה.
קיר הזיכרון בישראמן האחרון | צילום: עודד קרני
ושם, בין העליות של נטפים לריצה בטיילת, הבנתי: הספורט הזה, שנראה מבחוץ לפעמים כעיסוק סיזיפי, חסר היגיון ואפילו מטורף, הוא בדיוק העוגן שמחזיק אותנו שפויים. שבעה באוקטובר שינה את כולנו לנצח. אנחנו ממשיכים לקשור שרוכים, לעלות על האוכף, לקפוץ למים הקרים. אבל מאז אותה שבת, אנחנו אף פעם לא רצים לבד.
בכל קילומטר, בכל עלייה קשה, בכל רגע של חוסר אוויר – אנחנו נושאים איתנו את כל חברינו וחברותינו שלא זכו להגיע לקו הסיום.
אנחנו זוכרים, כואבים, ומבטיחים: נמשיך לנוע. בשבילם, ולזכרם.
