כשחושבים על ריצה על הליכון, רובנו מדמיינים אימון של 45 דקות בחדר כושר ממוזג או ריצת התאוששות קצרה כשמזג האוויר בחוץ חם מדי או סוער. אבל עבור דבורה סימאס, רצת אולטרה-מרתון ברזילאית בת 55, מסילת ההליכון הפכה למשך שבוע בית, למסלול קרב ולבמה של הישג היסטורי חסר תקדים.
לכתבות נוספות בנושא:
- עולם האולטרה בטירוף: נשברו שיאי המסלול לגברים ולנשים בבאדווטר 135
- "אבל התחזית אמרה 22 מעלות": עשר הטעויות הגדולות של רצים באלפים
- אל תפספסו: לוח המרוצים של שוונג לסתיו הקרוב
במשך 168 שעות רצופות, לעיניהם של אלפי מבקרים בתוך קניון ביירמאר בעיר פלוריאנופוליס שבברזיל, רצה סימאס ללא הפסקה כמעט. עד שעצרה את המדידה על מרחק דמיוני של 866.21 קילומטרים. תוצאה המהווה שיא עולם חדש לנשים בריצה על הליכון במשך שבעה ימים.
בכך ניפצה סימאס את שיא העולם הקודם, שהיה שייך לרצה הניו-זילנדית אמה טימיס. היא שיפרה ביותר מ-20 ק"מ את השיא הקודם. שיא שעמד על 846.16 ק"מ ונקבעו ביוני 2024.
View this post on Instagram
החוקים האכזריים על ההליכון: כל דקה נספרת
הפורמט של אתגר 7 הימים על הליכון פשוט ברעיון שלו, אך אכזרי מבחינה פיזיולוגית: השעון מתחיל לרוץ ואינו עוצר למשך 168 שעות. כל עצירה לשירותים, שינה קצרה, מקלחת או טיפול רפואי פירושה זמן שבו הרגליים אינן נעות. קילומטרים יקרים שאי אפשר להחזיר.
כדי להתמודד עם האתגר הלוגיסטי, הוקם מאחורי ההליכון מתחם מיוחד. הוא כלל אוהל התאוששות צנוע, עמדת פיזיותרפיה ומרכז רפואי קטן. תזונתה של סימאס והחזרי הנוזלים בוצעו כמעט במלואם תוך כדי תנועה על המסילה. שינה הייתה מצרך נדיר. בלילות הראשונים ישנה סימאס כשלוש שעות בלבד ביממה, וככל שהעייפות והקילומטרים הצטברו – חלונות המנוחה הותאמו למצבה הגופני.
מאחורי סימאס עמד מערך תמיכה אדיר של כ-110 אנשי צוות. רופאים, פיזיותרפיסטים, מאמנים ומתנדבים בראשות המאמן פאוליניו קטו והרופא ד"ר דניאל דה סוזה קרבאליו, שעבדו במשמרות סביב השעון 24 שעות ביממה.
המשבר של היום הרביעי: "הראש היה חייב להיות חזק מהגוף"
לאורך הדרך נאלצה סימאס להתמודד עם כאבי שרירים ושלד, התכווצויות וחוסר שינה קיצוני. רגע המשבר החריף ביותר הגיע ביום הרביעי לאתגר. התכווצות שרירים קשה ואכזרית כמעט וגרמה לה לאבד את הכרתה ואיימה להביא לסיום הניסיון.
View this post on Instagram
"זה היה רגע שבו הבנו עד כמה המרכיב המנטלי מכריע באתגרים מהסוג הזה", הסביר ד"ר קרבאליו. "היינו צריכים להתערב, לחשב מחדש את האסטרטגיה ולבנות את הקצב מחדש. במרוץ של שבעה ימים כושר גופני בלבד אינו מספיק. החוסן המנטלי הוא שקובע".
"היו שבעה ימים אינטנסיביים להפליא", שיתפה סימאס בדמעות לאחר שחצתה את קו הסיום. "נאלצתי להילחם בעייפות, בכאבים הפיזיים וברגעים שבהם הראש היה חייב להיות חזק יותר מהגוף. ידעתי כמה קשה עבדתי במשך שנתיים כדי להגיע לכאן. השתדלתי לא לחשוב על 846 הקילומטרים שעליי לעבור. אלא רק על הקילומטר הבא ועל הצעד הבא. רק ככה הצלחתי להמשיך".
קצב צבירת הקילומטרים לאורך 168 השעות:
- 24 שעות: 143.51 ק"מ
- 48 שעות: 270.32 ק"מ
- 72 שעות: 381.42 ק"מ
- 96 שעות: 517.00 ק"מ
- 120 שעות: 619.32 ק"מ
- 144 שעות: 730.60 ק"מ
- מרחק סופי בתום 168 שעות: 866.21 ק"מ
מעובדת בקפיטריה לטופ העולמי
סיפור חייה הספורטיבי של דבורה סימאס מעורר השראה לא פחות מהשיא עצמו. היא החלה לרוץ לפני כ-22 שנה, לגמרי במקרה, כשעבדה במזנון של חדר כושר מקומי והחליטה לנסות מרוץ עממי של 9 ק"מ – בו סיימה מיד על הפודיום. מאז צברה קרוב ל-300 תחרויות, כאשר בכולן ללא יוצא מן הכלל סיימה באחד המקומות הראשונים.
לאורך השנים הייתה לאישה הראשונה שגמאה 1,000 ק"מ בריצה בברזיל, רשמה שלוש זכיות במרוץ האולטרה הקשוח BR-135, ובשנת 2019 כבר קבעה שיא דרום-אמריקאי על הליכון כשעברה 800.61 ק"מ באותו קניון בדיוק. לקראת שבירת שיא העולם הנוכחי התאמנה במשך שנתיים שלמות, תוך שהיא משלבת שגרת אימונים סיזיפית עם עבודה בשתי משרות שונות.
לצד ההיבט הספורטיבי, האירוע כלל גם מיזם קהילתי מרגש. לצד סימאס הוצבו שני הליכונים פתוחים לקהל הרחב, וכל מבקר שרץ או הלך עליהם תרם שק מזון לבעלי חיים עבור כל קילומטר שביצע. יוזמה שגייסה מאות קילוגרמים של מזון לעמותות הצלת בעלי חיים באזור.
המסמכים והתיעוד המלא של הריצה הועברו לאישור רשמי של ספר השיאים של גינס. אך מבחינת עולם הריצה והקהל בברזיל – ההיסטוריה כבר נכתבה.
