"אני אוהבת את התחושה של אותו רגע לפני שפותחים את דלת הבית אחרי שלא הייתי בו הרבה זמן. היא מתחילה בפנים, ממש בתוך העצמות ואחר-כך מתפשטת החוצה ומשתלטת גם על חושים אחרים." דפנה שב, חוזרת לרוץ במקומות המוכרים לה ומופתעת לגלות

מאת:דפנה שב

הרעש המוכר של חריקת הדלת המסויימת ההיא, הריח שיש בחדר המדרגות ותחושת המרחבים כשהבית סוף סוף נפרש מולי. לפעמים אני מרגישה שאני צריכה להגיד לו משהו, אז אני מדליקה את האור ואומרת: "שלום, בית!"

כמעט אותו דבר הרגשתי בריצה הראשונה אחרי תקופה כל כך ארוכה בפארק הירקון. כל הנוף הישן שוב התחדש מולי ומצדדיי והצלחתי להבחין בשינויים שהתרחשו בזמן שלא הייתי.

תחילה אלו היו כל מיני פינות שהיו בשיפוצים: שביל שסיימו לסלול, גשר חדש, ברזיות עם שלט "מי שתיה" ששמחתי לפגוש כל פעם לנוכח החום הכבד. אחר כך היו אלו האנשים, הרצים וההולכים שרצו והלכו כאן גם קודם, מתמידים עד היום באותן השעות והימים. האיש שעושה תרגילים על הגדה, הבחורה עם הכלב ועוד פרצופים מוכרים. שמתי לב שאליהם נוספו עוד המון רצים ורוכבים ושמחתי על השינוי והשיפור.

שוב כמו בפעם ראשונה גיליתי את תל אביב. הריצה על אבן גבירול היא כמו ריצה בין מקומות הסטוריים חשובים: בית הקפה שתמיד ישבנו, בית קפה שנסגר ובמקומו קמה חנות חדשה, הקיוסק, הבנק, הכל כמו עירוב של ריחות, טעמים וזכרונות שאפשר להתרפק עליהם ולהחיות מחדש. הדברים הטריוויאליים פתאום משמחים אותי נורא, כמו לשמוע עברית ברצף מתמשך, לדבר עברית תוך כדי ריצה, להגיד שלום לרץ שעובר או סתם לנופף למישהו מרחוק.

הריצה בדרום בנוף המדברי העלתה בי עוד זכרונות. סופות החול הקטנות שנראות במרחק, צבעי החום והצהוב שחסרו לי, נזכרתי שוב איך זה לרוץ ולפגוש בדרך כלבים מפחידים שמלווים אותי כמה מטרים ואחר כך נוטשים. וגם לרוץ על מסלול מירוץ מסומן עם כיתוב בעברית, קצת מחוק, מקושקש וברקע לדמיין את רחשי המירוץ.

מנגד לריצה החולית, הריצה בגלבוע העלתה בי שוב געגוע נושן. המרחבים והשדות הירוקים, גם בקיץ הנוראי, כאילו גילו לי מחדש שכמה שהארץ שלנו קטנה עדיין יש בה הכל. יש בה מדבר, שדות וגם ים.

בימים שלא רצתי בפארק, ובאופן כללי לא רצתי בחוץ, נאלצתי להיכנס לתוך חדר הכושר הממוזג והנעים. מזג האוויר הארצישראלי גרם לי לריצות מסויטות להחריד, בהן עצרתי מספר פעמים בפינות השתייה וכמעט כולן הסתיימו באפיסת כוחות. לכן על מנת שאתאקלם כראוי הסכמתי לאחר שנים של סלידה להיכנס לחדר הכושר. על המסילה רצתי בלי בעיה תוך שאני מושכת אליי מבטים משונים על השהייה הארוכה יחסית עליה, אבל בתוך תוכי אני יודעת שלרוץ בטמפרטורה של 37 מעלות ו- 70 אחוזי לחות זו לא פעולה מטורפת פחות.

אחרי שלושה שבועות של הסתגלות למזג האוויר, התארגנות לקראת ההתיישבות והעתיד לבוא אני מרוצה מכל המראות שראיתי. למרות החום הכבד נוכחתי לראות המון רצים ורוכבים חדשים, המון מירוצים שנוספו ללוח השנה, המון ארועי ספורט מקוריים שלא התקיימו כאן אף פעם, חנויות מקצועיות עמוסות, המון קבוצות והתארגנויות חדשות שעושות חשק להמשיך להתאמן. עם כל אלו ואחרי שהחום הגדול יעבור, אני בטוחה שהולכת להיות לנו עונה נפלאה.

צילום: עופר ביידה