מאת:דפנה שב
הרעיון לעריכת הראיונות שלי תוך כדי ריצה נשמע מעולה כבר מהרגע הראשון לכל מי שסיפרתי לו. אבל משום מה בדרך לראיון עם נילי אברמסקי התחילו להדהד בראשי קולות. "מה לעזאזל חשבת לעצמך???"
נילי ודפנה
צילם: עופר ביידה
האמת היא שמזמן רציתי לראיין את נילי. כשאני הייתי חדשה בתחום, עבורי נילי היתה ה"דבר". הייתי רואה אותה בתחרויות, תמיד רצה מחייכת, נחמדה לכולם. עם הזמן וההתקדמות האישית שלי הייתי נתקלת בה גם בהדר יוסף. גם באצטדיון היתה שופעת חביבות, מייעצת או אומרת מילה טובה.
הפנייה הראשונה שלי לראיון עם נילי לא צלחה. זה היה אחרי אחת התחרויות בתחילת העונה כאשר סבטלנה התחילה בשרשרת הנצחונות שלה. התאכזבתי, אבל הבנתי שכנראה עובר עליה משהו, ואח"כ גם העידה על עצמה שזה נכון, אבל חיכיתי בסבלנות.
הייתי סקרנית, זו האמת. הייתי גם שותפה להרבה שיחות בביצת הריצה על סבטלנה-נילי, וידעתי בתוך תוכי שנילי לא הולכת לתלות את הנעליים בקרוב – כל כך לא! כל הספקולציות, ההשערות והמסקנות של הרבה אנשים ממש לא מגיעות לה.
בבית שאן, נתקלתי בנילי אחרי המירוץ, ושם קבענו את הראיון-ריצה. "אני במוזה", היא אמרה לי. אני כמובן שמחתי.
יומיים אחרי חצי המרתון, כשהרגליים שלי עוד קצת כאבו הגעתי לרחובות לביתה של נילי. מצאתי את נילי רצה על המסילה, למקרה שלא נרוץ מספיק…."אני פולנייה". ואז חישבנו את הק"מ שנשארו לנו לרוץ ביחד.
נילי שאלה אם שתיתי מספיק כי לא יהיו מים בדרך. היא גם הציעה לי משקה איזוטוני. בעוד אני מערבבת אותו שאלתי:" להוסיף עוד אבקה, אולי זה יעזור לי לריצה איתך…? אני משקשקת".
-"תוסיפי,תוסיפי עוד" (אמא'לה)."סתם, אני צוחקת".
נילי אברמסקי במרוץ עין גדי 2006
צילם: אורי מרשנסקי
יצאנו לדרך, לא לפני שהיכרתי את ליאל (כבר בת ארבע וחצי, בלונדינית יפיפיה). ירדנו שלושתנו והלכנו שלושה בניינים במעלה הרחוב לבית הוריה של נילי. עשינו מתיחות, סבתא לקחה את ליאל ואנחנו הפעלנו שעונים.
יצאנו מתוך שטח העיר לכיוון השדות הסמוכים. "פה אני עושה את הריצות הקלות שלי. השבילים לא תמיד נוחים לאימוני מהירות וכדומה". היינו על קצב נוח, נילי כיוונה את הריצה, ולי לא היה מושג איפה אני בכלל. היא הכירה כל התפצלות וכל שיח.היא התחילה לספר לי על השנים הראשונות שלה. וככה עברו כמעט חמישה ק"מ ראשונים. היא סוגרת עוד מעט חצי יובל בעולם הריצה. " הריצה בחרה אותי לא אני אותה". היא משיבה לשאלה שלי:"מתי ידעת?". היא תמיד אהבה לרוץ. היא אף פעם לא השתעממה ועדיין לא משתעממת.
אבל אני רציתי לדעת דווקא על הרגע הזה, שפתאום ספורטאי אומר לעצמו: "זה מה שאני הולך לעשות כל חיי". ונילי הסבירה :" ברגע שראיתי שאני יכולה להתפרנס מריצה, זה היה מעולה בשבילי. גם משהו שאני מאד אוהבת וגם להרוויח כסף".
פאוזה
-"אפשר לעצור? זהבה (שמואלי) מרשה לך…?"
-"כן, למה לא". (אני שמחה שאפשר לנוח קצת)
-"יש כאן מגדל שמירה מהתקופה התורכית עם תצפית יפה".
-"אוקיי".
-"איך את בטיפוס?"
-"הסטוריה של פחד גבהים,אבל יהיה בסדר".
מטפסות על הסולם החלוד והמתנדנד. מגיעות למעלה. אני מחזיקה את הקיר חזק חזק. נילי עושה סקירת שטח. כולל הבניין המוזר של מכון וייצמן המשמש לתסיסת חלקיקים או משהו כזה. יורדות חזרה למטה. אני אחרי נילי, בלי לשים לב מעיפה אבן למטה אבל נילי ניצלת ברגע האחרון. המשך ריצה.
מרחוק אנו מבחינות בכמה רועי צאן צעירים. נילי מחליטה לשנות את מסלול הריצה כדי לא להיתקל בהם.
"כבר קרה שפעם הותקפתי באמצע ריצה. הייתי בת 16 ואיזה נער התחיל להציק לי. ריססתי אותו בגז מדמיע. אח"כ הלכתי להתלונן במשטרה אבל את מתארת לעצמך שהם לא עשו יותר מדי". זה עוד לא קרה לי, חייבת להודות. "אבל מאז אני מאד נזהרת".
אנחנו מתקדמות בקילומטרים ונילי מתקדמת בסיפורה עם השנים. בצבא, ספורטאית מצטיינת היא לא היתה, בגלל הקצאות שהלכו לטובת תחומים אחרים, אבל היו לה תנאים מאד טובים ומפקדים מבינים שאפשרו לה להתאמן. " הריצה פותחת לך דלתות, אתה אומר שאתה רץ וישר זה עושה משהו".
בשנים 92-96 למדה באוניברסיטת תל אביב פיזיותרפיה." הייתי רצה גם בין השיעורים. מגיעה לשיעור אחרי ריצה ויושבת בצד. מצד שני גם מצאתי תמיד כל מיני מקומות להתקלח בהם שאף אחד לא ידע שהם קיימים".
מגיל 19 היה לנילי חבר, עימו יצאה שש שנים. מתוך מערכת היחסים הזו יצאה נילי עם המון תובנות להמשך ההתנהלות שלה בעתיד כספורטאית בתוך זוגיות. השנים של אחרי הפרידה היו שנים "מדהימות, מרתקות, כייפיות והרבה אנשים מדהימים בדרך". אבל אז החליטה שיותר נוח מבחינת הריצה לא להיות בתוך מחוייבות.
"אני לא מרגישה שעשיתי איזה שהוא ויתור. גם העובדה שגדלתי בבית דתי ולא הייתי עושה שום דבר בסופי שבוע, אז זה לא שאני מרגישה שהפסדתי משהו. אני בקושי יוצאת. בפאבים לא תמצאי אותי. סרטים אני רואה בבית".
ליאל נכנסה לתמונה, ביום אחד, כאשר נילי שאלה את עצמה אם היא רוצה להיות אמא. "בהתחלה אמרתי-עד גיל 35 אני רוצה להיות אמא". אבל אחרי שבועיים של מחשבות, והחלטה ללכת על העניין, ליאל הגיעה הרבה קודם.
"ההריון הגיע בתקופה הכי מדהימה שלי. שנה של שבירת שיאים שבסופה נכנסתי להריון". על ההריון היא מספרת שהיה כיף גדול, אבל הכי חשוב- פתאום שיש ילד הכל מקבל פרופורציות אחרות. "מה זה עוד תחרות?"
פאוזה שנייה (ואחרונה)
מולנו מגיחים הכלבים של רועי הצאן, או סתם כלבים משוטטים ומאיימים. אנחנו מוקפות. נילי מרימה אבן.
-"בואי אני אלמד אותך טריק". (לקחתי אבן גם כן- ליתר ביטחון).
נילי מרימה את היד, הכלבים שותקים ומסתובבים. את זה היא למדה מנח, חבר קרוב שמנהל את המרכז לכלבי נחייה ולפעמים מצטרף אליה לריצות קלות. אנחנו ממשיכות לרוץ.
כבר בקילומטרים הראשונים נרגעתי מהפחד שהיה לי לרוץ עם נילי. היינו על קצב נוח, והאמת היא שנילי התאמצה יותר כי היתה צריכה לדבר כל הדרך. 25 שנים של ריצה זה המון, וריצה אחת עם נילי בהחלט לא מספיקה כדי לשמוע הכל. אבל אני הייתי מרוצה גם בגלל עצם הריצה וגם מההזדמנות שנפלה בחלקי.
"עכשיו נעשה כמה מתגברות". אחרי המתגברות שהפרו את שלוות הג'וג הגיע הסבר:
"זה מה שמפריד אותנו מסתם רצים לרצים מקצוענים. השילוב של מהירויות באימונים, בייחוד אחרי תחרות, זה מכניס קצת מהירות לרגלים". טיפ חינם.
על הפסדים ונצחונות
הריצה שלנו הולכת ממש על ציר זמן. עולים בקילומטרים ובשנים. כמעט 10 שנים שנילי מנצחת בכל תחרות בארץ. "באיזה שהוא מקום שאין יריבות זה מתחיל לשעמם". היא אומרת. אבל לא מתלוננת בשל העובדה שבסופו של דבר היא בפער עצום על כל הרצות בארץ.
"כבר קרה לפני כמה שנים שהגיעה רצה חדשה ומוכשרת והתחילה לנצח. אחרי תקופה מאד קצרה היא נפצעה ונעלמה".
פה נילי הסבירה לי שלפעמים טוטליות היא לא בהכרח טובה. למשל פולה רדקליף, שעושה 6-7 תחרויות בשנה אבל נותנת מאה אחוז. פה בארץ, בשיא העונה יש תחרויות כל שבוע אז נילי מדברת באחוזים של 95- 90, לא יותר."וגם זה המון" לטענתה.
אברמסקי (עם ליאל הבת) לוחצת את ידה של
קלקידן דגנה האתיופית
שהשיגה את נילי בפחות משניה בחצי מרתון ירושלים 2007
צילם: אילן סבירסקי
"אם תקחי תוצאות שלי במירוצים תראי שיש גם תוצאות קטסטרופליות אפילו שניצחתי. לא כל תחרות צריך לתת הכל, זה מאד שוחק פיזית ומנטלית".
"על מנת לשרוד בקרירה של מרחקים ארוכים צריך לדעת לתת את המינון. אני מתכננת לרוץ עוד הרבה שנים".(תתעלמו מהגיל כי אתם מבינים שזה לא ממש משנה כרגע).
"מי שלא יודע להפסיד לא מגיע לו לנצח". היא ממשיכה:" אין ספק שלהפסיד זה לא נעים אבל אני לומדת מזה המון".
כשאני שואלת את נילי על משברים היא ישר מתייחסת לפציעות שבעקבותיהן מגיעה הפסקת אימונים טוטאלית. אבל משבר מנטלי שעלול היה להביא אותה לפרישה כנראה עוד לא היה לה, והאמת, גם לא מסתמן באופק.
"גם שנכנסתי להריון היו אנשים שחשבו שאני לא ארוץ יותר". שתינו יחד לא מצליחות להבין את חוסר הפירגון.
גדולתו של ספורטאי (לדעתי) היא דווקא ברגעים הקשים, שהוא מתחיל ליפול אבל לא נותן לזה לקרות. וכולנו יודעים שנילי קורצה מהחומר הזה שעושה אותה למי שהיא.
"גם עבודה קשה זה סוג של כישרון", היא אומרת.
סגרנו ריצה של כמעט 19 ק"מ בלי להרגיש ועוד רצופה בהפתעות ( וכמה פאוזות ששמורות במערכת ). עלינו למתיחות וגמישות והכי חשוב…..עוגת פרג.
תאמינו לי, זה סוד הקסם.
תודה לעופר ביידה שהגיע להנציח את הרגע.
